1.
חמישה שבועות מאז פרוץ מלחמת שמחת תורה, אין על ישראל לחץ מערבי לעצור אותה. ומבחינתנו, המערב הקובע. למעשה, ההפך הוא הנכון. גם ארה"ב, גם בריטניה, ואפילו האיחוד האירופי מצדיקים את היעד הישראלי של מחיקת שלטון חמאס מעל פני עזה. "ארגון הטרור חמאס, או כל ארגון טרור אחר, לא יכול לשלוט בעזה", אמרה השבוע לא אחרת מאורסולה פון דר ליין, נשיאת האיחוד האירופי - ישות שלא בדיוק ידועה בגיבוי למלחמות ישראליות.
יש אכן פערים מסוימים בשאלה מתי ובאילו נסיבות נכון לצאת ל"הפוגה הומניטרית" כדי לקרב את שחרור השבויים. יש ציפייה אמריקנית להכניס מים, מזון ותרופות - שחמאס שם עליהם את ידו - הרבה יותר ממה שאנו היינו מכניסים, לו הדבר היה רק בידינו. גם על הכנסת דלק לרצועה האמריקנים מדברים איתנו.
אבל לחץ לעצור את הפעולה, אין. הלחץ קיים רק באולפני הטלוויזיה, ששוברים שיאים של דה־מורליזציה וזריעת פילוג בעם בזמן מלחמה.
למדינות המערב יש מגוון סיבות ואינטרסים לגבות את מטרת המלחמה הישראלית. הזדהות מוסרית, חשש מפני התפרצויות דומות אצלן, אחריות כלפי אזרחיהן שנחטפו, והפנטזיה שבסוף היום תוקם מדינה פלשתינית. הסעיף האחרון לא עומד לקרות, ועוד יגיעו הימים שנתווכח עליו עם מי שעכשיו תומכים בנו. אבל כרגע, יהא הנימוק אשר יהא, בשונה מכל הסבבים שהכרנו ומכל המלחמות שידענו, השחקנים הבינלאומיים הרלוונטיים לא רוצים שנעצור, אלא שנמשיך.
הגישה הזו מעניקה לישראל חמצן מדיני ארוך טווח ואפשרות לצה"ל להתקדם בתוך עזה באיטיות, בזהירות ובדורסנות. יש סיבות אחרות להזדרז, ובראשן העלויות הכלכליות ואורך הנשימה של העורף. אולם בכל מה שנוגע להיבט המדיני־ביטחוני, זו לא תהיה ששת הימים, וגם לא ששת השבועות אלא אולי ששת החודשים.
2.
בשעה שעם ישראל מרוכז במלחמה ומבין שהפוליטיקה תחכה, קבוצה קיצונית, קטנה וצרחנית לא מפסיקה לצעוק "ביבי, ביבי". שני מוקדים לה. האחד, מול הבתים בקיסריה ובירושלים, והשני באולפני 12 ו־13. המאמץ המלחמתי בעיצומו. כ־1,400 איש נהרגו. 200 אלף פונו. עשרות יישובים ננטשו או נשרפו. מערכת החינוך עובדת בחצי כוח. הכלכלה משקשקת, והם בשלהם, "ביבי, ביבי, קח אחריות, קח אחריות". כאילו אם יגיד את מילות הקסם, מישהו יחזור לחיים. כאילו יש מנהיג אחד בישראל שיכול לומר "אצלי במשמרת זה לא היה קורה".
דעתי האישית היתה ועודנה שנתניהו צריך לומר "האחריות עלי". זה היה תורם לאחדות בעם ומוריד את הנושא מסדר היום. אבל הוא, מסיבותיו שלו, את המילים המפורשות בחר שלא להגיד. זכותו. אפשר להתקדם.
מה גם שכל מי שהקשיב לו, בהצהרות הגלויות ובתדרוכים הסגורים, הבין שהוא מבין שהאחריות עליו. כשהציגו לו דברים שאמר על אהוד אולמרט בעניין האחריות, תשובתו היתה, "שום דבר לא השתנה". כלומר, ברור שברור לנתניהו שהאחריות עליו. משום מה הוא לא רוצה לומר את זה, וככל שגוברות הקריאות כך גם אפשר להבין למה. הוא יודע שהאובססיה לא תרפה.
וכך, זמן רב משידורי החדשות וגם מהתדרוך שערך השבוע לעיתונאים, הוקדש לחיטוט באחריות. זה היה ההקשר שבו נתניהו אמר את מה שאמר על הצורך שיהיה בעתיד, "לבדוק את הקשר בין המוטיבציה של סינוואר לסרבנות".
הייתי שם בחדר. נתניהו לא העלה את הנושא מיוזמתו. עיתונאים לחצו ולחצו. אז הוא ענה. הרי אם אינו עונה, טוענים שהוא "לא משיב לשאלות". וכשהוא משיב, תוקפים אותו על התשובות.
על אף מבול השאלות, נתניהו לא אמר שהסרבנות פיתתה את חמאס לתקוף - מה שייתכן מאוד שכן קרה. די ברור אגב ש"אחים לנשק" מיהרו לתקוף את נתניהו על מה שלא אמר, משום שמצפונם נוקף אותם על מה שעשו ועל כך שבהתנהגותם אולי גירו את האויב.
בכל מקרה, מבין הדברים הנוספים שנאמרו בתדרוך, אפשר כבר לשרטט מה יהיו קווי ההגנה של נתניהו ביום שאחרי. ראשית, הוא צפוי לטעון שאף לא אחד מחברי הקבינטים השונים לאורך השנים תמך בפעולה קרקעית בעזה. לגרסת נתניהו, גם ליברמן לא. במהלך מבצע צוק איתן ב־2014 הוא הציג לקבינט את האפשרות של כיבוש קרקעי מלא. איש לא רצה בו.
באין כיבוש, החלופה היתה כתישה מהאוויר. זה הכלי המרכזי שישראל השתמשה בו לריסון הטרור מעזה ב־18 השנים שחלפו מאז ההתנתקות. "חשבנו שהכתישה מספיקה. התברר שלא", יגיד נתניהו. ובמילה, "חשבנו", הוא יתכוון לכל המדינאים, והשרים, והרמטכ"לים, והגנרלים שהשתתפו אי־פעם בקבלת ההחלטות מאז תפס חמאס את השלטון ברצועה.
נוסף על כך, נתניהו יזכיר שימים ספורים לפני המלחמה בדק עם ראשי הצבא מה קורה עם חמאס, כפי שמחייב אותו התפקיד. הוא, כידוע, נענה שוב שהארגון מורתע.
רוצה לומר, נתניהו לא יסיר אחריות מעצמו אלא רק יאמר שכולם אחראיים, ושאמנם הפשלה קרתה אצלו, אבל הקונספציה שלפיה חמאס לא יתקוף היתה נחלת כל מקבלי ההחלטות, ללא יוצא מן הכלל. אם האליבי הזה יספק את הציבור, נראה אחרי המלחמה. עכשיו לא הזמן לדון בכך.
נתניהו עצמו אומר כי כל עוד התותחים רועמים והחיילים נלחמים, הוא מונע מעצמו כל עיסוק בשאלות המצפוניות והרגשיות. הוא ישן שעות ספורות בלילה - העייפות בהחלט ניכרה עליו בשבועיים הראשונים - ומתרכז אך ורק בהצלחת המערכה. כל השאר, כולל "האחריות", יידונו ביום שאחרי. אם חיילי המילואים מסוגלים להתאפק עד אז, גם הפרשנים יכולים.
3.
בעת שכוחותינו נלחמים באויב בתוך עזה, הולך ומתחמם בקריה מאבק אחר, בין שתי קבוצות השפעה שאפשר לכנותן "הישנה" ו"החדשה". על מה המאבק? על הגישה הנכונה כלפי הסוגיה הפלשתינית.
בקבוצת "הישנים" אפשר לכלול את שר הביטחון יואב גלנט, שהפך את ראש מכון INSS אלוף (מיל') תמיר הימן ליועצו הקרוב. מינוי נוסף הוא של תא"ל (מיל') אודי דקל, לתפקיד יועץ לצה"ל בשאלת היום שאחרי. דקל דוגל בהחזרת הרשות הפלשתינית לעזה. רוצה לומר, הצבא עדיין מתנהל בראש של "הישנים".
אלא שכנגדה, בעיקר על רקע הקריסה הקונספטואלית, המודיעינית והמבצעית של צה"ל בשמחת תורה, הולכת ומתעצמת השפעת "החדשים". בתחילת המלחמה היתה מחלוקת אם היעד שלה צריך להיות רק הכרעה מדרגה גבוהה יותר של חמאס, או מחיקת הארגון.
חלק מהישנים דגלו באופציה א', החדשים ב־ב'. עמדתם התקבלה.
השאלה שכעת על הפרק היא כיצד להתמודד עם האיומים מאזור יהודה ושומרון. שבוי בתפיסת אוסלו בת 30 השנים, צה"ל עדיין משליך את יהבו על הרשות הפלשתינית. כלומר, איש לא נאיבי לחשוב ששוטרי אבו מאזן מאוהבים בנו, אלא רק שמסיבותיהם שלהם הם עושים חלק מהעבודה של מיגור הטרור.
אבל כיוון שכך, אומרים הישנים, ישראל צריכה לשמר את הרשות הפלשתינית מכל משמר. גם להעלים עין מהפעילות העוינת שלה נגדנו, ממשכורות הטרור ומההסתה, אף שהן אלה שמתדלקות את הטרור לטווח הארוך. זו הדרך להשיג את התוצאה הביטחונית הטובה ביותר, חושבים בצה"ל.
בעת שכוחותינו נלחמים באויב בתוך עזה, הולך ומתחמם בקריה מאבק אחר, בין שתי קבוצות השפעה שאפשר לכנותן "הישנה" ו"החדשה". על מה המאבק? על הגישה הנכונה כלפי הסוגיה הפלשתינית
15 שנים של שלטון נתניהו לא הביאו לשינוי הקונספציה. אדרבה, אפילו דקה לפני המלחמה הקבינט של נתניהו יישם בדיוק אותה השיטה, כולל טיפול מעודן מאוד בקיני הטרור ביו"ש, "כדי לחזק את הרשות הפלשתינית". זו היתה ההמלצה הקבועה של מערכת הביטחון, ונתניהו נהג כזכור להישען על ההמלצות האלה.
מחיר הדמים הנורא של המלחמה פקח גם לו את העיניים. אולי לא כדאי לאמץ כמו פתי את מה שאומרים "המומחים". אולי הגיעה השעה להקשיב ל"חדשים", שמציגים גישה אחרת, מציאותית הרבה יותר. מי נכלל בקבוצת החדשים?
למשל "הביטחוניסטים", בראשות תא"ל (מיל') אמיר אביבי, שנפגשו עם נתניהו לפני שבועיים והמליצו לו שלא להעביר כספים לרשות הפלשתינית. גוף נוסף שמציע גישה עדכנית ומפוכחת הוא מכון משגב, לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית, בראשות ראש המל"ל לשעבר, מאיר בן שבת.
בפרק זמן קצר אסף בן שבת קבוצה של חוקרים מוכשרים, שמערערים על הפרדיגמות הקיימות ומציגים גישה תקיפה וכנה. למשל, במסמך שהעביר המכון לקבינט, ההמלצה היא להשיג מהמלחמה בעזה "תכלית מורחבת". כלומר, לא רק להסיר את האיום של חמאס, אלא להשיג הרתעה מול כלל "ציר ההתנגדות". והרשות הפלשתינית, מסבירים במשגב, היא חלק מהציר הזה.
"מחמוד עבאס (אבו מאזן) ותנועת פת"ח אינם מקבלים את הלגיטימיות של מדינה יהודית במרחב, בשום גבול שהוא, ועדיין מחויבים ליעד הסופי של מחיקת ישראל מהמפה והחלפתה בפלשתין, גם אם יעד זה אינו בר השגה בטווח הקרוב. האתוס הפלשתיני המרכזי ביותר בא לידי ביטוי בכל היבט של החיים הציבוריים והפרטיים: ממערכת החינוך הפלשתינית, המגדלת דורות של ילדים על 'גן העדן האבוד' שנגזל מהם על ידי הציונים ב־1948, ועד תוכני הלימודים, שמאדירים ומפארים מחבלים; מתרבות 'שימור מפתחות הבתים' שמהם לכאורה גורשו הפלשתינים ב־1948, ועד להיצמדות המוחלטת למיתוס 'זכות השיבה'; משמות הרחובות והכיכרות, המעלים על נס רוצחי יהודים בעבר ובהווה, ועד קייטנות הילדים, עם שמות של השכונות הערביות לשעבר בחיפה, ברמלה ובלוד; מטקסים, מחזות וכלי התקשורת, שמאוחדים במסריהם האנטי־ישראליים והאנטי־יהודיים, ועד התעקשותו המתמדת של עבאס להמשיך לשלם משכורות למחבלים המוחזקים בישראל".
על רקע זה מסיקים במשגב כי "התנגדותו של עבאס לטרור אינה עקרונית, כי אם טקטית. הוא רואה בטרור את אחת הצורות הלגיטימיות במאבק נגד ישראל, אך סבור שצורות מסוימות של טרור מועילות פחות בתקופות מסוימות. לתפיסתו, יש עיתות שניתן להשיג בהן יותר באמצעות צורות מאבק אחרות".
במילים אחרות, אומרים החדשים לישנים, די להעמדת הפנים, די להתעלמות מהמציאות, די להיות שבויים בתפיסות כזב. שילמנו עליהן מחיר כבד דיו.
באופן מעשי, כותב המכון, "העברת רצועת עזה לשליטת הרשות הפלשתינית לאחר המלחמה לא תמנע צמיחה מחדש של תשתיות טרור, ואלה מצידן יובילו בסופו של דבר לסבבי לחימה נוספים. לכן, אסור להעביר את השלטון לידי הרשות כל עוד זו לא עברה שינוי יסודי".
הניירות של משגב, וגם של אחרים בקבוצת החדשים, מקבלים בעקבות המלחמה אוזן הרבה יותר קשבת בדרג המדיני. מסיבה זו, ואולי גם כי ברור להם שהגבינה זזה, בקבוצה הישנה מארגנים התקפות על משגב ועל חברים אחרים בקבוצה החדשה.
אבל את המציאות המרה לא ניתן לגלגל לאחור. עבר זמנם של הגנרלים שניהלו את חיינו בעשורים האחרונים, ושבימים אלה ניבטים אלינו מהמסכים. הם הביאונו הלום לא פחות מהפוליטיקאים, וגם על כך ידבר הציבור בחופשיות ביום שאחרי המלחמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו