אם כל חטאת (א'): השבוע שילמנו את מחיר ההתנתקות

חמישה־עשר סבבי לחימה ומבצעים ניהל צה"ל מול עזה מאז 2005, עד הסבב ה־16, השונה והנורא מכל קודמיו - הקריסה הנוראה, והטבח בתושבי העוטף בשמחת תורה האחרון. לכולם, כולל לאסון ולמחדל הנוכחי, יש מסובב וסיבה, גורם ומחולל. כל מה שמתרחש עתה בגבולנו הדרומי, וכל מה שהתרחש שם לאורך כמעט שני עשורים, לא נכתב על דף ריק.

כמעט הכל הוא פרי המהלך שהוציאו אל הפועל ב־2005 אריאל שרון וחבורתו - ההתנתקות. גם בזה צריך לדבר "אחרי המלחמה". לא לדלג על כך. לא לשכוח. זה אינו עוד פרק בהיסטוריה, כפי שנוטים חלקנו לחשוב. האירוע הזה בן 18 השנים הוא אקטואליה לכל דבר ועניין, רלוונטי להחריד, מחובר ושייך להיום.

החיבור הראשון נוגע לחקירה שבוא תבוא (רק אחרי המלחמה), כדי שהאחראים למה שהתרחש, הן בדרג הצבאי והן בדרג המדיני, ייתנו את הדין על מחדליהם. החקירה הזאת חייבת לשוב לאחור, גם אל הימים שבהם מדינת ישראל התנתקה מעזה, הרסה את יישובי גוש קטיף וצפון הרצועה וגירשה כרבבת מתיישבים מפריחי שממה, שהיו עבור תושבי העוטף והדרום, לאורך שנים לא מעטות, חגורת ביטחון לכל דבר ועניין.

החקירה העתידית תהיה חייבת לברר לא רק את הנסיבות של המחדל הקולוסאלי האחרון, אלא גם את קרקע גידולו, את הזרעים והתשתית שמהם צמח, את הקשר הסיבתי בין הסבל הרב שעבר על תושבי ישראל בכלל, ועל תושבי העוטף והדרום בפרט, לבין אותה התנתקות.

החיבור השני נוגע לבירור המניע האמיתי שהביא את חבורת שרון להוציא אל הפועל תוכנית, שעל פי דברי שרון עצמו, חודשים ספורים בלבד לפני שקיבל את ההחלטה, היתה מסוכנת לביטחון ישראל. תוכנית שעמדה בסתירה מוחלטת להשקפת עולמו האידיאולוגית. שרון היה, כידוע, מאבות מפעל ההתנחלות ביו"ש ובחבל קטיף.

הקשר הסיבתי בין ההתנתקות בקיץ תשס"ה לבין הקריסה בשמחת תורה תשפ"ד וסבבי הלחימה הרבים בדרום לאורך השנים שקדמו לה, הוא כמובן המשמעותי יותר. צריך לברר אותו, להתמקד בו. לא רק כדי להבין מה קרה בדרום, אלא גם כדי למנוע מימוש רעיונות של התנתקות ותוכניות מאותו ז'אנר בגזרת יו"ש ("התכנסות" ועוד), שעליהן, לא ייאמן, דיברו חסידים שוטים אפילו השבוע.

נתוני היסוד הרלוונטיים ביותר לבירור הזיקה בין ההתנתקות לבין כל מה שבא אחריה נוגעים לשלושה תאריכים: יוני 1967, אז השתלט צה"ל על הרצועה במלחמת ששת הימים; מאי 1994, אז העבירה ישראל לפלשתינים 80 אחוז משטחי הרצועה במסגרת הסכמי אוסלו; ואוגוסט 2005, שבו נעקרו ללא תכלית גוש קטיף, כפר דרום ונצרים, הוחרבו 21 יישובים ואלפי יהודים גורשו מבתיהם.

בתקופה הראשונה, בין 1967 ל־1994, לא נרשם ולו אירוע אחד של ירי תלול מסלול משטחי עזה לעבר ישראל. הירי החל רק במהלך התקופה השנייה, אחרי 1994 (ימי אוסלו), כשצה"ל עזב את השטח, וכשבעזה החלה לשגשג תעשיית ההברחות וייצור הטילים. תחילה התמקדה האש בגוש קטיף, שהפך בפועל לרצועת הביטחון של תושבי הדרום. עד להתנתקות נורו על הגוש יותר מ־6,000 רקטות ופצצות מרגמה. על שדרות ירו לראשונה רק ב־2001. בסך הכל נורו עד להתנתקות על יישובים בדרום, ובכלל זה על שדרות, כ־600 רקטות.

אשקלון נכנסה לטווח האש עוד לפני ההתנתקות. אשדוד ובאר שבע מייד לאחריה, ומאז טווחו בסבבים הרבים גם יבנה, קריית גת, רחובות, קריית מלאכי, אזור השרון, נמל התעופה בן־גוריון, מרחבי ירושלים, תל אביב, ואפילו חיפה.

בתקופה השלישית, לאחר הגירוש, נורו על ישראל (עד כה) יותר מ־30 אלף פצמ"רים, רקטות וטילים, כ־1,700 טילים בממוצע לשנה, כ־140 בממוצע לחודש. כחמישה ליום. הטענה שגם קודם ירו עלינו פצמ"רים וטילים היתה אפוא נכונה במידה מעטה, ושקרית במידה רבה. ירו, אבל רק מעט, ורק לעוטף עזה. אחר כך ירו הרבה וגם לעומק ישראל, ויכולת הייצור העצמית של "העצמים המעופפים", כפי שהגדיר אותם פעם בזלזול דב ויסגלס (מהוגי ההתנתקות) - השתפרה פלאים.

"ההתנתקות תפחית איבה"

אבל זה אינו הכל. באוקטובר 2004 הסביר אריאל שרון כי הוא משוכנע מעומק ליבו ובמיטב הכרתו "שההתנתקות תחזק את ישראל באחיזתה בשטח החיוני לקיומה, תפחית איבה, תפרוץ חרם ומצור ותקדם אותנו בדרך השלום עם הפלשתינים". שר הביטחון שאול מופז העריך שההתנתקות לא תחזק את חמאס, אלא דווקא את הכוחות המתונים בתוך הרצועה, וכי "מפלס הטרור יירד ברצועת עזה בעקבות כוחות פרגמטיים שיעלו". שרים וח"כים ממפלגת קדימה לעגו וגערו ב"נביאי הזעם", "חוזי השחורות", שצדקו, כך התברר, לאורך כל הדרך. השר מאיר שטרית, למשל, הגדיר כמגוחכת את הטענה ש"יהיה איום על יישובים בנגב" או שאנו "בורחים מהטרור".

אפילו שופטי בג"ץ, למעט אדמונד לוי ז"ל, הסתפקו במומחי הביטחון מטעם המדינה והניחו אוטומטית שתוכניות מסוג זה "משפרות את המצב הביטחוני", וש"הפינוי מפחית את רצונם של הפלשתינים לפגוע באוכלוסייה ישראלית". גם המועצה לשלום ולביטחון פרסמה הצהרה חתומה על ידי מאות בכירים לשעבר במערכות הביטחון, שלפיה "ההתנתקות תשפר את מצבה הביטחוני של מדינת ישראל".

בפועל, צה"ל לא היה שם כדי למנוע את הקמת חמאסטן. ההבטחות שהושמעו לפני חורבן גוש קטיף, "אם רק יעזו לירות כדור אחד - ניכנס בהם", התגלו כהבטחות סרק חלולות. מפגן הנסיגה "המפואר" התגלה כמפגן חולשה אדיר. ההתנתקות לא העניקה לישראל לגיטימציה "להיכנס בהם", לא בינלאומית ואפילו לא פנים־ישראלית. כל תגובה נמדדה ונשקלה לא רק במדדי תועלת ונזק מבצעיים, אלא גם בכפוף לאורך החבל שיש או אין לישראל. העולם ה"נאור", שאוהב ומסמפט אותנו עכשיו בשל חולשתנו ופגיעותנו, היה קמצן מאוד ב"חבל" בעת שהיינו לכאורה חזקים.

חמאס יצר איום מתמיד על העורף הישראלי, הקטין מאוד את חופש הפעולה של צה"ל עקב האיום הרקטי, שם לצחוק את הגדר ואת המכשול התת־קרקעי נגד מנהרות, וחיזק את חזיתות הסירוב ואת צירי הרשע שטענו כל העת שהפלשתינים יקנו לעצמם הישגים רק בדרך ההתנגדות והטרור, ולא בדרך המשא ומתן המדיני.

מסיבוב לסיבוב שיפר חמאס את יכולותיו ואת יכולת הסחיטה שלו מולנו. בתחום הרקטי לטווח הקצר חמאס התקדם לאורך השנים מרקטות קסאם 1 ופצצות המרגמה לרקטות אל־קודס 101 ו־102, שהטווח שלהן נע בין 16 ל־18 ק"מ והן מסוגלות להגיע עד אשקלון ונתיבות. לטווח הבינוני חמאס התקדם מרקטת הגראד הסובייטית 122 מ"מ לטווח של 20 ק"מ, עד לרקטת באדר 3, הנושאת ראש קרבי במשקל של יותר מ־200 ק"ג ובעלת טווח של 40 ק"מ. לטווח הארוך חמאס שדרג את יכולותיו מרקטת אל־בוראק, שהטווח המרבי שלה הוא 70 ק"מ ומסוגלת בין היתר לפגוע בירושלים ובתל אביב, עד לרקטת אל־בוראק 100, שמגיעה לטווח של 100 ק"מ ומסוגלת להגיע עד נתניה בצפון ומצפה רמון בדרום.

תא"ל ערן אורטל, שהיה מפקד מרכז דדו לחשיבה צבאית בין־תחומית, תיאר בהרחבה כבר לפני שנים אחדות את המציאות האסטרטגית והמבצעית שהתהוותה ברצועת עזה, עם השלמת הנסיגה. במאמר שחמק מהרדאר התקשורתי ושפורסם בכתב העת הצבאי "בין הקטבים", תיאר אורטל כיצד כל עוד חמאס מחזיק ביכולת אש מרתיעה כלפינו, הוא נהנה מ"חופש עיסוק".

"תקועים במאה הקודמת"

"חופש העיסוק" הזה, זיהה השבוע שוב האלוף (מיל') גרשון הכהן, הוא שייצר את היכולת החמאסית שהופגנה בשמחת תורה האחרון. "החומה והמחסום שהוקמו על קו הגבול בינינו לבינם", אומר הכהן, "אמנם סייעו לנו בשגרת הביטחון השוטף, אבל חסמו והגבילו אותנו יותר מאשר אותם. המכשול הזה הגן בפועל על יכולתם להתפתח צבאית וטרוריסטית. בחסות ההפרדה הזאת הם שלטו, השקיעו במנהרות וב'מטרו', ארגנו, תכננו והכינו את כל מה שבוצע השבוע. ההתנתקות אפשרה להם להכין את המערכה הזאת וגם מערכות קודמות.

"צה"ל ומערכת הביטחון המשיכו לחיות ב'עולם הישן'. הם טעו לחשוב שרק ממלכה יכולה לייצר תותחים בבתי יציקה. הם לא הביאו בחשבון שבעידן שלנו ניתן לייצר רקטה בבית ומל"טים ורחפנים מציוד אזרחי שנקנה דרך נמל אשדוד. כל צורת הלחימה השתנתה. לא טנקים פלשו לתחומנו בשמחת תורה, אלא טנדרים, אבל ה'מומחים' שלנו נשארו תקועים במאה הקודמת".

גם תא"ל (מיל') יוסי קופרווסר, שהיה ראש חטיבת המחקר באמ"ן בתקופת ההתנתקות וכיום חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, מציין שאי אפשר להשוות בין כוחו של חמאס קודם ההתנתקות לבין כוחו היום. "ב־2005 חמאס החזיק בטילים בעלי טווח של עד 10 ק"מ. היום הוא מסוגל להגיע עד עין שמר וחיפה, עם ראשי נפץ כבדים פי כמה. חמאס גם שיפר באופן דרמטי את יכולותיו בתחום האוויר והים, בפיתוחים עצמיים, בהנחיה איראנית ובסיוע איראני מאסיבי. כל זה קרה מאז ההתנתקות. ברגע שהענקנו להם, בטיפשות, שליטה על שטח, הם ניצלו זאת, כי הם לא רוצים את עזה. הם רוצים את יבנה ואשקלון ותל אביב".

את מה שאירע בימים האחרונים מגדיר קופרווסר כמשבר תפיסתי תלוי קונספציה: "המערכת חשבה שחמאס עבר תהליך מיתון ושמה שהוא רוצה זה לשפר את איכות החיים של תושבי עזה, בעוד הארגון נותר אותו ארגון ג'יהאדיסטי, חסר עכבות, שפועל נגד אוכלוסייה אזרחית. אנחנו חשבנו משהו אחד על חמאס, בעוד הוא היה משהו אחר".

ד"ר אחמד קאסם חוסיין, איש מכון המחקר הערבי למחקרי מדיניות היושב בדוחא שבקטאר (שבראשו עומד חבר הכנסת הישראלי לשעבר הנמלט עזמי בשארה), תיאר כבר לפני שנים אחדות, במאמר נרחב שפורסם בכתב עת קטארי, את תהליך ההתעצמות שעבר חמאס, מאז היווסדו ב־1987 ועד הפיכתו לארגון סמי־צבאי בימינו אנו, המחזיק כ־30 אלף לוחמים. זהו חומר חובה למי ששואף להבין איך הגענו עד הלום. גם הוא חמק מהרדאר התקשורתי. גם שם השנים שלאחר ההתנתקות הן השנים המשמעותיות בפיתוח יכולות חמאס (הדברים הובאו על ידי און דהן, איש הפורום לחשיבה אזורית, נ"ש).

בין היתר, חוסיין מדווח שם כי בפיקודו של אחמד ג'עברי, מי שהיה רמטכ"ל חמאס וחוסל ב־2012 על ידי ישראל, התווספו לחמאס מחלקות מדעיות לפיתוח כלי נשק ואמל"ח ובתי דין צבאיים, וחמאס הפך לצבא קטן. חוסיין מספר שנקבע הליך סדור של גיוס לשורות גדודי עז א־דין אל־קסאם. "כל מי שהיה מעוניין להפוך ללוחם בארגון, נדרש ראשית לכל להגיש המלצות על התנהגות טובה ועל מחויבות דתית מטעם המסגד שבו הוא מתפלל. לאחר מכן עבר המועמד תהליך הכשרה חינוכי, סדרת ראיונות ומבדקים אישיים וגופניים ולאחריהם קורסים תיאורטיים ומעשיים, שבהם רכש ידע בהפעלת כלי נשק ולחימה בשטח, ובסיומם הפך ללוחם מן המניין בזרוע הצבאית של חמאס".

בין איראן לסודאן

חוסיין מספר שם על התמיכה הצבאית והמדינית לאורך השנים מצד סוריה ואיראן. על נסיעות תכופות של לוחמים עזתים לסוריה ולאיראן כדי לרכוש שם נשק, להתאמן וללמוד שיטות חדשות לפיתוח כלי נשק, מטענים ואמל"ח. חוסיין מגולל שם גם את תולדות הברחות הנשק לעזה בשני צירים: "דרך היבשה - המטענים היו מגיעים לנמל בסודאן, ומשם היו מועברים לתוך עזה במנהרות שחיברו בין סיני לעזה; ודרך הים - באמצעות סירות שהיו מעבירות את המטענים מספינות במים הטריטוריאליים של מצרים אל חופי עזה". הוא גם מתאר את תהליך הייצור העצמי של האמל"ח על ידי חמאס ברצועה.

האלוף (מיל') יעקב עמידרור, לשעבר ראש המטה לביטחון לאומי, סבור ששורש הרע היה אוסלו. ההתנתקות רק השלימה את מה שהחל שם. ההשוואה המתבקשת, לדבריו, היא בין חמאס יו"ש לבין חמאס עזה. "חמאס ביו"ש יכול מדי פעם להרוג שניים, שלושה, ארבעה יהודים, לירות על רכב, לדקור, לדרוס. חמאס בעזה פועל בשטח שבו איננו נוכחים ומוגבלים בפעולות מבצעיות ומודיעיניות. עד 2002 יו"ש היתה כמו עזה. ל'חומת מגן' יצאנו אחרי 122 הרוגים בחודש אחד וכבשנו מחדש את יו"ש. לקח ארבע שנים לנקות אותה, ועד גל הטרור האחרון לפני כשנה היו לנו שם 15 הרוגים בממוצע בשנה. בעזה איבדנו את היכולת המודיעינית והמבצעית כבר באוסלו, וכבר אז הוכח שאם אינך שולט בשטח, לא ניתן לעבוד בשיטת מכסחת הדשא שבה אנו עובדים ביו"ש. המסקנה האסטרטגית מהמהלך של הנסיגה מגוש קטיף היא שאין שום יכולת להבטיח את ביטחונה של מדינת ישראל משטחים שמהם נסוגה".

לא רק הקשר הסיבתי בין ההתנתקות לבין צמיחת חמאסטן וסבבי הלחימה בדרום, כולל זה האחרון, רלוונטי עתה, אלא גם הנסיבות הבלתי מובנות של התוכנית. עניין זה ראוי להתייחסות רחבה נפרדת, אבל נזכיר רק שח"כ לשעבר צבי הנדל דבק עד היום באמירתו כי "עומק העקירה כעומק החקירה", ומסתמך על מידע פנימי שהגיע אליו מ"פורום החווה" של שרון. הנדל, וכך גם הרמטכ"ל לשעבר משה (בוגי) יעלון ואחרים נוספים, סבורים שמניעיו של שרון לא היו טהורים, ענייניים, ביטחוניים ואסטרטגיים.

סיכום ביניים זמני ולא ממצה לתשתית עובדתית, שאולי תשמש פעם ועדת חקירה ממלכתית: התכלית העיקרית של ההתנתקות - במידה רבה "אם כל חטאת" - כפי שהוצגה על ידי אדריכלה, אריאל שרון, היתה ביטחונית, אבל התקוות שקברניטיה תלו בה לא התממשו. במבחן התוצאה הכישלון היה מהדהד. הכיוון הברור הסתמן כבר למחרת הפינוי, כשהפלשתינים העלו באש את בתי הכנסת בגוש קטיף. ב־25 בספטמבר, כחודש אחרי ההתנתקות, נאלץ צה"ל לצאת למבצע "גשם ראשון", לאחר שהפלשתינים ביצעו ירי מאסיבי של רקטות קסאם לעבר העיר שדרות. לאחר מכן הפך חמאס את חורבות היישובים לשטחי אימונים סדירים ולבסיסי טרור, שמהם נורו רקטות לעבר ישראל.

לפני שבוע, ב"11 בספטמבר" שלנו, שמחת תורה תשפ"ד, אחרי שנה של הכנה ואימונים - כפי שהעיד השבוע אחד מאנשי חמאס שצה"ל שבה - הצליח ארגון הטרור להפתיע את מדינת ישראל, לבצע טבח המוני באזרחים, לכבוש באופן זמני שטחים בעוטף ולחשוף עד כמה הכל היה שברירי ומופקר כאן. עכשיו זמן תיקון. אין לנו ברירה אחרת.