ברנש. מין איש כזה עם כינוי מיוחד. מין איש כזה שאין מילים לתאר. סא"ל יהונתן צור (ברנשטיין), מפקד גדוד הסיור של הנח"ל, נהרג בשבת בבוקר בקרב עם מחבלי חמאס, בעת שדהר מביתו בקדומים אל חייליו בכרם שלום. יהונתן (34) היה אב לנטע, ארבל ודגן. איש אוהב לראשית, שגדל ביצהר והיה למפקד אגדי עוד בחייו.
את ברנש לא פגשתי מעולם פנים אל פנים, אבל היתה לי איתו שיחת טלפון של שעה וחצי. פניתי אליו כמי שהיה חבר טוב של בניה שראל, מפקד סיירת גבעתי שנהרג בצוק איתן. עמלתי אז על כתיבת ספר על בניה. אחרי השיחה עם ברנש הרגשתי בפעם הראשונה שאני מצליחה להבין סוף־סוף מי זה בניה.
זה קרה הודות לכך שמי שדיבר איתי מעבר לקו דמה עד מאוד במרדנותו, בעוז רוחו, בכושר סיפורו הדרמטי ובחוש ההומור השובב לבניה. ברנש הצליח להחיות לי את בניה, וגם דיבר בפתיחות על לבטי חייו שהיו זהים ללבטים של בניה - הקשיים עם המסגרת הדתית ועם הביורוקרטיה הצבאית. כשסיימתי את המלאכה, שלחתי לו את הספר עם תודה והקדשה.
כשראיתי את ההודעה על מותו, נשנקתי ורצתי מהר לחפש את הקלטת השיחה. לשמחתי, מצאתי אותה מייד. התקשרתי למשפחתו ושאלתי אם אפשר להגיע, למסור את ההקלטה ולראיינם. כך מצאתי את עצמי נוסעת על הכביש מעפרה לקדומים, חוצה את חווארה שהפכה לעיר רפאים, עולה בדרך התלולה והמתפתלת בין עצי הזית עד להר חמד, מאחז קטן בפאתי קדומים והמקום הכי יפה בארץ.
בדרכי חשבתי על כך שזה רק אחד. אחד מתוך לפחות 1,200 נופלים ונרצחים, שכל אחד מהם הוא גיבור וראוי לכתבה בעיתון, אבל בגלל ממדי האסון המפלצתיים בקושי יזכה לתמונה קטנה. המחשבה הזו החלישה אותי, אבל החלטתי לדבוק במשימתי הקטנה, להביא למשפחה את ההקלטות ולשרטט כאן את דמותו של ברנש.
הנוף המסחרר במרומי הר חמד מכה בי. כמה יפה ארצנו וכמה יפה הבית שבנו ברנש וראשית על קצה הצוק הפראי, בית שאליו נכנסו לפני כשנה וחצי. חזית הבית מוקפת קשתות אבן, שמעליהן פרגולת עץ יפהפייה. הגפן הצעירה שנטע ברנש משתרגת מן האדמה אל עמודי האבן, מטפסת לקורות העץ ונושקת לשמיים כחולים. כאן במקום הזה בוחרת אחרי לבטים רעייתו להצטלם.
"יהונתן אהב מאוד את הגפן הזו. בכל פעם שהיה שב מהצבא, היה זורק בכניסה את התיק והנשק ורץ לטפל בגפן. 'תראי איך היא גדלה', היה מתפעם בכל פעם מחדש", מספרת ראשית האלמנה הטרייה. "הוא היה מאוד גאה בגינה הזו. אחרי הטיפול בגפן היה מכין איזה סטייק טוב במנגל במרפסת וסועד ככה עם כוס יין ממערת היינות שלו, ואז חוזר שוב לעבוד בגינה עד הלילה".
עדינות וכוח
בגינה מוצגת לגאווה מכונית חיפושית נושנה בצבע כחול בוהק. "עם המכונית הזו הוא ניסה להסביר לי למה שווה לי לצאת איתו", נזכרת ראשית בחיוך. "הוא אמר לי 'אני בשלדג, יש לי אופנוע ויש לי חיפושית'. שלדג לא הרשים אותי, גם לא האופנוע, אבל מול החיפושית כבר לא יכולתי להישאר אדישה. חרשנו איתה את הארץ, והיו לה אינסוף תקלות. בין השאר, בכל פעם שלחצו על הבלם גם הצופר עבד". ראשית מתארת סיטואציות מצחיקות, שבהן כל תאונה או עצירה היו מלוות ברעש מחריש אוזניים של הצופר הסורר ובמבטים המומים של עוברים ושבים.
אחרי שהתחתנו ונולדה נטע בתם הבכורה, ברנש עם חברו יהודה הרמן שיפצו יחד משאית ישנה. "לקח להם כמה חודשים להפוך את המשאית לצימר מפואר עם כל מיני פטנטים. אחרי שאיבד את בניה חברו הטוב, שהוא אחד האנשים הבודדים בעולם שיהונתן ממש העריץ, הפך הרמן לחברו הטוב. הרמן - אשתו השנייה של יהונתן, כך תמיד קראתי לו. עם המשאית הזו טיילנו במשך חודש וחצי בכל הארץ. אגב, אשתו השלישית של יהונתן היתה הגינה".
ראשית מסבירה שהיא היתה מהיחידים בעולם שקראו לו בשמו הרשמי. "ברנש זה הכינוי הצבאי. רציתי שתהיה הפרדה. שבבית, כשהוא מסיר את המדים, הוא יהיה איש ואבא, ולא גנרל. מאחורי הלוחם הסתתר איש עם נפש רגישה, שכתב שירים. אחרי שהוא הקריא לי את השירים, בשיאו של מסע הכיבוש שלו אותי, נשביתי בקסם.
"היתה בו עדינות אינסופית. קשה להבין את המורכבות הזו. יהונתן הוא איש חזק באופן קיצוני. הוא סחב לבד משאות כבדים מאוד, וביד אחת שלו היה יכול להרוג אדם בקלות, אבל הוא גם איש רך, רגיש וחכם. ברור לי שברגעיו האחרונים הוא לחם בחוכמה ובגבורה מול המחבלים. יש שיר שהוא מאוד אהב ותמיד היה צוחק שזה השיר ללוויה. אמרתי לו מה לוויה, אתה בלתי מנוצח. לפעמים גם גיבורים מתים, זה מה שאמרתי לדגן הקטן, ששאל איך יכול להיות שאבא שלו הגיבור מת. השמענו את השיר הזה בלופ בסוף הלוויה".
רכותו של ברנש הופנתה במיוחד כלפי סבתו חנה, שאותה אהב והעריץ. בשנותיה האחרונות ממש סעד אותה פיזית. הוא היה זה שהופקד על תורנות הטיפול בה כאשר חלתה בסרטן. בין השאר, הכין לה רשימת משאלות, למשל להיות בהופעה של הזמר הנערץ עליה, חוליו איגלסיאס. ברנש עמל כדי להגשים את משאלות סבתו. היה מגיע אליה לשבתות יחד עם חברים, וסבתא חנה היתה מפנקת את כולם. אחרי שנפטרה בנה ברנש לזכרה במו ידיו צריף קטן בסמוך לביתו, שלו קרא "סבתא חנה".
הצריף משמש פינת פינוק ומרגוע לחיילים. בתוכו תמונה של סבתא חנה ומילים מרגשות שכתבו ברנש וראשית לזכר סבתא ולהכרת תודה לחיילים. קשה להבין איך אדם שהקדיש את חייו לצבא כמפקד בכיר, מפעיל בחופשות הקצרות פינת פינוק לחיילים.
סופת שלגים
ליד הגפן ראשית מאזינה בעיניים דומעות להקלטת השיחה של ברנש איתי. ברנש משחזר בהקלטה כיצד החלה החברות עם בניה. תחילה נוצר בין השניים מתח, ואפילו סוג של עימות, אבל חודש אחרי שבניה היה סמ"פ בסיירת רימון וברנש מפל"ג הלוחמים, "התחלנו להבין שאנחנו יותר מדי דומים.
שנינו מתנחלים שמגיעים מרקע דתי. גם אני וגם בניה מאוד שנאנו את הביורוקרטיה הדתית, וזה השפיע על האמונה שלנו. איך הגיעו מלא תבשל גדי בחלב אמו לשמירה של שש שעות וכיור חלבי ובשרי? שנינו קצת מאסנו בזה. לא רצתי שדברים שמכעיסים אותי ישפיעו על התקשורת עם א־לוהים. אני חושב שלבניה היה קשר רציף עם א־לוהים. בניה מאוד האמין בא־לוהים וידע שהוא אבא שלו ומשגיח עליו, והוא גם ידע שהוא סוטה מהדרך, שהוא ילד שובב. זה מסביר לך איך זה יכול להיות שכשהוא נסע בשבת, הוא היה אומר תפילת הדרך".
כמו ביחס למסגרת הדתית, כך גם עם המסגרת הצבאית, שהשניים התלבטו לגביה כל הזמן.
"בכל תפקיד שעשה בצבא בניה היה אומר 'זהו, זה התפקיד האחרון שלי'. גם אצלי זה היה בדיוק כך. בכל תפקיד אמרתי 'די, זהו, אני נותן את זה ואז יוצא לחיים'. השתגענו ביחד מהבינוניות בצבא, מהארגון המסורבל שבו דברים לא זזים. מאוד היה חשוב לבניה החינוך והערכים הצבאיים, אבל מה ששיגע אותו זה הפוליטיקה הפנימית. לא נעים להגיד, אני עוד איש צבא, אבל צה"ל הוא ארגון מאוד בינוני", אומר ברנש בהקלטה.
"אחרי שסיימתי את תפקיד המפל"ג ברימון, יצאתי לקורס מ"פ ואז לקחתי חל"ת. הייתי בתקופה כזו שמאוד התלבטתי לגבי ההמשך, ומי שעימו שוחחתי ארוכת על הלבטים היה בניה".
ברנש והרמן יצאו לטיול אופנועים משוגע בצפון אמריקה, שארך ארבעה חודשים. בשלב מסוים נתקעו בתוך סופת שלגים עזה ומצאו מחסה בבקתה מבודדת, כשהם בלי כל קשר עם העולם החיצון. "פתאום אנחנו קולטים שוואלה, יום הזיכרון היום", מתאר ברנש. " לקחנו דגל, תלינו אותו יחד עם דגל של רימון והתחלנו לבכות על כל החברים שאיבדנו. זה היה משהו שקשה להסביר. כל מה שלא קלטתי המון שנים בארץ, קלטתי שם. קבלתי כאפה של משמעות כזו, של החשיבות של התפקיד, והבנתי מה אני צריך לעשות. חולצנו משם והגענו למלונית שהיה בה אינטרנט. מי האדם הראשון שהתקשרתי לדבר איתו? בניה. אמרתי לו: 'אחי, החלטתי' הוא אמר לי: 'אתה לא צריך להגיד לי מה. אני שמח. ידעתי שזה מה שתחליט'".
אחרי יום הזיכרון הספיקו ברנש והרמן לחגוג גם את יום העצמאות. "צדנו אווזים כי חייבים מנגל ביום העצמאות", משחזר ברנש ומתחיל לצחוק. "היתה איתי סכין כשרה לשחיטה ועברתי עוד בארץ קורס שחיטה, כדי שנוכל לאכול עוף, אז חגגנו יום העצמאות עם מנגל של ברבור קנדי".
לאלף את החיה
עם החזרה ארצה, יחד עם ההחלטה להמשיך בצבא, קיבל ברנש עוד החלטה, להקים בית עם ראשית. בני משפחתו של ברנש מספרים כי ראשית הצליחה לעשות משהו שאיש לא הצליח, היא אילפה את חיית הפרא. תחילה גרו בשכונה רגילה בקדומים, אבל פעם אחת ראשית לקחה אותו לשתות קפה בהר חמד.
"הוא אמר לי מייד: 'ראשית, איך העזת להסתיר ממני את המקום המדהים הזה? אנחנו מסתובבים בארץ ומתלבטים איפה לגור, וזה פשוט נמצא כאן לידנו. זה הבית שלנו, רק פה'. הוא פשוט התאהב מייד במקום". תחילה גרו בקרוואן שהורחב, אבל כשברנש יצא לשלוש שנות לימודים הוא החל לבנות את בית החלומות שלהם, עד להפיכתו לארמון חמים עם נוף פנורמי. יחד עם האהבה לארץ היתה בו אהבה לאדם. כל אדם. בתקופה האחרונה, למשל, קפץ להפגנות בקפלן מתוך סקרנות. "הוא לא ראה אותם כצד שני", מספרת ראשית. "הייתי בשוק כשהוא סיפר לי שהלך להפגנה. שאלתי אותו: 'מה לך ולאנשים האלה?' הוא אמר לי: 'זה לא מה שאת חושבת, זה אנשי חיל. זה משהו עוצמתי'. הוא הסתכל עליהם כאנשים. היה לו חשוב להבין מה הם מרגישים. היתה לו יכולת להתחבר גם למי שהיו לו דעות הפוכות משלו".
"הוא השאיר אחריו בכל מקום שובל של אנשים מאוהבים", מספר עשהאל אחיו. הם יושבים במרפסת, האב חיים והאחים אביגיל, יסכה, נתנאל דוד, ושיר חדש ביחד עם האם רבקה והאחים צרויה, אחינועם, עשהאל ואוריה ומביכים את הבן והאח הבכור. "כשהתגייסתי לגבעתי הייתי חייל צעיר בגדוד רותם והוא היה מ"פ של הפלגה המבצעית. תפסנו יחד קו בנחל עוז. היינו יורדים מסיור והולכים לשתות קפה יחד. גם באימון היינו יושבים יחד. הוא ישב איתי ועם החברים שלי בלי שום דיסטנס. עומד מ"פ ומסביר לחיילים צעירים איך לנקות את הנגבים. זה לא מראה רגיל. אחר כך היה הולך ויושב על סיגריה עם החבר'ה של המפקדה, האנשים הכי שבורים בגדוד".
הם מעלים ביחד עוד ועוד סיפורים וגועים מצחוק שמתחלף בבכי. "כבר בתור ילד בגלל הפעלתנות שלו הוא כל הזמן היה נפצע", מספרת רבקה אמו. "פעם אחת הבלמים של האופניים נהרסו לו תוך כדי ירידה, והוא נפל ונתקע במשהו חד. נוצר לו חור מתחת לשפה והוא התחיל לצחוק שעכשיו הוא יכול לשתות דרכו עם קשית".
לצד השטויות והתעלולים של ברנש, הם מתארים איש רציני שיודע בדיוק מה הוא רוצה. "הוא תמיד היה אומר 'אני לא אשאר בצבא כדי לבזבז את הזמן', לא היה לו כוח לכל מלחמות הקידום בצבא", מתארת אמו. "הוא היה אומר 'אם תיתנו לי תפקיד מצוין, אם לא - יש לי כל כך הרבה דברים לעשות בחוץ. אני צועד רק קדימה, אני לא אסרטן לתפקידים צדדיים'. הוא המציא את המילה הזו, לסרטן. כלומר, ללכת הצידה".
יותר מכל חסרים הם את מי שהיה אלוף המעשיות. "גם כשהייתי חווה בעצמי עם יהונתן איזו חוויה, הייתי תמיד שמח לשמוע אותו אחר כך מספר עליה", אומר עשהאל. "זה תמיד היה הרבה יותר טוב מהמציאות עצמה, בגלל שהוא היה מספר את זה נפלא".
כשנהרג בניה, ספד לו ברנש על קברו והתקשה להתאושש מהאובדן. כמה חודשים אחר כך הוצעו לו שני תפקידים. "הציעו לי להיות מפל"ג בשלדג, כי התחלתי שם", מספר ברנש בהקלטה. "זו היתה הצעה מאוד מחמיאה כי לא הייתי מפק"צ בשלדג. אבל במקביל הציעו לי את הפיקוד על סיירת גבעתי. לא יכולתי לומר לא. עם כל היוקרה של שלדג, ללכת למלא את המשבצת של בניה זה היה הרבה יותר משמעותי עבורי. בגלל הסיפור ביום הזיכרון עם סופת השלגים, כל יום זיכרון מתחבר לי עם בניה".
את הספר על בניה שנתתי לברנש הוא העביר לאמו רבקה. "ראיתי את הספר עם ההקדשה שלך והתחלתי לקרוא", היא אומרת, "אמרתי לו 'זה יותר מדי דומה, רק שלא תגמרו אותו הדבר'".