עבור שורדי הטבח במסיבה: בשביל כנסיית השכל זאת היתה הופעה בלתי נשכחת

כיאה לאולם שמחות, גם השירותים ב"כוכב הים" מעוצבים לתפארת. אבן צפחה אפורה עוטפת בתוכה קיר מראות מבריקות. אישה צעירה מתעכבת לרגע מול הראי. מזיזה את ראשה, מסדרת את שיערה עם האצבעות. עוד מבט אחד, ומשום מקום זה עולה ועוטף אותה. היד רועדת, מפל דמעות מתרסק מעיניה, והיא מתייפחת חרישית. מאי־שם צצות שתי נשים, מחזיקות אותה, מלטפות ומחבקות. "אני בסדר", אומרת האישה לאחר כמה דקות, "אני בסדר... בינתיים". השתיים מחזיקות אותה, ויחד הן יוצאות אל הדשא שבחוץ, להביט אל הים, בחשיכה.

ערב כחול־כתום מועד בכבדות מקצה ארובות חדרה אל מתחם האיזונובה - מתחם הטיפול והריפוי הרשמי של שבט הנובה. עד לפני חודש זו היתה קהילת רוקדים ורוקדות, שגדלה, התקדשה והתעלתה בשולי החברה הישראלית. מסיבות חופש מוחלט וזמני, לטבול בים הצליל החשמלי, לתור את העולם הפנימי עם חוויות טראנס מיסטי ורוחני. במחי שבת אחת מצאה את עצמה קהילה של אינדיבידואלים על חוד החנית של החיים והמוות הישראליים. "יש לנו 350 נרצחים ו־150 חטופים, מתוך כ־5,000 איש שהיו במסיבה. תעשה לבד את החישוב מה המשמעות של זה", אומר ערן, מוותיקי סצנת מסיבות הטבע, שכעת מתפקד כאחד המבוגרים האחראים במקום. החשבון פשוט. על כל אחד או אחת שלא כאן, תשעה נותרו עם טראומת האין.

בכניסה אל המתחם שלט קרטון מפרט את אפשרויות הערב: סדנאות דיג'רידו, קעקועים, הכנת מנדלות אינדיאניות, ניפוח זכוכית, תכשיטנות, יוגה, טיפול פרטני באמצעות צליל. הופעות של יובל דיין ולאחריה כנסיית השכל. עד סוף הערב יתברר שההופעות הן בעצם טיפול קהילתי באמצעות צליל.

כיאה לפועלי הרוקנרול בישראל, אנשי הכנסייה מגיעים כשהם סוחבים את הכלים שלהם אל במת הקונכייה. על הבמה מבטיחים אנשי נובה באותיות לד גדולות שהם ירקדו שוב. ועדיין, המציאות בשטח רגישה מאוד לקצב. "לא פשוט עכשיו הופעות עם תופים", אומר מיכה הרשליקביץ', נגן הגיטרה של יובל דיין. אנשי הכנסייה מתלבטים בינם לבין עצמם איך לנהוג עם הקהל הערב. "לאנשים שעברו טראומה קיצונית קשה לשמוע ביט", מהרהר עמי רייס, קלידן הלהקה.

"כשאנחנו מופיעים לחיילים זה ברור, צריך להרים. כשאנחנו מופיעים למפונים זה מורכב, אבל הכי קשה לדעת מה נכון למשפחות שכולות ולניצולים", מהרהר יורם חזן, זמר הכנסייה, על אתגרי רוקנרול שרק להקות ישראליות צריכות להתמודד עימם. בינתיים, איש הסאונד של המסיבה החרישית מגיע אל מאחורי הקלעים ומייעץ למתופף דניאל זייבלט, "מצידי תרביץ כמה שיותר חזק, תן, אני צריך את זה ככה, חזק! חודש שאנחנו עושים סאונד, ואנחנו כבר נופלים מהרגליים. מזל שיש פה את הטיפולים של הטווינה, אבל אתה חייב להבין שיש פה אנשים טראומטיים. לפני כמה ימים אחד הקלידנים עשה כל מיני בומים בקלידים, ובתוך שנייה ראית 40-30 חבר'ה רצים כמו משוגעים בין הסלעים בחוף. החברה פה מפולפים לגמרי, מצב מורכב". "ננגן בעדינות", מתחייב דניאל. עד סוף הלילה הקהל יעודד אותו להפר את הבטחתו.

תנו להם לשכוח

כנסיית השכל התחילה לפעול בתחילת שנות ה־90, כאחת מגל ה"להקות משדרות". מאז ועד היום הסימון הזה תלוי על צווארם כדיסקית שאין ממנה שחרור. חברים עזבו, חדשים הצטרפו, וכל אנשי הכנסייה כבר מזמן התפזרו על פני המפה הישראלית, אבל בתודעה הם עדיין "הלהקה משדרות".

בפועל רק רן אלמליח, נגן הבס, חזר לפני שנים רבות לחבל ארץ הולדתו וגר בקיבוץ דורות, ליד שדרות. "בשבועיים הראשונים לא רצינו להופיע, לא נראה לנו לעניין. לא הבנו מה הקשר בין הופעה והמצב שאנחנו נמצאים בו עכשיו, לא הרגיש שייך. מה עוד שאת הקיבוץ שלי פינו כבר מההתחלה, מצאתי את עצמי מפונה מהבית בלי גיטרה ובלי כלום. בהתחלה היו הופעות אינטימיות בלי בס ותופים, ואחרי זה לאט־לאט הצטרפנו. היינו בכיכר החטופים בקריה, בשבעה של משפחה, במיצג של חטופים, והיו הרבה הופעות לחיילי הצבא. הערב זה משהו שונה".

מאחורי הקלעים אנשי הכנסייה מחכים לתורם לעלות. חדר המתנה הוא תמיד מקום טעון. להקות ותיקות, כמו יחידות מילואים לפני הקרב, הן הכלאה של לאות דרכים, גיחוכים דלוחים ומקצוענות נלמדת בהדחקת האירוע המתקרב. מתחת להומור המילואימניקים כולם מחפשים להקל במשהו את לחץ המפגש עם הקהל ומוזרות ההופעה המתקרבת. בין שהוא נמסך באלכוהול ובין שממוסך בעשן או מתנסח במסכי הניידים, הלחץ עדיין שם. "תנו לי לשתות, תנו לי לברוח, תנו לי לשכוח את עיני אהובתי", ישירו מאוחר יותר אנשי הכנסייה אל אנשי הנובה, והזמן והמקום יעניקו למילים משמעות והקשר אחרים לחלוטין.

בינתיים, בחור שדוף ומזוקן נודד בטעות אל החדר המעושן. "כאן פגישת התרפיה?" הוא תוהה. "לא מהסוג שאתה צריך", עונה לו אחד המפיקים ומכוון אותו אל החדר הנכון.

המפיק מספר על המיזם החדש שאנשי נובה עובדים עליו. חיבור בין להקות רוק לדיג'ייאים מסצנת הטראנס והאלקטרוניקה העכשווית. "מיכה וארקדי כבר עובדים עם אחד המפיקים באולפן, הערוצים פתוחים, הנה זה כבר זז, וחבר'ה, זה זמן מעולה לעשות חיבורים טובים במיוחד עם להקות דינוזאוריות כמותכן..." שום שריר תמיהה לא זז בפני אנשי הכנסייה. דינוזאורים?! אני תוהה על המחמאה המפוקפקת. "למה מי אתה חושב שמחזיק את המתחם הזה? הדינוזאורים של הסצנה, ואני אומר לך באחריות, ההופעות הכי שוות פה במתחם היו של להקות דינוזאוריות. בימינו להיות דינוזאור זו אחלה מחמאה, הם הכי טובים שיש".

הפסקול של הטראומה

בחור צעיר נכנס ומוצג כדי.ג'יי שניגן אחרון מוזיקה כשהחלו אזעקות הצבע האדום בשבת השחורה. "טרק הטבח" נזרק השם לחלל האוויר. "די, אל תגיד את זה", הוא מבקש, "מי רוצה להיות מזוהה עם דבר כזה". אחרי שהוא הולך לדרכו, אחד מיודעי הדבר מספר על הרגע שבו הרוקדים ראו את מחבלי חמאס מגיעים על כלי טיס והמשיכו לרקוד לעברם, כשהם לא מבינים בעצם מה קורה.

"די, עצור, עזוב. אל תספר את כל סיפורי הזוועות האלה", מבקש הסאונדמן. "אני גם ככה הולך כל הזמן עם הראש מורכן, כדי שאף אחד לא יעצור אותי ויספר לי מה קרה לו. לא שאני לא רוצה לשמוע ולעזור להם, אבל אחר כך אני לא מסוגל לישון שבוע שלם. א־לוהים, הסיפורים שמסתובבים כאן", הוא מניד בראש ומשתתק. "בשבועות הראשונים, מרוב סיוטים די התחרפנתי. מצאתי את עצמי באמצע הלילה רואה ערוץ 14! אחרי שבוע הגעתי למסקנה שהם צודקים לגמרי! אין ספק שרבין ושרון צריכים להתפטר", הוא חותם בבדל חיוך, שמהר מאוד מתמוסס לשתיקת עשן.

מתחת להומור המילואימניקים, כולם מחפשים להקל במשהו את לחץ המפגש עם הקהל ומוזרות ההופעה המתקרבת. בין שהוא נמסך באלכוהול ובין שממוסך בעשן או מתנסח במסכי הניידים, הלחץ עדיין שם. "תנו לי לשתות, תנו לי לברוח, תנו לי לשכוח את עיני אהובתי", ישירו מאוחר יותר אנשי הכנסייה אל אנשי הנובה, והזמן והמקום יעניקו למילים משמעות והקשר אחרים לחלוטין

באולם האירועים שבחוץ הוקמו תחנות שונות. אנשי הביטוח הלאומי ומשרד הרווחה מחכים בסבלנות גם בשעת ערב מאוחרת לכל מי מבאי המתחם שרוצה להתייעץ או להסתייע, אך התחנות הפופולריות יותר הן תחנת הלק ג'ל, האבחון בצבעים והקעקועים. "הרבה רוצים קעקוע של ציפורים, פרפרים, משהו שמסמן חופש, חלק רוצים עוגן. דווקא קעקוע של 07.10.23 אף אחד לא ביקש ממני. נראה לי שמי שלא יכול לשכוח, לא ממש צריך תזכורת", אומר איש הקעקועים.

בינתיים, בתחנה לניפוח זכוכית דני אבונפחא מראה לאחת מבאות המקום איך מנפחים ברבור מזכוכית. היא מתקשה, מנסה שוב וצוחקת על עצמה, עד שברגע אחד הצחוק נמחק מפניה והיא מתנצלת. ליד דוכן האוכל אחת ממגישות האוכל מסבירה היעלמות לחברה טלפונית: "אחותי, הכל בסדר, הייתי צריכה ללכת לבכות קצת ולחזור. אני לא נעלמת לך יותר, אף פעם. מבטיחה". בכל מקום במתחם ההרגשה היא של אנשים שהולכים, עושים יוגה או משחקים כדורגל על דשא של קיסמים. לרוב זה מחזיק, אבל תמיד דוקר.

מתחת לבמה חבורת נשים חילוניות וחרדיות הקימו מיצב נרות נשמה ופרחים שמתחיל אי־שם בהודו, עובר דרך מיסטיקה שבטית ונגמר ב"שיוויתי ה' לנגדי תמיד", מקדש מעט לזכר אלו שאינם כאן. ההופעה של יובל דיין מתקרבת לסיומה. היא יורדת מהבמה הנמוכה ויושבת בקרב חבורת בנות ששרות איתה כל מילה, נאחזות במילים כבבלונים של הבטחות ותקווה לזמן ולמקום אחרים.

לאחר ההופעה תור ארוך של נשים עומדות ומחכות לומר דבר מה לדיין, לחבק אותה, לחלוק עימה משהו או לשאוב ממנה עידוד. בעולם שבו המציאות מתקשה למצוא דבר מוחשי להיאחז בו, חיבוק עם דיין הוא עוגן מציאותי ומקרקע. דיין מחכה בסבלנות רבה לכל אחת ואחת מהנשים. "את פשוט מלאך", אומרת לה אחת מהן, "כולך לב". דיין מביטה לתוך עיניה במבט שמודה ורואה. השתיים מתחבקות, התלתלים המפורסמים רוטטים, השתיים דומעות קלות ונפרדות לדרכן.

שום דבר לא יפגע בך

מאחורי הקלעים אנשי הכנסייה נקלעים לדילמת זמן ומקום. עמית מן ז"ל, הפרמדיקית של בארי, אהבה את שירי הלהקה, ובהם שיר שנשמע כמו המנון התקופה, "שום דבר לא יפגע בי". את מילות השיר כתב ארז שטרק ז"ל, אשר נהרג באסון המסוקים. אנשי הכנסייה הלכו לנחם אבלים, שמעו את ההקלטה של עמית, וכמחווה למשפחה השתמשו בהקלטה כדי ליצור גרסה מחודשת לשיר כדואט בינה לבין חזן. "מבחינתנו, זו היתה מחווה בשביל המשפחה", אומר אלמליח, "אבל אחרי שזה יצא בכתבת חדשות, כולם מבקשים שנוציא את זה, וזה מוזר לנו כל העניין. לא באנו לעשות מזה שיר לרדיו".

"אתה יודע, כל העניין של תגובה אמנותית לאירועי השעה, ייקח לנו הרבה זמן להרגיש ולהבין מה קורה כאן עכשיו", אומר דוד ראסד, גיטריסט הכנסייה, "אני חושב שאנחנו צריכים קודם כל להרגיש את זה ביחד, וזה בדיוק מה שקורה פה במקום הזה. אנחנו מרגישים את החוויה הזו, את הביחד".

זה לא מקרה שראסד מדבר על היחד דווקא כאן. יש במתחם האיזונובה אווירה שמחוץ לזמן ולמקום. השיחות מהוסות, גם החיוכים. אין צעקות, אף אחד לא מרים את הקול. די מוזר, בטח בהתחשב במציאות הישראלית שבחוץ, שהרבה פעמים טובעת בין כאב האשמה לזעם ההאשמה.

"אף אחד לא מדבר כאן פוליטיקה, טקטיקת קרבות או פתרונות", אומרת לי אחת המתנדבות במתחם. "האנשים האלו רקדו בגן עדן רק כדי לגלות שכל הזמן הזה הם עמדו בשערי התופת, והתופת זינק לעברם. גם אלו שהצליחו לברוח הם כמו ניצולי שואה. התופת השאיר עליהם צלקות שלא בטוח שאי־פעם יגלידו. הילדים האלה שכאן ראו דברים שבני אדם לא צריכים לראות או לדעת שהם קיימים. הם היו בעשרות הלוויות בחודש האחרון. זה לא מקרה שחלק מהם מתאשפזים וא־לוהים יודע מה עוד.

"מזל שהמתחם הזה קיים, לכאן הם באים כדי למצוא מרחב מוגן מהעולם שבחוץ ומהעולם שבפנים. הם באים לכאן כי כאן הם ימצאו את אלו שמבינים אותם, שחולקים איתם את החוויה הטראומטית. הדבר האחרון שאתה תמצא כאן זה איזו שיפוטיות, או משהו בסגנון של 'מה צריך לעשות'. באתי לכאן להתנדב כ'הלפרית' בכל מה שאפשר לסייע, לארגן, לעזור, ואני בעיקר לומדת מהם איך להכיל את החיים גם כשהם בשיא הכאבים שלהם. יש פה ציור עם אמירה של אחד הנרצחים, אוהד דהן, שאמר שאהבת חינם מפזרים בכל העולם, כל הזמן, וזה כל מה שאני יכולה לעשות כרגע". 

עכשיו הבטחה

אנשי הכנסייה עולים לבמה. ההופעה מתחילה באנרגיות מעודנות. גם הקהל לא יודע כל כך איך לנהוג עם המוזיקה. חלק עומדים לרקוד אבל מתיישבים די מהר, חלק לא קם אבל נע במקומו. לאט־לאט המילים עושות את דרכן אל תוך תודעת המקום. כשהם שרים את "שום דבר לא יפגע בי", אחת הנוכחות חותמת באמירה חזקה: "עכשיו זו הבטחה".

לפני ההופעה של הכנסייה סיפר אחד ממפיקי המקום שהם יושבים עם הלהקות על השירים ועוברים מילה־מילה כדי לוודא שאין שם דבר שיכול להיות הדק לטראומה מודחקת. מתוך רפרטואר של עשרות שירים, אחת הלהקות צומצמה לחמישה שירים בלבד שניתן לשיר. לאנשי הכנסייה אין בעיה כזו. נדמה שהשירים שלהם נכתבו במיוחד לערב הזה, הרבה לפני שמישהו ידע שהוא עתיד לקרות.

"אחד שיכור שכח לזכור את מה שהוא חייב לשכוח, אחד נפל מקצה רחוב כבר לא יכול יותר לברוח, והחיים הם עוד זורמים אל תוך משפט אחד מכריע, והלילות כבר לא קרים רק אור הבוקר שמבטיח, היא אומרת זה טוב זה ההפך מרע, ידיים למעלה היא אוהבת אותך, היא אומרת תבוא אפילו כשרע, ידיים למעלה". אנשי נובה מחבקים את השילוב של גיטרות חשמליות ומהלומות מקצבים ים־תיכוניים עם מלנכוליה מקומית, ואור נדיר המכיר את החושך שעוטף אותו. כשמסע הרוקנרול מגיע אל קצה הקשת השחורה, חזן שר כתפילה פרטית: "איך זה מרגיש, אין עתיד באופק, אין מקום שיש סיבה טובה להיות בו. ואין לי חלום, אין לי געגוע, שט לי בזמן שממשיך לנוע, אין לי חלום". אנשי הנובה מהנהנים בהסכמה.

במשך כל ההופעה אני מבחין בזוג שיושב לבדו בקצה הדשא, על גבול האור, לא נוגעים זה בזה. השניים דוממים כפסל, בוהים במים השחורים ובקצף הגלים הלבן. רק כשכנסיית השכל מסיימים לשבור את לב הקהל, הבחורה מניחה את ראשה על כתף הבחור במין השלמה שהעתיד לבוא גדול מהעבר ללכת. אחרי הכנסייה עולה די.ג'יי גולה-k מהעוטף, מנסה ומצליחה לנגן מוזיקה שתרקיד ולא תחריד.

אני נפרד לשלום מאנשי הכנסייה ומשבט הנובה, עוזב את המסיבה שלא נגמרת גם כשהמוזיקה מתה. בדרך החוצה אני רואה בחור חרדי שבא להתנדב, עומד ליד נערה מקועקעת המביטה בו בעיניים אוהבות. "בטוח שאתה לא רוצה להישאר?" היא שואלת, מציעה. כל הדרך דרומה אני חושב על החיים החדשים שנבנים בחוף קיסריה, וכולי תפילת חנה שכמו החול, הים ורשרוש המים, גם זה לא ייגמר לעולם.