השלב הבא: לקראת מעבר ממלחמה ללחימה

זה היה השבוע הקשה ביותר עד כה בלחימה בעזה. נדמה היה שישראל מטפסת במהלכו על הר תלול במיוחד, בניסיון להגיע לשתי מטרות־העל שלה: השבת החטופים, ומיטוט שלטון חמאס ושלילת יכולותיו הצבאיות.

הראשונה נדמית כרגע נטולת פתרון. שתי גופות הובאו אמנם לישראל (של עדן זכריה וזיו דדו), ונקבע כי שני חטופים נוספים אינם בין החיים (טל חיימי והאזרח הטנזני ג'ושוע לואיטו), אבל 135 חטופים עדיין בעזה, חיים או מתים, ומשא ומתן אמיתי לשחרורם לא מתקיים. שני הצדדים משחקים אותה קשים להשגה: יחיא סינוואר ניתק מגע ונדמה שהוא מוכן לספוג את כל נזקי המלחמה, ובלבד שיישאר בסיומה עם השלל שבידיו, וישראל מגיבה בדרך דומה - לא יוזמת שיחות אלא רק מגיבה להצעות.

הטענה שלפיה המערכה הצבאית מקדמת את סוגיית החטופים מחייבת עדיין הוכחה. אין שום ראיה לכך שזה קרה בסיבוב הקודם, ואין שום ראיה לכך שזה קורה מרגע שהלחימה חודשה לפני שבועיים. די להסתכל בנתונים היבשים כדי להבין איזה מסלול התברר עד כה כיעיל יותר: חטופה אחת הוחזרה לישראל בחיים במבצע צבאי (אורי מגידיש), וכן ארבע גופות, ואילו 113 חטופים הוחזרו במו"מ.

נדמה שקבינט המלחמה תקוע במעין קיבעון מחשבתי. חזרתו של גדי איזנקוט לדיונים בתום השבעה על בנו, גל, תאתגר את השיח. איזנקוט סבר שישראל טעתה כשאפשרה את פיצוץ המתווה הקודם, בנימוק שלפיו היה על חמאס לממש את התחייבותו לשחרור כל הנשים והילדים שבידיו. הוא האמין שצריך היה להגמיש את המתווה גם לשחרור גברים - מבוגרים, חולים, אבות שנחטפו עם ילדיהם הקטינים - ולהחזיר הביתה את מי שאפשר, מתי שאפשר.

איזנקוט הבן נהרג במהלך משימה לאיתור חטופים בצפון הרצועה. לוחמים אחרים נהרגו במאמץ להכריע את חמאס. שכונת סג'עייה התגלתה כמעוז ההתנגדות העיקרי, בדיוק כפי שהיתה בעופרת יצוקה ב־2008 ובצוק איתן ב־2014. מי שמיהר להכריז שהיא נוצחה - התבדה: חטיבת גולני שילמה בה שוב מחיר דמים יקר - תשעה לוחמים, רובם קצינים, ובהם מפקד גדוד 13 ומפקד החפ"ק החטיבתי.

הפיקוד מקדימה בולט במלחמה הזאת. הוא ניכר במספר הנופלים בשבת השחורה ולאחריה. אבל הטענה שלפיה מפקדי חמאס לא יוצאים מהמנהרות אינה מדויקת. זה נכון בדרגים הגבוהים, בוודאי בהנהגה, ופחות בדרגי השטח. בסג'עייה לבדה חוסל מג"ד אחד, ומייד אחר כך חוסל גם מחליפו. זה לא הפריע לגדוד - שנחשב החזק בגדודי חמאס בצפון הרצועה - להמשיך להילחם, תוך שמערכת הפו"ש (פיקוד ושליטה) שלו מתפקדת ביעילות יחסית.

למרות המחיר הכבד, להכרעת סג'עייה יש שלוש סיבות חשובות: הראשונה - כי אסור שהכוח הצבאי של חמאס בה ימשיך להתקיים, כחלק מההכרעה הנדרשת. השנייה - כי תבוסתו תאותת לגדודים אחרים, בעיקר בחאן יונס, שגם יומם קרב. והשלישית - כי מתישהו יגיע היום שאחרי, וסג'עייה קרובה מדי לגבול, לנחל עוז, ואסור שהיא תהיה מכשול לפעילות העתידית המתוכננת של פשיטות והמשך פעילות צבאית ברצועה.

בצה"ל העריכו שהפעילות בסג'עייה תסתיים זה כבר (הכוונה היתה להעביר את הכוחות דרומה, כדי לקדם את ההכרעה גם שם). הערכות דומות הושמעו גם באשר לאזורים אחרים. בפועל, הלחימה התארכה מעבר למצופה. זה מלמד על גודל האתגר, אבל גם על הפרזה מסוימת בהערכות. לעיתים נדרש זמן רב פי שלושה כדי להגיע ליעד. כדאי ללמוד מכך, בעיקר כשמציגים יעדים לציבור ולאורחים זרים.

העולם מתחיל לאבד סבלנות

אתמול ביקר בארץ היועץ האמריקני לביטחון לאומי, ג'ייק סאליבן. בניגוד להבטחות לציבור הישראלי שלפיהן המלחמה תימשך ככל שיידרש, עד להכרעה המוחלטת והמלאה - השיח עם האמריקנים מורכב יותר ופופוליסטי פחות. מדובר בו על מועדים - 10 בינואר, כשהעולם המערבי חוזר לעבודה מחופשת השנה החדשה; ועל יעדים - מעבר ממלחמה ללחימה.סוגיית המועד נתונה לשינויים. אם

יידרשו לישראל עוד כמה שבועות, היא תקבל אותם מהממשל. היא תידרש לתמורה, בעיקר בהקלות הומניטריות. השבוע אפשרה ישראל את פתיחת מעבר כרם שלום לבידוק סחורות, כדי להקל מעט את הפקק במעבר רפיח. זה לא מספק את האמריקנים, שדורשים שבכרם שלום לא רק יבדקו, אלא גם יעבירו סחורות.

בצה"ל העריכו שהפעילות בסג'עייה תסתיים זה כבר (הכוונה היתה להעביר את הכוחות דרומה, כדי לקדם את ההכרעה גם שם). הערכות דומות הושמעו גם באשר לאזורים אחרים. בפועל, הלחימה התארכה מעבר למצופה. זה מלמד על גודל האתגר, אבל גם על הפרזה מסוימת בהערכות

מבחינת ישראל מדובר בשינוי דרמטי. אלה לא רק ההקלות ההומניטריות המשמעותיות, בידיעה שחמאס גונב למטרותיו חלק ניכר מהציוד שמועבר. הקבינט החליט על נתק מוחלט מעזה, במטרה להיפרד ממנה לנצח. חידוש הכנסת הסחורות מישראל משמעותו החייאתו של צינור החמצן הישראלי ושימורה של התלות העזתית בישראל. זה בדיוק מה שמנע מישראל להתנתק לגמרי מעזה, למרות ההתנתקות הפיזית ב־2005.

סביר שישראל תאפשר עוד לא מעט צעדים שזכו להתנגדות גורפת בתחילת המלחמה, כדי להרוויח זמן. זה יעזור לה מול וושינגטון, פחות בבירות אחרות. למעט בריטניה, שמתבוננת במראה וחוששת מהשלכות האסלאם על הנעשה בתחומה, אירופה שקעה בשנת החורף שלה. החטופים והזוועות בעוטף ומסיבת "נובה" נשכחו לטובת דאגה לפליטים הפלשתינים, וישראל חזרה למקומה כנבל האזורי והעולמי.

המעבר ממלחמה ללחימה, שצפוי בינואר, לא יפחית משמעותית את הלחץ הבינלאומי על ישראל. ייוותרו בו כמה סלעי מחלוקת בולטים. הראשון - בעזה יישארו מאות אלפי פליטים שישראל תמנע את שובם לצפון הרצועה בעתיד הנראה לעין. סביר שנראה מאמץ בינלאומי לאפשר לפחות שיבה מסוימת, אם כי לא ברור לאן בדיוק: הרוב הניכר של המבנים הרוס, ואחרים אינם ראויים למגורים. תהליך ממשי של שיקום מוסדר לא נראה באופק: השבוע הודיעו סעודיה ואיחוד האמירויות כי אין להן עניין לקחת בו חלק או לממן אותו. המסר הזה כוון לפלשתינים, שהתבקשו לחפש ארנק אחר; לקטאר, שתישאר עם כאב הראש של עזה; ולישראל, שנרמזה שוב שרק פתרון שתי מדינות ישנה את החלטת המפרציות.

סביר שהמסר הזה תואם בין וושינגטון לריאד ולאבו דאבי. הציר הזה דורש מישראל לא רק לומר מה לא (לא לשלטון חמאס, לא לרשות הפלשתינית, לא לשליטה ישראלית בעזה), אלא גם מה כן מתכננת ישראל ליום שאחרי. בנימין נתניהו בורח מהנושא בהתמדה. כך הוא נהג בעשור האחרון בכל פעם שעתידה של הרצועה עלה לדיון אסטרטגי. להיעדר ההחלטות האלה היה משקל דרמטי בדרך לשבת השחורה. מי שרוצה גורל אחר בעתיד - חייב לקיים תהליך שונה בהווה.

עילה נוספת למחלוקת בין ישראל לעולם תהיה המשך השהייה בעזה. ישראל כבר הבהירה כי לא תשוב בעתיד הנראה לעין לגבול הבינלאומי. הכוונה כעת היא להתכנס מחדש באזור הגבול, אבל לשמר רצועת חיץ ביטחונית (פרימטר) שתגן על היישובים ושתהווה מקפצה להמשך הפעילות בעזה, במתכונת שונה של פשיטות ומבצעים ממוקדים מהאוויר ומהיבשה. הלחימה הזאת צפויה להימשך חודשים רבים, ואולי שנים, עד שיוכרז בה על ניצחון. מהלך דומה ביהודה ושומרון נמשך כמה שנים לאחר מבצע חומת מגן; עזה מורכבת וחמושה פי כמה, כך שמי שמצפה לניצחון מהיר צפוי להתבדות.

הסיכוי היחיד למסלול מקוצר הוא חיסול הנהגת חמאס. שב"כ וצה"ל מושקעים בכך עד צוואר, בינתיים בתוצאות דלות. דרג המג"דים ומפקדי הפלוגות בחמאס אמנם ספג מכה קשה - אבל דרג מפקדי החטיבות, ובוודאי הצמרת המדינית־ביטחונית, ממשיכים לתפקד. לפגיעה בהם, בדגש על סינוואר שכבר הפך לסמל, יהיה משקל רב. חמאס אולי לא יניף דגל לבן, אבל יחפש פתרונות ארוכי־טווח כפי שעשה לפני שני עשורים, לאחר רצף החיסולים של בכיריו אז - ובראשם מייסדו, השייח' אחמד יאסין, ומחליפו, עבד אל־עזיז רנתיסי.

לפגיעה כזאת יהיה משקל עצום גם בסוגיית החטופים. כרגע לא נראה פתרון שיאפשר את השבתם הביתה במחיר סביר. נהפוך הוא: לא רק סינוואר משחק בדובי לא־לא - גם בקבינט אצלנו יהיו שרים שיתנגדו להצעות שיכללו שחרור רוצחים כבדים מהכלא הישראלי. זה ויכוח מוכר, שמתעלם משלוש עובדות שהשתנו מהותית ממקרים קודמים: המספר הגבוה של החטופים, העובדה שמדובר בעיקר באזרחים, וההפקרה הנוראה של 7 באוקטובר.

מה הוא רוצה מבן־גוריון?

ישראל לא תוכל להסתכל לעצמה בעיניים אם לא תשיב את החטופים, ומי שסבור אחרת הוא או משיחי או חסר לב. למדינה יש חובות כלפי אזרחיה. במקרה הזה הם נמתחים כמעט עד לאינסוף. גם כך ברור לכל מי שמצוי בפרטים שלא כולם יחזרו; יש כאלה שנעלמו בדרך, כשנחטפו, יש כאלה שקבורים תחת ההריסות, ויש כאלה שגם מי שחטף או קבר אותם כבר מת ואף אחד לא יודע איפה הם נמצאים. היה רצוי שהממשלה או מי מטעמה יתאמו ציפיות בנושא הזה עם הציבור ועם המשפחות. למרבה הצער, זה קורה באופן חלקי מאוד.

הסיכוי היחיד למסלול מקוצר בדרך לניצחון הוא חיסול הנהגת חמאס. שב"כ וצה"ל מושקעים בכך עד צוואר, בינתיים בתוצאות דלות. דרג המג"דים ומפקדי הפלוגות בחמאס אמנם ספג מכה קשה, אבל דרג מפקדי החטיבות, ובוודאי הצמרת המדינית־ביטחונית, ממשיכים לתפקד

בשבוע שעבר סיפרנו כאן על המפגש הקשה שהיה לרמטכ"ל, הרצי הלוי, עם הורי החיילות החטופות. היו לו שניים כאלה: המפגש השני היה עם הורי החיילים החטופים. להלוי לא היו תשובות טובות לשאלות הקשות שנשאל. לזכותו ייאמר שהוא הישיר מבט, ונשבע להפוך כל אבן. כמוהו נוהג ראש שב"כ, רונן בר, שגם הוא נפגש כל העת עם משפחות החטופים, וחברים בודדים בממשלה - בני גנץ בראשם - שזוכרים שזאת אחת משתי מטרות־העל של המלחמה.

שאר השרים נוהגים כאילו זה לא עניינם. נתניהו נפגש רק כשדוחקים בו, או כשהוא מרגיש שיש לזה מחיר ציבורי. כתמיד, הכל אצלו נמדד בשיקולים של עלות־תועלת. לא מה ייצא לנו מזה, אלא מה ייצא לו. כל ביקור מוכן מראש לעילא: לא תתפסו אותו מבקר את מפוני כפר עזה בשפיים, או את מפוני בארי בים המלח, או את מפוני ניר עוז באילת - הוא יגיע לקיבוצים הריקים, יצטלם בהם ויקונן על מר גורלם, מבלי שייאלץ להיתקל במי ששילמו את המחיר על ההפקרה.

הוא הדין בפצועים ובחיילים. הביקורים שלו ביחידות ובבסיסים הם קרקס שנועד ליחסי ציבור. מי שמסומן כפוטנציאל לבעיה או לביקורת מורחק מראש מהמקום. ראש ממשלה שטוען שהוא חזק מול חמאס וחזק מול האמריקנים וחזק מול הטרור - חלש מול אזרחיו ומול חייליו. לא בגלל האפוד שהוא לובש והנשקים שנלקחים מהם - אלה עניינים שנקבעים ברובם בידי גורמי האבטחה - אלא משום שהוא מפחד מביקורת.

בכלל, ביקום שבו נתניהו חי, יש רק גורם חשוב אחד: נתניהו. הכל נועד לשרת אותו. לא שנדרשו הוכחות, אבל השבוע האחרון שם על זה חותמת סופית ומעוררת תחושת קבס קשה במיוחד. הטענה שלפיה בן־גוריון היה מנהיג חלש שלא ידע לעמוד מול האמריקנים היתה מחוצפת פעמיים - גם בגלל מה שבן־גוריון עשה כראש ממשלה, וגם בגלל כל מה שנתניהו לא עשה.

ההשוואה לאוסלו היתה גם היא מכוערת פעמיים - גם כי היא היתה מופת של בריחה מאחריות לשואת השבת השחורה, וגם כי לנתניהו היה יובל להשתחרר מכבלי אוסלו (בפועל הוא חתם על הסכמי וואי וחברון, חיבק את ערפאת ונפגש עם אבו מאזן, ושימר כמעט כל סממן מעשי של ההסכמים ההם). שלא לדבר על הקרב מול הממשל בוושינגטון, שנשכב בחודשיים האחרונים על הרצפה לטובת ישראל בכל דרך אפשרית, ומצא את עצמו בתפקיד הלא־ייאמן של הנבל בתסריט שנועד לשקם את תדמיתו ואת מנהיגותו של נתניהו.

היעד האמיתי של נתניהו

השיא היה בחזרה לפוליטיקה הפלגנית שהתקיימה כאן עד 6 באוקטובר. לתקציבים שנועדו לשמן מגזר מסוים, בעוד המדינה נתונה במלחמה מורכבת, מדממת ויקרה מאוד. לסקרים שבדקו איך ניתן להחזיר את הבייס הביתה. לראיונות המפלגים, רגע אחרי שנטען ש"לא עושים פוליטיקה במלחמה". ולאמירות בסביבתו הקרובה והרחוקה ואצל שותפיו, שהיו מקפיאות דם ממש.

בלטה בכך מכולם אורית סטרוק, השרה למשימות לאומיות. תקציב משרדה גדל השבוע פי חמישה, בקומבינות פוליטיות ובתעלולים תקציביים שהיו למעשה שוד הקופה הציבורית לצרכים סקטוריאליים. בתקופה שבה המשימות הלאומיות היחידות הן שיקום העוטף, סיוע למפונים, הוקרת אנשי המילואים וחיזוק הלכידות הפנימית - סטרוק ושולחיה המשיכו לזרוע הרס וארס.

אמירתה שלפיה צריך לפגוע בפנסיות של משרתי הצבא סיכמה הכל. מדובר באנשים רבים ומסורים שמסרו את חייהם, ולעיתים את נפשם, למען ביטחון המדינה. קחו את איזנקוט (עד לפני רגע החבורה הזאת השתמשה בתואר "שמן" לא רק כדי לתאר את הפנסיה שלו), ששילם את המחיר הכבד ביותר שאפשר עבור המדינה. ולא רק הוא: יובל בזק, דדי שמחי, רוני בלקין ומשה שלי - ארבעה תת־אלופים במילואים שבניהם נפלו במערכה, ולצידם עוד ארבעה אלופי־משנה וכמה סגני־אלוף בקבע ששילמו בחייהם. זאת הציונות נטולת הספקות שלהם, וזאת הציונות שעל ברכיה הם חינכו את ילדיהם.

לסטרוק יש כמה בני משפחה שמשרתים כעת בלחימה. הם ראויים על כך לכל שבח. היא, לעומתם, נזק שהופך לאסטרטגי. בדיוק כמו הבוס הישיר שלה, בצלאל סמוטריץ'. באוגוסט האחרון התראיין סאלח עארורי, מבכירי חמאס. במבט לאחור, הוא נתן אז התרעה אסטרטגית למתקפה שהגיעה כעבור פחות מחודשיים. הוא מנה כמה סיבות לכך: התירוץ הקבוע שלפיו מסגד אל־אקצא בסכנה, ההתחממות ביחסים בין ישראל לסעודיה, הקרע הפנימי בישראל ותוכנית ההגירה והגירוש של סמוטריץ' לפלשתינים ביהודה ושומרון.

שר האוצר לא אחראי למתקפת חמאס, אבל מי ששמו נקשר אליה במישרין בידי האויב נדרש לכל הפחות לצניעות. במקום זאת, הוא ממשיך בשלו: לוחץ קדימה, כמה שרק אפשר, ואחריו המבול. וניחא הוא, הקיצוני - אבל איפה נתניהו, הגאון האסטרטגי? למרבה הצער, התשובה ברורה. בעוד צה"ל מקיז דם בעזה והחטופים ומשפחותיהם מאבדים שנות חיים, ראש הממשלה נמצא בקמפיין. מבחינתו, היעד האמיתי של המלחמה הוא לא הכרעת חמאס והשבת החטופים, אלא התחמקות מאחריותו לשבת השחורה ולטיפול המחפיר בתוצאותיה. לא מלחמת חרבות ברזל: מלחמת שלום נתניהו.