הבחירות באיראן: ישראל עשויה להרוויח דווקא מבחירתו של המועמד הקיצוני

בעוד פחות מחודש צפויים אזרחי איראן לצאת לקלפיות ולהצביע במערכת בחירות על המשרה הנבחרת הרמה ביותר ברפובליקה האסלאמית - הנשיאות. בניגוד לדיקטטורות אחרות במזרח התיכון, שבהן מערכות הבחירות הן טקס ריק מתוכן של הבעת תמיכה כפויה בשליט כל־יכול, באיראן הבחירות לנשיאות הן מאבק אמיתי בין שני מחנות שונים בתוך המשטר, והציבור מוזמן להיות השופט הסופי.

עם התגבשות הזרם הרפורמיסטי במדינה בסוף שנות ה־90, הפכו מערכות הבחירות לנשיאות לרגע רגיש ומותח שמשפיע בעיקר על יחסה של המדינה למערב, אך גם על כלכלתה ועל מדיניות הפנים שלה. שני המחנות - הרפורמיסטים והשמרנים - מייצגים שתי גישות שונות מאוד בתוך הפוליטיקה של המשטר, והתחרות ביניהם סיפקה לעם האיראני לא רק תחושה של שליטה בעתידם הפוליטי אלא גם הזדמנות נדירה להשמיע את תלונותיהם וקובלנותיהם נגד המשטר, לפחות במידה מסוימת.

מערכת זו ספגה טלטלה רצינית בשנת 2009, עם היבחרו בשנית של המועמד הפופוליסטי והקיצוני בעמדותיו, מחמוד אחמדינג'אד. תומכי המועמד הרפורמי, מיר חוסיין מוסאווי, דמות חריגה בשורות תומכי המשטר, יצאו לרחובות בהמוניהם. מוסאווי דיבר על הרחבת חופש הביטוי והעיתונות במדינה, קידום מעמד האישה והתנגדות למשטרת המוסר. הוא אף גינה את התבטאויותיו האנטישמיות של יריבו ואמר כי השואה היא "רצח ראוי לגינוי של חפים מפשע".

מועמדותו של מוסאווי הפיחה תקווה בקרב הצעירים הליברלים במדינה, שקיוו לא רק לרפורמות במשטר, אלא לשינוי עומק באיראן. מי שככל הנראה חש בהלך הרוח המסוכן סביב מועמדותו של מוסאווי היה המנהיג העליון של איראן, האייתוללה עלי חמינאי. עד היום לא ברור אם תוצאות הבחירות, שהעניקו ניצחון בפער עצום לאחמדינג'אד, אכן זויפו, אך המחאה האדירה של "התנועה הירוקה", תומכיו של מוסאווי, לאחר הבחירות, היתה ככל הנראה אחד הרגעים המסוכנים ביותר למשטר מאז המהפכה האסלאמית.

גמישות יחסית

מאז אותה מערכת בחירות, שכמעט הפכה לסופו של המשטר האיראני, הגביר חמינאי את הפיקוח והסינון של מועמדים. ביטוי מובהק לרצון להימנע מעימות שכזה שוב הוא נשיאותו של חסן רוחאני, מועמד המשתייך למחנה הרפורמיסטי אך נחשב לאחד מנציגיו השמרניים ביותר. בכלל, על מנת להבין את הפוליטיקה הפנימית הזו של הרפובליקה האסלאמית, צריך להביא בחשבון שהרבה מהמונחים שבהם משתמשים בכלי התקשורת, כמו "שמרנים", "רפורמיסטים" או "מתונים", הם מטעים מאוד בהקשר האיראני.

עילם גינדין: "אף מחנה לא דוגל בפתיחות דתית או בשינוי אמיתי. מה שאנחנו קוראים 'רפורמיסטים' הם לא מתונים אלא פרגמטיים, מבינים שכדי להשיג את מטרות הרפובליקה האסלאמית - צריך להתגמש"

"המשמעות של רפורמה, גם בלטינית 'FORM־RE' וגם בפרסית 'אצלאח', היא תיקון, כלומר, לחזור לערכים המקוריים של המהפכה האסלאמית, זה מה שמבקש המחנה הרפורמיסטי באיראן. כלומר, הוא לא אופוזיציה למשטר אלא עצם מעצמותיו", מסבירה ד"ר תמר עילם גינדין, מומחית לאיראן ממרכז עזרי באוניברסיטת חיפה, ובעלת הפודקאסט "איראניום מועשר".

"לטענתם של הרפורמיסטים, אלה שאנחנו קוראים להם שמרנים, ובפרסית אצול־גרא, הפונדמנטליסטים, התרחקו מערכי המהפכה בכך שבחרו בדרך של שחיתות שלטונית, החמרה דתית בלתי נחוצה וקיצוניות ביחסי החוץ. חשוב להבין שאף אחד מהמחנות לא דוגל בפתיחות דתית או בשינוי אמיתי של המשטר. מה שאנחנו קוראים 'רפורמיסטים' הם לא מתונים אלא פרגמטיים. הם מבינים שכדי להשיג את המטרות של הרפובליקה האסלאמית - צריך קצת להתגמש. במו"מ על הסכם הגרעין של 2015 קראו לזה 'גמישות הרואית'. ובכל זאת, ה'להתגמש' הזה הוא גם כלפי חוץ וגם כלפי העם, בכל הנוגע למדיניות רווחה ומידה קטנה של חופש דתי, כך שכן יש מהם ציפייה להיות יותר טובים לעם וליחסי החוץ".

אחמדינג'אד נשאר בחוץ

הבחירות לנשיאות רחוקות שנות אור ממה שמוגדר כבחירות חופשיות. בעוד שמועמדים שאינם מזוהים עם עמדות המשטר פסולים מראש מלהשתתף, גם המועמדים שעמדותיהם מזוהות עם שני הזרמים עוברים סינון קפדני. מועצת שומרי החוקה, גוף של אנשי דת ומשפטנים הנאמן לרצונו של המנהיג העליון, בוחר בפינצטה מתוך מאות. בבחירות הנוכחיות הגישו את מועמדותם יותר מ־600 איש, ובהם גם 40 נשים, אך פחות מתשעה מועמדים סופיים יאושרו. מועצת שומרי החוקה כבר פסלה את מועמדותם של הנשיא לשעבר, מחמוד אחמדינג'אד, שהסתכסך עם המנהיג העליון חמינאי.

למעשה, בניגוד למערכות קודמות, אזרחי איראן צפויים הפעם לעמוד מול בחירה בין שני מועמדים שמרנים - האחד מהם, ראש מערכת המשפט במדינה, אבראהים ראיסי, והשני שמרן מתון המקורב למנהיג העליון חמינאי. הסיבה להתמודדותם של שני נציגים מהמחנה השמרני היא שאף מועמד רפורמיסטי מוכר לא אושר על ידי השלטונות בטהרן.

"נראה שיש ייאוש מהמחנה הרפורמיסטי בקרב ההנהגה ובמובן מסוים בקרב הציבור", אומרת עילם גינדין, "שלטונו של רוחאני, שנחשב רפורמיסט, זכה לביקורת משני צידי המפה הפוליטית לאחר הנסיגה של ארה"ב מהסכם הגרעין וההתרסקות הכלכלית של איראן".

מהזווית הישראלית חשוב להבין שנשיא איראן מוגבל בהרבה מאוד תחומים. הוא איננו מסוגל לערוך רפורמות מבניות משמעותיות ברפובליקה האסלאמית או לשנות את יעדי המאבק שלה, כמו החתירה לגרעין או מלחמת הפרוקסי נגד ישראל. עם זאת, בנושא הסכם הגרעין מסתמן כי זהות הנשיא תהיה קריטית ותשפיע במיוחד על עתידה המדיני של ישראל. המועמד השמרני הקיצוני אבראהים ראיסי התנגד בעבר להסכם הגרעין, אך השתולל מזעם כשההסכם קרס וארה"ב יצאה ממנו בימי טראמפ. אף שבמערכת הבחירות הזו התבטא בעד הסרת הסנקציות האמריקניות מעל איראן, ייתכן שמדובר במס שפתיים בלבד. בכל הקשור לדיפלומטיה, לנשיא יש חופש פעולה נרחב.

"עליית נשיא שמרני קיצוני כמו אבראהים ראיסי - שיש לו דם של איראנים רבים על הידיים - עלולה להוות מסר מתריס למערב בסגנון 'ניסיתם לשבור אותנו ואנחנו רק חזקים יותר'. לאיראן יש נטייה לנפח שרירים כשלוחצים עליה, והרבה פעמים אין לזה את ההשפעה שהם מקווים לה. אחמדינג'אד למשל, ברטוריקה הקיצונית שלו, שירת מאוד את ישראל וסייע לעולם להבין שאיראן היא איום", מסבירה ד"ר גינדין.

ואכן, בעוד ההכרעה בהסכם הגרעין מול ממשל ביידן מתעכבת, ככל הנראה מעבר לתאריך היעד של הבחירות ב־18 ביוני, נראה כי מי שעליו תוטל המשימה לחתום על המסמך שישיב את ארה"ב להסכם הגרעין יהיה הנשיא הבא של איראן, שכבר עכשיו מסתמן כי יהיה פחות פשרן והרבה יותר קיצוני מקודמו.