חוזה חדש: הבדואים והיהודים שפועלים יחד בחזית המערכה

"צפיתי עכשיו בהלם בכתבה ששודרה על הקרב שניהלו ששת הגששים הבדואים מול 30 המחבלים שחדרו לאוגדה והצילו לי את הילדה. אני נודרת קבל עם ופייסבוק שאחרי שהסיוט הזה ייגמר אני נוסעת לשם לתת להם את החיבוק הכי גדול וחזק. מי מתייג אותם עבורי? לאחד מהם קוראים אשרף?".

ברגע שהפוסט של יעל זלברמן קנוניץ' התגלגל לפתחי בפייסבוק, ידעתי בדיוק במי מדובר. שבוע לפני מתקפת חמאס התלוויתי אל רס"ב אשרף בחירי, בכיר הגששים באוגדת עזה. אדם שהמילה מחויבות טבועה בכל מעשיו. בחירי, תושב רהט, אלמן, נשוי בשנית ואב לחמישה, יכול היה בקלות להיות גיבור טראגי ממהמורות החיים. במקום זה הוא בחר להיות גיבור של החיים.

"אצלי הכל בסדר גמור", הוא מחייך בלאות כשאני שואל אותו מה שלומו אחרי הקרבות. "ביום שבת קמתי ברבע לשש, הכנתי כוס קפה ואספתי את החיילים לסיור בשטח. פתאום אני רואה אנשים נכנסים לקיבוץ רעים, אומרים שהם מהמסיבה ושמחבלים ירו עליהם. לא האמנתי שזה יכול לקרות.

אני רואה את סימני הירי והפגיעות ברכב ורק אז הבנתי. אמרתי להם להיכנס למועדון ולא לפתוח את הדלת עד שאני בא. יצאתי עם הרכב המשוריין ובכביש 232 אני רואה 15 אופנועים וחמישה ג'יפים עם דגלים פלשתיניים. אז אני אומר לרבש"ץ 'אלה מחבלים'. הבנתי שאם אכנס בהם נמות ביחד. חזרתי לרעים, וכבר כשהסתובבתי לקיבוץ קיבלתי אר.פי.ג'י מאחורה. אני קולט שמישהו שוכב על הכביש ויורה לעברנו. זגזגתי עם ההגה כמו משוגע, נכנסנו פנימה, הספקנו רק לרדת והם כבר התנפלו עלינו. הם היו בתוכנית קרב, מתואמים. כמעט שעה וחצי של ירי רצוף, הייתי בקשר עם המג"ד, באיזה שלב הוא אמר 'אשרף, אני מביא תחמושות', הלך ולא חזר, נפל.

"כל הזמן חשבנו שהמחבלים הם רק על הציר שלנו, לא חשבנו שיכול להיות שיש עוד בתוך ישראל. אחרי שעתיים הרגנו שלושה מחבלים בש"ג, והאחרים הבינו שלא ילך להם משם. אז הם הסתובבו ובאו מהגדר האחורית של הקיבוץ. אני מסתכל לכיוון החלק האחורי של הקיבוץ וחושב שזה חיילים שלנו, כי הם היו על מדים של צה"ל. אני שומע אותם אומרים 'תעלו, תעלו', שזה לא בבדואית אלא שפה של פלאחים מעזה. הבנתי שהם חמאס. הרגנו שלושה מחבלים ואחרים ברחו לכיוון בית הכנסת ומשם לחדר כושר. זיהינו אותם והרגנו עוד חמישה-שישה מהם. בינתיים נכנסו החבר'ה של שלדג לאירוע, המחבלים ראו שיש הרבה כוחות וברחו מהצד המערבי לכיוון עין השלושה. עשינו סריקות בכל מגורי החיילים והחיילות שם, הוצאנו אותם מהחדרים הלא בטוחים והעברנו אותם למרחב המוגן".

יעל, אחת האמהות של החיילות שהצלת, ביקשה ממני למסור לך חיבוק גדול, שאתה הגיבור שלה, ושעד סוף חייה היא תודה לך.
"תודה, תודה רבה. זה התפקיד שלנו, אתה יודע, להגן".

במותו הציל את הילדות

אני מזכיר לבחירי שרגע לפני המלחמה דיברנו והוא הביע תסכול מאחוזי הגיוס הנמוכים של הבדואים לצבא. הסביר כמה שחשוב לו ללכת לבתי הספר בזמנו החופשי ולשכנע חבר'ה צעירים להתגייס. עכשיו הוא מרגיש שינוי אמיתי. "מיום שלישי, כשיכולתי לדבר בטלפון, אנשים, אזרחים בדואים מרהט ומכל הנגב, מתקשרים אלי, אומרים לי 'אשרף, אנחנו רוצים לבוא ולהילחם איתך'".

איך אתה מסביר את השינוי הזה?
"מה שכולנו ראינו זה שהמחבלים האלה לא מבדילים בין אשכנזים ובין בדואים, בין אתיופים או קווקזים או תימנים. הרבה בדואים חטופים, הרבה נהרגו מטילים או נרצחו. אני ראיתי ארבע מכוניות מלאות בפועלים בדואים הרוגים. המחבלים ידעו, ורצחו אותם. צריך לקרוע לחמאס את הצורה, צריך להרוג להם כפול לפחות, כמה שאפשר. מי שפוגע באזרחים של מדינת ישראל - צריך לפגוע בו".

מדברים עכשיו על נקמה, עין תחת עין, "השפה של המזרח התיכון".

"יש לנו צבא מוסרי. צבא מכבד, ושומר כמה שאפשר לא לפגוע במי שלא צריך. אבל מי שלא מכבד אותנו ונלחם איתנו ככה, צריך להרוג אותו. אני מרגיש רע מאוד שאזרחים שלנו נרצחו ונחטפו, זה מזעזע אותי, אני לא ישן בלילה מרוב מחשבות. צריך להחזיר את כל החטופים למשפחות שלהם ולהחזיר את החיילים ואחר כך להגיד לחמאס שעם ישראל חי, ויהיה חי הרבה אחרי החמאס".

רוח הגבורה והמסירות הזו של אשרף לא יוצאת דופן. יוסוף אל־זיאדנה, נהג הסעות מרהט, הסיע חבורת צעירים שמחים למסיבת הטבע ברעים, אך כשהחל הטבח, חיכה כדי לאסוף כל אדם שיכול היה, והציל חיי מבלים רבים כשמילט אותם לאזור מבטחים תחת יריות. עמית הדר, אחד הניצולים מהמסיבה, תיאר בפייסבוק את מעשיו: "גם כשירו עליו מחבלים מכל הכיוונים הוא לא חשב לנסוע ולהשאיר אותנו לבד".

יאיר מעיין, עד לאחרונה מנכ"ל הרשות להסדרת הבדואים, לקח הפסקה מהמרוץ הפוליטי לראשות עיריית ערד והתייצב לשירות מילואים כסא"ל במפקדת האוגדה על גדרות עזה. הוא לא מופתע מההתגייסות הבדואית, ומספר על אחד הגיבורים הפחות ידועים מהיום הראשון של הטבח: "לא מעט משכנינו הבדואים נפגעו במהלך ההתקפה של חמאס, כמה נחטפו ורבים נרצחו בהתקפה. רק השבוע זוהתה גופתו של עאמר אבו סבילה, בן 25 ואב לשני ילדים מאבו תלול, שנרצח בהתקפת המחבלים בשבת ליד תחנת המשטרה בשדרות. אבו סבילה נסע לבקר את שני אחיו באתר בנייה בשדרות. הוא נתקל ברכב של משפחת סוויסה, ושמע את בכייה של אודיה, שבעלה דולב נהג ברכב ונרצח. עאמר מיהר להיכנס לרכב כדי לחלץ אותה ואת שתי הבנות שישבו מאחור, אך הוא ואודליה סוויסה נורו ונרצחו תוך כדי שהם מגינים על שתי הבנות שהסתתרו במושב האחורי. עאמר הקריב את חייו בניסיון להציל משפחה יהודית".

"אין לנו מדינה אחרת"

גילויי הגבורה והמסירות האלה הם רק צד אחד של הסיפור. כי בין שלל גילויי הערבות ההדדית וכוחה העצום של החברה האזרחית בישראל, התגלתה בנגב הפתעה נוספת: התגייסות החברה הבדואית למאמץ המלחמתי. יש מי שמופתעים. הזיכרון מ"שומר החומות" עוד טרי: חסימת התנועה בצומת שוקת, הפיכת עמודי תאורה למחסומים בוערים, ורגימת מכוניות שנקלעו לאזור באבנים מסכנות חיים. ערד הפכה לעיר במצור, אין יוצא ואין בא במשך שעות ארוכות. כל האורות האדומים נדלקו באירוע הזה, ואז נופצו לרסיסים כדי להותיר חושך גדול בערבות הנגב.

יותר מהנייר, החושך באמת סובל הכל. לתוך חלל מרחבי הנגב הושלכו ערימות של אמירות מהירות קשות ונסערות. בחלקן, הן היו מורכבות מפחדים הגיוניים ממציאות לא הגיונית, ובחלקן ביטוי לפחדים קמאיים. מילים כמו "משילות" הופרחו לחלל האוויר כהבטחת סביוני קסם, שעוד לא ברור מה הקלף שמתגלה בסופם. במקביל, לאט אך בבטחה החלו להופיע בשולי החושך ניצוצות קטנים שאותם הציתו שלל ארגוני חברה אזרחית, חלקם ותיקים יותר וחלקם חדשים שנוצרו בעקבות האירועים.

כולם פועלים - איש ואישה, ארגון וארגון בדרכו, מתוך רצון לקחת אחריות על המצב. לתקן ולחבר את שנשבר ואולי לחזק את עמידותו, אף יותר מהפעם הקודמת.

ולמרות שראיתי וכתבתי בשנתיים האחרונות על המודלים החדשים של שיתוף הפעולה והקיום המשותף בנגב, אני מודה: גם אני הופתעתי מעומק שיתוף הפעולה וההתגייסות. כמעט בן־לילה צצו עוד ועוד יוזמות מהשטח. ביום השני למבצע פתחה משפחת שליבי משבט עזזמה את חאן "ספינת המדבר", כמקום מגורים עבור משפחות מפוני העוטף ושלל העובדים הזרים והפועלים התאילנדים שנשארו בשטחים חקלאיים תחת אש. לאורך כבישי הנגב נפתחו תחנות רענון למילואימניקים ולחיילי צה"ל. רכבי משא עמוסים יצאו מהיישוב אל־סייד ומערערה אל עבר הכוחות הלוחמים שהתארגנו בשטחי הכינוס.

באחד השטחים פגשנו את רפי כהן, מילואימניק ותיק שלמראה העשייה אמר בהשתאות: "לא הכרתי ערבות הדדית כזו, תמיד למדנו מהתקשורת שהבדואים זה דבר שלילי... זה ממש נותן כוח ותקווה, לראות דברים כאלו".

איאד זנון ונאסר אפריג'ת, מהיישוב ביר הדאג', יצאו במבצע פנימי לאיסוף מזרנים עבור מוסדות הציבור שעברו הסבה מהירה למקומות אירוח. איאד, איש חייכני שלפני כמה חודשים חילץ משפחה יהודית שנפצעה בתאונת דרכים קשה, הסביר את מעשיו בפשטות: "אין לנו מדינה אחרת. אנחנו עם צה"ל במים, בשמיים ובעיקר במדבר".

בדרך לשינוי אמיתי

ברהט, העיר הבדואית הגדולה בעולם, התכנס חמ"ל בדואי־יהודי. הוא הוקם בשיתוף עיריית רהט, ארגון אג'יק, "כוכבי המדבר", "איתך", ו"האם ראית את האופק לאחרונה". שלל ארגונים בדואיים ויהודיים שחברו יחד כדי לעשות, שאנשיהם אוספים תרומות, אורזים ומשלחים מאות חבילות מזון לכל הנזקקים להן בשעת האסון הקשה. על כל חבילה וחבילה מודבקת מדבקה שמבהירה את צו השעה: "שותפים לגורל - שותפים לחמ"ל".

אחת היוזמות המרשימות ביותר, ואולי היוזמה הפרטית המרשימה בישראל, רשומה על שמו של סמי אלקרנאווי, יזם תיירות והבעלים של בתי מלון ואתרי נופש במצפה רמון. "אתה יודע למה פתחתי את המלון שלי שעתיים אחרי האירוע? כי את האסון הזה קלטתי הרבה לפני השב"כ ומערכת הביטחון, וכבר דיברתי ואפילו התראיינתי עליו לפני חודשים רבים. אמרתי שוב ושוב כשראיתי את דאעש נכנסים לסוריה ושוחטים שם, שכשהם יסיימו שם הם יבואו אלינו. אמרו לי 'מה פתאום. תרגיע, אנחנו חזקים'. אבל אני רואה את המזרח התיכון לא פחות טוב מהשב"כ וממערכת הביטחון, אני רואה מה יבוא מחברון ומצד ירדן, ומחיזבאללה בצפון, ואתה יודע למה? כי כל הגופים האלו חושבים שהם מדברים עם הערבים בערבית, אבל בפועל הם מדברים איתם באנגלית. הם פשוט לא מבינים את הערבים כמוני".

אלקרנאווי הוא גיבור ישראלי בלתי אפשרי. הילד הבדואי שנולד לפני 50 שנה באוהל ליד תל ערד ורכב על חמור לבית הספר, גדל ברהט והפך לטייקון תיירות נופש דרומית עם אוהלי יוקרה ומתחמי גלמפינג. המתדלק מתחנת הדלק בעבדת, שזיהה את הפוטנציאל המסחרי של המדבר ובנה אימפריה תיירותית במו ידיו, הוא חבר ליכוד מוסלמי שגר במצפה רמון ואוהב את מדינת ישראל אהבת נפש.

"אני אוהב את המדינה הזאתי ונאמן לה, לא פחות מביבי נתניהו. ואמרתי את זה לפני כן שוב ושוב, שהמדינה הזאת השתגעה לגמרי עם הרפורמה, שמתעסקים עם שטויות ולא עם הדברים החשובים. ובשבת בבוקר, כששמעתי את היריות, ידעתי שהתחילה מלחמה. הבנתי מייד שצריך פה צו 8 אזרחי, כתבתי בפייסבוק שאני וסלינה פתחנו את כל המלונות שלי לכל המפונים של אשקלון, אופקים ונתיבות. שעתיים אחרי זה היינו במאה אחוז תפוסה. מאותו יום אני מסביבם, כדי לדאוג לתרומות, גרביים, אוכל, פסיכולוגים, טלפונים.

"הופתעתי שרק גוף אחד נענה לבקשתי לסייע - לא המדינה, אלא 'אחים לנשק', שמביאים לפה ירקות ותרומות לפליטים. טייסים וחברים שמגיעים מהגולן, גוררים עץ למדורה שאנשים יתחממו, מביאים כל מה שחסר. תחשוב כמה זה אלפי לילות אירוח. רק הוצאות האירוח שלי עברו כבר את המיליון שקל. אתה יודע למה הממשלה לא משלמת לי? כי הם אומרים לי 'תוציא את החבר'ה מאופקים ותשים רק את החבר'ה משדרות, כי החבר'ה מאשקלון לא צריכים להיות כאן והם צריכים להיות שם'. באמת? ככה אני אזרוק אנשים שצריכים מחסה?

"יש לי את הכבוד שאני מארח כל חיי, היה לי מקרה שאישה אחת נעלמה ליום וחיפשתי אותה, ואז הבנתי שבאותו היום היא קברה את המשפחה שלה, ולמחרת חזרה לעשות אצלי שבעה. איך אני אוציא אותה באמצע השבעה? החלטתי שאני לא מוציא אף אחד מכאן. עם או בלי פתרון של המדינה - אנחנו נסתדר".

ומה גורם לכל כך הרבה בדואים להתגייס למאמץ המלחמתי?
"קודם כל זה לא מעשה של האסלאם, לרצוח ככה תינוקות, זקנים, נשים. יש גם המון בדואים חטופים ויש המון בדואים מתים. ישראל צריכה להשתנות, גם פנימה וגם החוצה. צריך להגיד את האמת, בלי יותר מדי שקרים - מי שרוצה לחיות במדינה הזו, צריך להיות נאמן לה. אין לי ספק שנקום לעידן חדש, שהמדינה תשתנה מהקצה אל הקצה, כי קרה פה משהו ש־50 שנה לא קרה, יותר גרוע ממלחמת יום כיפור. וכל הישראלים עושים חשבון נפש היום - יהודים, בדואים, ערבים, דרוזים. כשנעבור את הגל הזה, ונעבור אותו בניצחון, נשנה את המזרח התיכון. אנחנו יכולים להביא שלום לישראל. כולנו מתחת לדגל אחד ואין לנו ארץ אחרת. רק צריך לחשוב איך לחיות ביחד וליצור שלום כדי להתקיים בכבוד בארץ הזאת".