כמו במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים, כמו במלחמות בלבנון ובמבצעים הראשונים בעזה - בטבח 7 באוקטובר הטרגי הגיעה הידיעה על פוגרום נוסף, שהתחולל בארץ שהיהודים חשבו שהיא מקלטם. וכמו בכל פעם אני קופץ מתוך עיקרון על המטוס הראשון כדי להיות שם, ממש שם, לצד מדינת ישראל שבדיוק בת גילי, מדינה שברירית וחזקה, ששוללים את קיומה אך היא נותרת דמוקרטית.
נסעתי לאשדוד ולאשקלון, ערי החוף הסמוכות לרצועת עזה. קולות הסירנות עלו וירדו, והנוסעים המעטים עצרו את מכוניותיהם באמצע הכביש כדי להסתתר בתעלות בצידי הדרך.
עשיתי עיקוף דרך באר שבע, שנמצאת מזרחה יותר, בכניסה לשער הנגב. אינספור מסוקים, צבאיים ואזרחיים, הביאו פצועים ללא הרף, בקצב מעורר פלצות, לביה"ח סורוקה. אחר כך חזרתי לשדרות, העיר המאוימת ביותר מבין כל ערי הדרום בכל פעם שפורצת מלחמה, והבנתי לפתע כי תמיד ראיתי אותה רק תחת גשם של טילים.
למה דומה העיר הזו, שדרות, כאשר הילדים בה הולכים לבית הספר, כשיש להם הזדמנות לצחוק ולשחק והם לא מתקבצים, כמו היום, במקלטי הבניינים שגובלים בדרך אברג'יל, ושומעים את שריקות הרקטות למרות הבטון העבה? מה הן פניה האמיתיות של שדרות, כאשר לא נתקלים באמצע דרך מנחם בגין הריקה מאדם בגופה נפוחה עם רגליים שחורות וחשופות, שאריותיו של מחבל שחוסל בסוף התקיפה ומוטל עדיין על הארץ לצד הנשק שלו, שלא היה זמן לכסות אותו, כמו את האחרים בהמשך הדרך, בשמיכת מילוט או בשקית פלסטיק?
ומיהו יוסי, אדם מבוגר בן 83, כאשר הוא לא מעביר את הלילה במקלט ביתו ושומע מעל לראשו - ולראשם של נכדיו - את הצעדים של הרוצחים שמחפשים אחריו? הם ידעו שהוא שם, הם קראו לו בשמו, ובשמם - בשמם של הילדים שהשביע לא לענות ולא לבכות באמצעות אצבע על שפתיו. הרוצחים ירדו למקלט פעמיים, ניסו לפתוח את הדלת ללא מנעול שהוא נאחז בה, בכל כוחותיו הישישיים, כדי שלא תזוז ממקומה וכדי שהם יחשבו שהיא נעולה. איך הוא נראה באמת כאשר אין לו הברק והנעורים, אשר הותירה בו התנהגותו ההרואית של אב אמיץ?
הבוקר שדרות היא עיר מתה. השדרות והרחובות נדמים כדרכים מלאות כאב ונטושות, שתוהים בהן עבור מי זורחת שמש אוקטובר, העוצמתית באורח יוצא דופן.
ראש מערך הכבאות נרצח מטווח קרוב, בזמן שלחם באש שפרצה בביתם של זוג נכים. רק בטקס הלווייתו, שנערך במשרדו בתחנת מכבי האש בעיר, נתקלים בכמה אנשים. ראש העיר עטה שכפ"ץ שגדול ממידותיו ונדמה שדעתו מוסחת. צלפים, שמוצבים בכניסה לתחנת הכיבוי, נכנסו בזה אחר זה ושקעו בהרהורים מול הגופה בתכריכים.
לוחמי האש, אחיו למערך הכבאות, בלחיים מצולקות ובדמעות בארובות העיניים הגדולות שלהם, התאחדו בכאב חסר מילים ונדמה כאילו אמרו: היהודים לא באו לעולם כדי להילחם, ולא כדי לומר קדיש שיישמע כמו המנגינה של "הם לא יעברו!", אלא הם כאן כדי להתפלל, ללמוד, לבנות ספריות ולפעמים כדי לכבות את האש אשר מציתים אנשים שדעתם נטרפה.
יש כאן אווירה של עיר רפאים, מוות שמושל בכל, שרידיה העשנים של תחנת המשטרה שנאלצו להרוס כדי להוציא את הטרוריסטים האחרונים שהסתתרו בה. ומול השלד החשוף שלה, המראה המשונה של עיתונאי "הארץ", הכוכב של מחנה השלום, גדעון לוי, מנהל שיחה חברית עם חייל דתי - כל הדברים האלה שוברים את הלב.
איך להפחיד עדר משוגעים?
אבל הנורא מכל נמצא דרומה יותר, בקיבוצים הגובלים בעזה, שאנשי האסלאם הקיצוני של חמאס ביצעו בהם את הטבח.
הצבא סיים לפנות את רוב הגופות כשנכנסתי לכפר עזה. אני הצטרפתי ליחידה של זק"א, ארגון המסונף במידה מסוימת לצבא, שמטרתו למצוא את איברי הגוף החסרים כדי לתת להם, ברגע שיחוברו מחדש לגוף שאבדו לו, קבורה מכובדת, אנושית ויהודית.
ביניהם הסתובבו אזרחים ואנשי צבא. אנשים זעמו על אוזלת היד של הממשלה, ומישהו הסביר בהפסקת הקפה, בזמן שכל היחידה ישבה במעגל על כיסאות הפלסטיק בגן הקיבוץ שהוחרם ונעשה למטה צבאי, שאף אחד לא יכול לעשות שום דבר, אף פעם, כדי להפחיד עדר משוגעים.
יש כאן חילונים ודתיים. דתיים שרק לפני שבוע עוד נאבקו להשיג פטור משירות צבאי, אבל הזדרזו להצטרף ליחידה שלהם מייד עם הכרזת המלחמה, כמו כל המילואימניקים, כמו כולם, בתוך אי־הסדר ששרר בספּרטה הפגועה בליבהּ והמתנודדת.
למען האמת, כאן אף אחד לא תהה עוד מה כל אחד חושב ובמה הזולת מאמין. אווירה של אחווה משלה בין כולם, אחווה שקטעה את מלחמת האזרחים שהתרחשה בחודשים האחרונים. הדבר היחיד שחשוב הוא המטלה הקדושה, לצעוד בין הבתים באזור המערבי, הקרוב ביותר לגדר הביטחון שהתוקפים פרצו בה פרצה, ולמצוא בו פיסת עור שחורה, רגל שלמה שנותרה לכודה בנעל, שאריות דנ"א וכתמי דם.
מהר מאוד נאלצנו לעצור, כי מצאו גופה של מחבל ועלה חשש שהיא ממולכדת. מייד לאחר מכן פרצה המולה ונשמעו הוראות סותרות כי שני מחבלים חדרו, בסמוך מאוד אלינו, דרך פרצה חדשה, או אותה אחת, שהורחבה - אין לדעת.
הבחנו במל"ט בשמיים, חג כמו נץ קטן. שמענו סדרה של פיצוצים חרישיים וקרובים מתמזגים בזמזומו הרחוק של המל"ט, כמו רעשים של צרעות. באותו רגע הגיחה יחידת לוחמים, חמושה ומוכנה לקרב, שתפסה עמדות. קבוצה אחת רכנה עם הברך על הקרקע, קבוצה שנייה טיפסה על הגגות, וקבוצה שלישית הלכה במהירות לגדר הביטחון הפרוצה ויכולנו להבחין במקבץ ניצוצות.
בתוך תיאטרון העינויים
הכניסו אותי לבית שהיה פרוץ לארבע רוחות השמיים, שכל יושביו נרצחו בירייה בעורף כשידיהם כפותות מאחורי הגב; חלקם גם בותרו לאחר מכן. נשארתי בבית הזה במשך שעתיים בלי לעשות שום דבר אחר מלבד להאזין לסיפוריו של השכן שניצל מהמתקפה, אשר הוביל אותי הלוך ושוב מחדר לחדר בתיאטרון העינויים הזה.
היריות קילפו את הטיח מהתקרה, הקירות נזרעו כדורים, הספה בצבע קרם שהפיצוץ הרים מהרצפה עפה לאורך כל הסלון עד לדלתות הזכוכית המנותצות. מאופני הכושר לא נותר אלא כידון. בחדר ההורים המיטה היתה מבולגנת ומסביבה מסלסלי שיער ונעלי בית מצומקות. בחדר הילדים נותר ספר צביעה פתוח, וחתול יילל בו בכל חצי שעה. במטבח עמדו קופסת שוקולד למריחה ללא פגע, טוסטר, סירופ נגד שיעול, דובי, סל כביסה הפוך. ובקצה המסדרון המתעקל - הממ"ד שהתוקפים לא הצליחו לפתוח; הם פוצצו אותו ברימון ונותרו ממנו רק בלוקים של בטון, שאריות מתכת מגואלות בדם וצירים שמסתובבים סביב עצמם. לא העליתי בדעתי שחפצים חסרי חיים יעוררו בי תחושה כזו.
גם לא חשבתי שהדיוקן התלוי על הקיר, שצויר בצבעי פחם והציג אדם בעשור השביעי לחייו, לבוש חולצה רפויה ווֶסט ללא שרוולים, עם מקטרת תלויה בפיו וכובע מיושן מוטל על ראשו, יגרום לי לחשוב על חוואי מספר של סטיינבק או על אחד החלוצים מספריהם של א"ב יהושע או עמוס עוז.
אגב, מהו כפר עזה? איזו נקודה משותפת יש לו עם סעד, בארי, רעים ושאר היישובים שעברו עינויים באזור הזה של ישראל? ובכן, אלה לא יישובים. וגם לא רק כפרים. אלה קיבוצים, אותן קהילות כפריות שאופייניות לראשית ימיה של מדינת ישראל ולזו שממשיכה להתקיים כיום. אלה שייריה של ישראל הדוגלת בעקרונות החופש, הליברלית, שתושביה נמנים לעיתים קרובות עם תומכיו הנלהבים ביותר של השלום עם הפלשתינים.
מדובר, אפוא, בחמאס נגד הקיבוץ. באיינזצגרופּן (יחידות החיסול הנאציות) האסלאמי נגד תומכיה של אחת מן האוטופיות הנדירות של המאה ה־20, שלא נשברה. גם זאת אחת מן המשמעויות של המלחמה שהתחילה.
דאגה של נשיא
נכון לשעת כתיבת שורות אלה, אף אחד אינו יכול לצפות את התקיפה הקרקעית של צה"ל - אם היא תהיה רחבה או מצומצמת, ארוכת טווח או מדויקת, ואפילו לא אם היא תתרחש. אבל פגשתי בירושלים את יצחק הרצוג, נשיאה ה־11 של המדינה, שמחזיק בעיקרון בכוח סמלי בלבד, אבל שנעשה לדמות מרכזית בפוליטיקה הלאומית בגלל הילתו האישית ואובדן האמון בנתניהו.
הוא לא דיבר איתי על "נקמה" ולו פעם אחת. בזמן שהסתובבנו בגן הפסלים בבית הנשיא, עצרנו בלי שתכננו מול פסלו של שמעון פרס. הנשיא הרצוג, עורך הדין לשעבר, שעוצב ברוחה של התרבות היהודית וברוח ההומניזם, לא זנח לרגע, אפילו לא לשנייה, את רוח המתינות והחוכמה שהכרתי בו מאז ומתמיד.
אבל חשתי שהוא מודאג. כמעט חסר סבלנות. זיפים בני שלושה ימים עיטרו את פניו, ומאחורי המשקפיים הדקים של אדם מלומד וידען הבחנתי בעיניים טרוטות מחוסר שינה, שלא הכרתי בו עד כה.
הוא משוכנע: הטבח של 7 באוקטובר הוא "הטרגדיה הנוראה ביותר בתולדותיה של מדינת ישראל הצעירה". חמאס, מבחינתו, "אינו תנועת התנגדות או תנועה לחירות לאומית, אלא אחיו התאום של דאעש".
והעולם המערבי, הוא מתעקש, ובקולו נשמע כעס חדש ומרוסן, עומד כעת מול "רגע האמת". האם הוא יבין שחייבים להעניש את שוחטי הילדים מפסטיבל המוזיקה נובה? האם הוא יפעל יחד עם ישראל, "כדי שהאנשים שנתנו את הפקודה השפלה הזו לא יוכלו לחזור עליה לעולם - בין שהם נמצאים בעזה, ובין שבדוחא או בטהרן"? ומה תגיד אירופה על המחזה "שידידנו קלוד לנצמן" כינה, בסרטו היפה, חזרתו של הכוח היהודי?
על סף תהום
ביום של התרעות בלתי פוסקות, שבו כיפת ברזל פעלה ללא הרף, פגשתי בתל אביב את בני גנץ, שר הביטחון בממשלה הקודמת ורמטכ"ל לשעבר, בעל עבר מבצעי ללא רבב, צנחן אגדי שהיה מהאחראים, לפני 30 שנה, לאבטחת מבצע שלמה להעלאתם של יהודי אתיופיה.
בשעת כתיבת המאמר הוא עדיין אחד מראשי האופוזיציה לממשלת נתניהו, עדיין לא החליט אם ייכנס לממשלת האחדות הלאומית שנתניהו הציע לו. אם הוא יעשה זאת ויביא ליריבו הפוליטי את האמון העצום שהוא עצמו נהנה ממנו, הוא יודע שהדבר יגיע במחיר של סיכון פוליטי אישי. "אבל לא מדובר עוד באנשים", הוא אומר לי בקול צרוד שנתקע בקצה השיניים ונדמה לרגעים כאילו נלקח מיצחק רבין.
ההוכחה לכך היא שנשבע כי יעזוב את הקבינט, אם ייכנס, ברגע שישראל תנצח במלחמה. אבל לפני כן צריך לנהל את המערכה. צריך להכיר בכך שמדינת היהודים, המאוימת בכל אחד מגבולותיה, נמצאת על סף תהום. צריך לזכור בכל רגע שיש שעות קשות וזו אחת מהן, שכל ישראל נתונה לאיום חיסולה וללחץ כפול: מבחוץ - אויביה, מבפנים - ירידת המורל.
אלה הדברים שאמר לי כשהתכונן ללכת ונעמד במלוא גובהו. אבל כאילו עוד היה צריך להמשיך לשכנע אותי, סיפר לי גנץ סדרה של סיפורים יוצאי דופן וקורעי לב: אחד מחבריו, אלוף שיצא לפנסיה, נכנס למכוניתו ונסע עם אקדח שלוף כדי להציל את משפחתו הנצורה בקיבוץ. קצין אחר היה עסוק בתכנון שחרורו של קיבוץ אחר, כאשר הודיעו לו שבנו הוא אחד מן הקורבנות הראשונים ששמם הותר לפרסום. אחרי עשר דקות של בכי והתכנסות עם עצמו, חזר לפקד על האירוע כאילו כלום לא קרה. ואז סיפר לי על החטופים, תמיד החטופים, ועל הלב הדואב ממספרם שגדל משעה לשעה ואיך שחרורם נעשה למטרת קודש כאן.
עבור אחד מראשי האופוזיציה, כמו עבור נשיא המדינה, אין שום ספק: הפלשתינים אינם האויבים של ישראל, אבל את חמאס חייבים לחסל, אין על כך עוררין.
אחר כך חזרתי לשטח וראיתי יחידות של צה"ל תופסות עמדה בגבול רצועת עזה, מתכוננות להיכנס לפעולה עם כל הבולדוזרים נגד מוקשים, עם כלים מכלים שונים ועם שלל חיילי המילואים.
שמעתי את נהמות הזחלים של הטנקים שהתחממו, מסוקים חגו מעל לראשינו, בשמיים הכחולים והמלכותיים של ישראל, בסבלנות מאיימת ונוראית. היתה המולה מעורפלת של המון צעירים וצעירות, תחת יער הדגלים המתנופפים ברוח החמימה של אחר הצהריים המתארך, שהגיעו מכל מדינות העולם כדי להתמודד עם אחד המבחנים הטרגיים ביותר בתולדות מדינת ישראל.
מחפשים תשובות
ובשאון קולות האנוש שהוחנקו על ידי האדמה והחול שנערמו זה עתה, כמו נשאלה סדרת השאלות שהם לא יודעים עדיין לענות עליהן אבל גמלה בליבם ההחלטה להתמודד עימן. האם יצליחו להציל את עמם ואת החטופים? ואם יצליחו בכך, האם יישארו נאמנים למוסר היהודי שגורם, למשל, כפי שראיתי במו עיניי בטיפול הנמרץ בבאר שבע, להעניק טיפול רפואי למחבלים שנלכדו, בדיוק כמו לילדים היהודים שניצלו בנס?
ומה עם טוהר הנשק היקר לחלוצי ישראל? אותה תפיסה שלפיה נמצאים בכל יחידה בצה"ל, לצד הלוחמים, איש חוק ועקרונות המאפשרים לחקור, ואפילו לעצור, לנוכח הוראה שחושבים שאינה תואמת לדין הבינלאומי או לעקרונות המוסר? ומה המשמעות של הדרישות האלה מול אויב שהציניות שלו חסרת גבולות, שלוקח כבן ערובה את עמו ואינו מהסס להשתמש באנשיו כמגן אנושי בעת הצורך, ואפילו לעשות תעמולה מבשרם? מה תעשה מצרים, בעלת ברית ואחות, לדבריה, של העם הפלשתיני? האם תפתח את גבולה למאות אלפי העזתים שדורשים מהם לעזוב את צפון הרצועה כדי להתגונן מהטילים שעומדים ליפול על מחסני התחמושת, על מרכזי הפיקוד ועל מנהרות חמאס?
ומה לגבי אותם חיילים צעירים, נלהבים ומיוסרים? האם הם יחזרו לחיות בעזה הנמצאת ממש כאן, אל מול עיניהם, כמו ערימה קודרת שמוארת, מרחוק יותר ויותר, על ידי הגעתם ויציאתם של פגזים?
יש כאן עדיין אנשים משמאל ומימין, מתנגדי נתניהו שמכירים בו, בניגוד למשאלת ליבם, בתור המנהיג העומד בראשם, ויש כאן את תומכיו. יש יהודים המניחים תפילין, ויהודים שאינם עושים זאת. לא שמעתי אף אחד שהטיל ספק בכך שהמלחמה הזו, אבוי, היא צודקת ושצריך לנצח בה.
תרגום: הוד יהודה הלוי ברדוגו
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו