הצצה נדירה: כך נראה קרב המוחות בין אמ"ן למשמרות המהפכה על אדמת סוריה

אחת לכמה ימים נחרדים בסוריה לקולות פיצוצים, בדרך כלל בשעות הלילה. בומים חזקים מלמדים על תקיפות, ועל ניסיונות כושלים לשבש אותן באמצעות מערכי ההגנה האווירית של סוריה. בשונה מהשנים הראשונות, המדממות, של מלחמת האזרחים, כיום מדובר לרוב בתקיפות שמיוחסות לחיל האוויר הישראלי. כמעט בכל המקרים היעדים הם איראניים: אמצעי לחימה שמוברחים לסוריה, או דרכה ללבנון, כחלק מהמאמץ האיראני להקים מיליציות בסוריה ולחמש את חיזבאללה בלבנון.

בישראל, לעומת זאת, ישנים היטב בלילה. רק במקרים נדירים חודרים טילי הנ"מ הסוריים לישראל, אבל כמעט תמיד אפשר למצוא את שרידי התקיפות האלה בשולי החדשות, אם בכלל. בהיעדר דרמה - הן בגדר כלב נשך אדם: אירוע רוטיני שלא מחייב דיווח מיוחד.

אפשר לראות בכך הישג, מעצם העובדה שהשגרה נשמרת והמטרה מושגת: שיבוש וסיכול של העברת אמל"ח איראני לזירה הצפונית. אפשר לראות בכך גם כפיות טובה: לו הציבור היה יודע ולו קמצוץ מהמאמצים שנעשים כדי להשיג את המטרה, קמצוץ מהסיכון שנלקח בדרך להשגתה, הוא היה מוחא כפיים ובוודאי נמנע מהפגיעה הקשה שנגרמת בחודשים האחרונים למותגי־העל של חיל האוויר והמודיעין.

יותר מכל, התקיפות האלה מלמדות על התחרות המטורפת שמתנהלת כמעט בחשאי בין איראן לישראל. הראשונה מחפשת כל דרך אפשרית לחמש את שלוחיה כדי לאיים על ישראל; השנייה מחפשת כל דרך אפשרית לסכל את האיום הזה לפני שהוא מתדפק על שעריה.

בתחרות הזאת ידה של ישראל לרוב על העליונה. זה מחייב מאמץ מודיעיני ומבצעי כביר, שקמצוץ ממנו נחשף כאן לראשונה - לרבות פרטים על היעדים ועל הנתיבים האיראניים ועל המנגנונים והאישים שעומדים מאחוריהם, ועל התקיפות והפעילות שנוקטת ישראל כדי לשבש אותם.
במוקד: שדות התעופה

על פי נתוני המרכז לזכויות אדם בסוריה, בשנת 2022 תקפה ישראל 32 פעמים בסוריה. בחלק מהתקיפות היו כמה יעדים באזורים שונים. 18 מהתקיפות היו בדמשק ובסביבותיה, חמש בגזרת קוניטרה ברמת הגולן, ארבע באזור חמה, שתי תקיפות בעיר הנמל טרטוס שלחופי הים התיכון, שתי תקיפות בחלב, שתי תקיפות בחומס ותקיפה אחת באזור דיר א־זור שבמזרח סוריה.

מראשית 2023 תועדו 22 תקיפות ישראליות בסוריה, שגם בהן הותקפו לעיתים כמה יעדים בכל פעם. תשע מהתקיפות היו בדמשק ובסביבותיה, שש בגזרת קוניטרה, שלוש תקיפות בחלב, שלוש בחומס, שלוש בא־סווידא, שתי תקיפות בדהארה, שתיים בטרטוס ותקיפה אחת בחמה.

פירוט התקיפות מצייר תמונה דומה למדי של מאבק מפרך בתעשיית הברחות הנשק האיראניות. ב־24 בפברואר 2022, למשל, פגעו רקטות בעמדות ובמחסני נשק של מיליציות הנתמכות על ידי איראן בקרבת שדה התעופה הבינלאומי של דמשק. גם ב־27 באפריל 2022 הותקפו כמה יעדים - ובהם מחסני תחמושת - באזור שדה התעופה הזה, וכך גם ב־20 במאי אשתקד. ב־10 ביוני בשנה שעברה הותקפו המסלול הצפוני בשדה התעופה, מגדל הפיקוח, אולמות הגעה ישנים, שלושה האנגרים ומחסנים. האולמות שימשו לקבלת פנים של מפקדים בכירים במשמרות המהפכה ובחיזבאללה ולאחסון זמני של נשק איראני.

ב־31 באוגוסט 2022 הותקף מחסן תחמושת בשדה התעופה הבינלאומי של חלב. גם ב־6 בספטמבר אשתקד הותקפו מחסני תחמושת בקרבת שדה התעופה הזה, שיצא זמנית מכשירות לאחר שמסלולי ההמראה נפגעו מטילים. ב־17 בספטמבר שוב הותקפו יעדים בסמוך לשדה התעופה של דמשק, וב־21 באוקטובר הותקף ציוד המשמש להרכבת מל"טים ליד שדה התעופה הצבאי דימאס שסמוך לדמשק - שדה שמנוהל ישירות על ידי חיזבאללה, ואשר הותקף שוב כעבור שלושה ימים, ב־24 באוקטובר. באותה הזדמנות הותקפו יעדים נוספים באזור, וכעבור שלושה ימים, ב־27 באוקטובר, תקף חיל האוויר שוב יעדים בקרבת שדה התעופה של דמשק והשמיד מחסני נשק ותחמושת ואת מטה המיליציות שנתמכות בידי איראן. ב־13 בנובמבר הותקפו מחסנים של המיליציות, וכן מערכות הגנה אווירית איראניות בשדה התעופה אל־דבעה שסמוך לחומס.

ב־1 בינואר השנה תקף חיל האוויר בשדה התעופה של דמשק, השמיד מחסני תחמושת והשבית שניים ממסלולי ההמראה. ב־6 במארס הושבת שדה התעופה של חלב בעקבות תקיפה ישראלית, והוא הושבת שוב ב־21 במארס בתקיפה שבה הושמדו גם מחסני אמל"ח שהיו בשימוש איראן. ב־1 באפריל הותקף שדה התעופה אל־דבעה שליד חומס, שנמצא בשליטת המיליציות האיראניות. ב־2 במאי שוב הותקף והושבת שדה התעופה הבינלאומי בחלב, עניין שחזר על עצמו גם ב־28 באוגוסט כאשר השדה שוב הותקף והושבת.

המיקוד בשדות התעופה אינו מקרי. הציר האווירי היה ועודנו הנתיב העיקרי להעברת אמצעי לחימה מאיראן לזירה הצפונית. קודם שפרצה מלחמת האזרחים בסוריה ב־2011, השתמשה בו איראן כדי להעביר אמל"ח לחיזבאללה: טיסות היו נוחתות בעיקר בדמשק, בגלוי ולאור יום, והנשק היה מועמס על משאיות ומועבר בשיירות ללבנון. ישראל צפתה בהתעצמות המואצת הזאת של חיזבאללה, אבל ידיה היו כבולות מרצון: היא נרתעה מתקיפות בסוריה כדי שלא לפתוח במלחמה עם מדינה שהחזיקה בצבא גדול וחמוש ובארסנל ענק של נשק כימי וביולוגי, והיא נרתעה מתקיפות בלבנון במסגרת מאזן האימה שנבנה מול חיזבאללה לאחר מלחמת לבנון השנייה.

עם פרוץ מלחמת האזרחים התמונה השתנתה. איראן נרתמה למאמץ להצלת שלטונו של הנשיא בשאר אל־אסד, ורתמה אליו גם את חיזבאללה. כחלק מכך היא האיצה את משלוחי האמל"ח, שהועצמו עוד יותר לאחר שבטהרן נפלה החלטה אסטרטגית להקים בסוריה מיליציות חמושות שיפעלו תחת כוח קודס של משמרות המהפכה, שאחראי ליצוא המהפכה מחוץ לתחומי איראן. הרעיון היה להקים כוח דמוי חיזבאללה, שינצל את הכאוס הפנימי בסוריה ויאתגר את ישראל מהגבול ברמת הגולן.

ישראל עקבה אחר התהליכים האלה מקרוב, וניצלה אף היא את הכאוס הזה של מלחמת האזרחים ואת העובדה שסוריה הפכה למדינה כושלת שבה כל אחד עשה כבשלו, כדי לפתוח במב"מ - המערכה שבין המלחמות. כחלק מכך בוצעו בעשור החולף אלפי פעולות ותקיפות מסוגים שונים במרחב הסורי, כדי להיאבק בשני התהליכים האלה של חימוש חיזבאללה והקמת המיליציות.

בשניהם נחלה ישראל הישגים לא מבוטלים. הקמת המיליציות עוכבה משמעותית, והן בוודאי לא הפכו לכוח משמעותי שמאתגר את ישראל. גם העברת האמל"ח לחיזבאללה שובשה, אם כי הארגון הצליח להמשיך להתעצם, בין היתר משום שכדי להימנע מהתקיפות של חיל האוויר הועברו חלק מתהליכי הייצור אל אדמת לבנון. זאת בידיעה שישראל נשמרת מתקיפות בלבנון כדי שלא להידרדר למלחמה נוספת מול חיזבאללה.

"תחרות למידה מתמשכת"

"איראן וישראל נמצאות בתחרות למידה מתמשכת", אומר רס"ן א', ראש מדור התעצמות בחטיבת המחקר באמ"ן. "האיראנים שואפים להעביר כמה שיותר אמצעי לחימה מסוגים שונים לזירה הצפונית, כדי שיוכלו לאיים על ישראל בשגרה ובחירום. ההעברות האלה מתבצעות בכל דרך אפשרית, וכל דרך לגיטימית עבורם. תפקידנו להיות לפחות צעד אחד לפניהם, וזה מחייב אותנו להשתנות יחד איתם. זאת תחרות למידה קבועה".

עיקר הפעילות של שני הצדדים מתבצעת בתווך האווירי, כאשר איראן מעבירה אמל"ח וישראל תוקפת אותו כדי לסכל. אם עד תחילת המב"מ הנשק הועבר בגלוי, מאז החלו התקיפות הישראליות איראן משתמשת בשיטות ובאמצעים שונים במאמץ לחמוק מישראל.

היעד הראשוני לטיסות ולהברחות היה שדה התעופה הבינלאומי של דמשק. האיראנים ביקשו לנצל אותו לצורכיהם והשתלטו על מתחם שלם בו, בנו מחסנים ואולמות אירוח, ולמעשה הפכו לבעלי הבית. המבנה המפורסם ביותר במתחם היה "בית הזכוכית", ששימש מפקדה של כוח קודס בשדה התעופה, שהותקף לראשונה בנובמבר 2020 ונפגע עוד כמה פעמים מאז.

הפעילות האיראנית האינטנסיבית הזאת חייבה את ישראל להגיב. שדה התעופה בדמשק הותקף כמה פעמים, ובכל פעם עלתה ישראל מדרגה - עד לפגיעה במסלולים כדי לשבש את פעילותו. ישראל אמנם הקפידה להימנע ככל הניתן מפגיעה בבלתי מעורבים בתקיפות, אבל כנראה בכמה מקרים פגעה באופן יזום באנשי משמרות המהפכה או בלוחמים במיליציות האיראניות. לעיתים הפגיעות היו מכוונות כדי להעביר מסר לטהרן, ולעיתים הן היו תוצאה ישירה של נוכחות פעילים שונים באתרים שהותקפו.

ההקפדה על הימנעות מפגיעה בנפש ככל האפשר נעשתה מסיבה כפולה: הראשונה כדי לא לפגוע בחפים מפשע, והשנייה כדי לא להסלים את המצב. בעיקר אמורים הדברים בפגיעה אפשרית באנשי חיזבאללה. הארגון כבר הגיב בעבר על פגיעה באנשיו בסוריה, ובישראל מעוניינים לצמצם ככל הניתן את החיכוך איתו, בניסיון להימנע מהידרדרות אפשרית גם בזירה הלבנונית.

כחלק מהמאמץ להימנע מפגיעה באזרחים נוקט חיל האוויר אמצעים שונים. כך, בכמה מקרים פורסם כי קודם לתקיפה בוצעה "אזהרה" - ירי טילים בסמוך ליעד - כדי לאפשר לאזרחים להימלט קודם שהיעד עצמו נפגע במדויק.

הנתיבים האוויריים מרכזים כאמור את עיקר הפעילות האיראנית. "עד אמצע 2022 איראן השתמשה בעיקר בטיסות מטען. כל מטוס כזה מסוגל להעביר כ־100 טונות של אמל"ח לסוריה", אומר רס"ן א'. האמל"ח עצמו היה מגוון: מטילים ורקטות מתקדמים (או חלקים שלהם), דרך מערכות הגנה אווירית ורכיבים שונים שמשמשים מערכות כאלה, ועד כטב"מים ומל"טים לסוגיהם ושלל אמצעי לחימה נוספים.

רצף תקיפות של חיל האוויר, שחלקו פורט כאן, הוביל את האיראנים לשנות את השיטה לפני כשנה. טיסות המטען הופסקו, והאיראנים עברו להשתמש בטיסות נוסעים. לטיסות האלה יש מבחינת טהרן יתרון ברור וחיסרון ברור: בצד החיוב הן מאפשרות לאיראנים לחמוק מהאיום הישראלי, בידיעה שישראל לא תתקוף מטוס מלא נוסעים. בצד השלילה, אפשר להעביר במטוס נוסעים רק כמות קטנה יחסית של אמל"ח, וקיימת סכנה תמידית שפיצוץ של אמצעי או חומר מסוים יפגע במטוס או בנוסעיו.

האמל"ח עצמו מועבר לעיתים בבטן המטוס, ולעיתים ככבודת יד אם מדובר ברכיבים קטנים או ייחודיים. גם יעדי הטיסות משתנים, כחלק מהמאמץ האיראני לחמוק מתחת לרדאר. לאחר רצף תקיפות שהשביתו את שדה התעופה הבינלאומי של דמשק, עברו האיראנים לניסיונות הברחה דרך שדה התעופה של חלב ובמקומות נוספים בסוריה. כולם ספגו פגיעות במהלך השנה האחרונה.

בדיקה זריזה באינטרנט מלמדת על תכיפות הטיסות האזרחיות בין איראן לסוריה ועל הגיוון שלהן. בימי ראשון יש טיסה קבועה של החברה האיראנית "מאהן אייר" לדמשק. בימי שני יש טיסה קבועה של חברת "מעראג'" לדמשק. בימי שלישי יש טיסות של חברת "שאם ווינגס" ושל חברת "כספיאן אייר" לדמשק. בימי רביעי יש טיסות של חברת מאהן אייר לשדה התעופה ניירב בחלב. בימי חמישי יש עוד טיסה של חברת שאם ווינגס לדמשק. בימי שישי יש טיסות של חברת כספיאן אייר לדמשק, ובשבת שאם ווינגס טסה שוב לדמשק.

הטיסות הקבועות האלה מאפשרות מעבר תדיר של אנשי משמרות המהפכה ושלוחים שלהם, ושל אמצעי לחימה שהם נושאים עימם או שולחים במטוסים. למשמרות המהפכה קשר קבוע עם החברות האלה, והם שולטים בחלקן במישרין או בעקיפין. "כוח קודס רוכש תכולת מטען בטיסות האלה", אומר סג"מ ג', ראש החוליה שאחראי לסיכול הברחות אמל"ח מאיראן. "בחלק מהחברות האלה יש לו אפילו נציגים בדירקטוריון, והנוכחות שלו בולטת במיוחד בחברת מאהן אייר. חלק מהחברות מפעילות רק טיסות נוסעים, וחלק מהחברות - כמו כספיאן אייר - גם טיסות מטען".

ככלל, טיסות המטען משמשות להעברות אמל"ח שלם, למרות הסיכון למטוס. טיסות הנוסעים משמשות בעיקר להעברת רכיבים שונים. עיקר הטיסות מתבצעות לסוריה ומקצתן גם ללבנון. "האיראנים מעדיפים לפעול בסוריה כדי שלא לסכן את לבנון", אומר א'.

בפברואר השנה פקדה את סוריה רעידת אדמה, שהיתה המשכה של רעידת האדמה העזה שפקדה את טורקיה. בסוריה נהרגו כ־7,000 איש ונפצעו כ־15 אלף. העולם מיהר להזרים סיוע הומניטרי לנפגעי האסון, שרובו הגיע ממדינות המפרץ. איראן ניצלה את ההזדמנות: במטוסים עם סיוע הומניטרי ששלחה, היא העמיסה גם אמצעי לחימה ורכיבים שונים, בעיקר לדיוק טילים ורקטות ולייצור כטב"מים.

הניצול הציני שעשו האיראנים באסון הסורי לא חמק מעיני ישראל. באזור חלב בוצע רצף של תקיפות, שכוון נגד מחסני אמל"ח ואמצעים שונים. לצד המאמץ שנעשה לפגוע באופן ממוקד באמל"ח, שהוברח מבלי לפגוע בציוד ההומניטרי שהועבר לסוריה, בכמה מהתקיפות הושבת במכוון שדה התעופה, כדי לאותת לסוריה שישראל לא תשלים עם המשך הפעילות האיראנית הזאת. המסר עבר, אבל הפעילות האיראנית נמשכה, ושדה התעופה הושבת שוב. בסופו של דבר, הופסקו ההברחות רק לאחר שהפנטגון פרסם דו"ח, שבו נחשף השימוש הפסול שעושה איראן בנתיב ההומניטרי.

"מרגע שהנתיב ההומניטרי נסגר, האיראנים חזרו בעיקר לטיסות נוסעים", אומר ג'. "במקביל, הם מחפשים כל הזמן נתיבים חדשים. בין היתר, הם משתמשים בהעברות הנשק שלהם לצבא סוריה כדי להבריח גם אמל"ח לחיזבאללה ולשלוחים שפועלים מטעמם בסוריה".

שיירות ארוכות בלב המדבר

במקביל לציר האווירי, יש נתיב הברחות יבשתי. הנתיב הזה פועל כבר שנים ארוכות לסירוגין, בגלל מגבלותיו הרבות. הראשונה שבהן היא גיאוגרפית: המרחק הגדול בין איראן לסוריה, ולמעשה ללבנון, והצורך לעבור אלפי קילומטרים שלאורכם סכנות רבות - מגורמים עוינים בעיראק ועד אפשרות של התנגשות עם כוחות אמריקניים, גורמי אופוזיציה בסוריה, וכמובן חיל האוויר הישראלי.
בנתיב היבשתי הזה עברו במהלך השנים האחרונות שיירות רבות, רובן ככולן במסווה אזרחי.

לישראל יוחסו לא מעט תקיפות, בעיקר בגבול עיראק־סוריה, שהיו מורכבות לביצוע בשל המרחק הרב שהמטוסים נדרשו לעבור בדרך ליעד ובחזרה. התקיפה המפורסמת ביותר בוצעה ב־8 בנובמבר אשתקד, ונחשפה על ידי הרמטכ"ל הקודם, אביב כוכבי, לקראת סיום כהונתו.

כוכבי סיפר על משאית מס' 8, שהיתה חלק משיירה גדולה שיצאה מאיראן, דרך עיראק, לסוריה. השיירה, שמנתה 25 מכליות, הובילה דלקים, ובאחת המכליות הוסתרו אמצעי הלחימה שיועדו לחיזבאללה. חיל האוויר תקף אותה באזור מעבר אל־בוכמאל - נתיב הברחה מוכר בין עיראק לסוריה - ובתקשורת הערבית דווח כי בתקיפה היו עשרה הרוגים, ובהם כמה איראנים.

הפרסום הזה לימד עד כמה מדויק המודיעין שישראל מחזיקה על תעשיית ההברחות האיראנית, כולל מודיעין בזמן אמת, ועד כמה הפעילות המבצעית שמתבססת על המודיעין הזה היא מדויקת. זאת כדי לפגוע רק באמל"ח ובמי שאחראים לו במישרין, ולהימנע ככל הניתן מפגיעה בחפים מפשע.

מי שהובילה את ההברחה הזאת, שסוכלה, היתה יחידה 190 של כוח קודס, בהנהגתו של בהנאם שהריארי. היחידה הזאת אחראית להברחות האמל"ח מאיראן לזירה הצפונית, והיא פעילה מאז תחילת ההתבססות האיראנית בסוריה. יחידה נוספת, שפועלת במקביל, היא יחידה 700 - יחידת הלוגיסטיקה והאספקה בכוח קודס - שמפקדה הוא עלי נאצר ג'ול פרסאת. לשתי היחידות יש גם תשתיות פיזיות בסוריה, לרבות מחסנים בשדות התעופה ובבסיסים צבאיים. מפקד כוח קודס, איסמעיל קאאני, אמנם מופקד על שתי היחידות ואחראי לתחום ההברחות, אבל הוא הרבה פחות פעיל ומשפיע מקודמו, קאסם סולימאני, שהיה האיש החזק באזור ואבי תוכנית ההתחמשות של חיזבאללה וההתבססות האיראנית בסוריה - שחוסל בתקיפה אמריקנית כשנחת בבגדד בינואר 2020.

יחידה שלישית שפעילה בתחום הברחות האמל"ח היא יחידה 4400 - יחידת ההתעצמות ושיתוף הפעולה של חיזבאללה, אשר בראשה עומד חאג' פאדי ובאחריותה לקלוט את האמל"ח בסוריה ולהעבירו ללבנון. היחידה הזאת עלתה לכותרות באחרונה, לאחר שמשאית שהובילה אמל"ח איראני לחיזבאללה התהפכה ב־12 באוגוסט סמוך לביירות. מפרסומים שונים התברר כי מדובר היה באמצעי לחימה, וגורמי ביטחון מסרו כי גם במקרה הזה הוא הועבר במסווה של סיוע הומניטרי ללבנון. בעקבות זאת התעוררה ביקורת ציבורית בלבנון על חיזבאללה, בטענה שהארגון מסכן בפעילותו את אזרחי המדינה.

גם בתחום ההברחות היבשתיות האיראנים מנסים לנצל כל תפר כדי לפעול. הסכם הסחר החדש בין עיראק לסוריה, שמאפשר מעבר חופשי של סחורות, מנוצל על ידי יחידה 700 להעברת אמל"ח. השיטה דומה: הסתייעות בשיירות אזרחיות שמעבירות סחורות תמימות, ובחסותן הסלקה וניסיון הברחה של אמל"ח מסוגים שונים לסוריה וללבנון.

גם במקרה הזה התקיפות של חיל האוויר מקשות על האיראנים את החיים. "בשונה מהציר האווירי, אנחנו לא רואים פעילות יבשתית אינטנסיבית", אומר א'. "אחת לכמה חודשים הם עושים ניסיון, אם כי עכשיו הם מעלים תדירות כי הציר האווירי נפגע. לעיתים אנחנו רואים את היחידות השונות פועלות במקביל ובנפרד בכמה צירים".

מניתוח של פרסומים שונים עולה כי בחודשים ינואר־אפריל השנה ביצעה ישראל כמה תקיפות באזור העיירה אל־בוכמאל (המוכרת גם כאבו כמאל), ששוכנת על גדות נהר הפרת בגבול עיראק. לאחר אחת התקיפות, בחודש ינואר, פורסמו ברשתות תמונות של כפפות סניטריות שהיו במשאיות שנפגעו, ואשר הסתירו אמצעי לחימה שבגללן הותקפה השיירה. בתקיפה אחרת, בחודש אפריל, נפגעה בסמוך לחומס שיירה שהובילה אמל"ח לחיזבאללה.

ברוב המקרים המשאיות בשיירות שמובילות גם אמל"ח שייכות לאותה חברה איראנית. מדובר בחברה אזרחית לכאורה, שלמעשה מופעלת בידי כוח קודס. בכל המקרים, למעט זה שנחשף על ידי כוכבי, נמנעה ישראל מקבלת אחריות כדי שתוכל להישאר במרחב עמימות שימנע תגובת־נגד וסכנת הידרדרות והסלמה. זאת כחלק ממהות המב"מ בכללותו - להישאר תמיד מתחת לרף המלחמה.

מי מנצח?

התווך השלישי שבו פועלים האיראנים, גם הוא בתדירות משתנה, הוא דרך הים. האיראנים הסתייעו בו בעבר באינטנסיביות גדולה כדי להעביר אמל"ח לסוריה (ודרכה ללבנון), אולם כמה תקיפות שיוחסו לישראל שיבשו גם את הנתיב הזה, ולמעשה עצרו אותו כמעט כליל. התקיפה המשמעותית ביותר היתה בדצמבר 2021, ובה נפגעו מכולות שבהן אוחסנו אמצעי לחימה מתקדמים שיועדו לחיזבאללה.

במהלך התקיפה הזאת נפגעו גם תשתיות אזרחיות בנמל לטקיה, שהוא שער הכניסה והיציאה הימי המרכזי של סוריה. בעקבות זאת דרש ממשל אסד מחיזבאללה להפסיק את הפעילות בנמל. במקרה הזה, בשונה מהשימוש שהאיראנים ושלוחיהם עושים בשדות תעופה בסוריה, הפעילות אכן הופסקה, אם כי אפשר להעריך שישראל עוקבת בעניין אחרי מה שקורה גם בזירה הזאת, מחשש שתהפוך שוב לפעילה.

גם כאן מדובר באותה תחרות למידה בין הצדדים. בדיוק כמו בישראל, גם באיראן עובדים קשה וברצינות. במשמרות המהפכה - ביחידה 190 וביחידה 700 - יש שלל מומחים שעבודתם היא הברחות. יש בהם מומחים לתעופה ולתעבורה ימית ויבשתית, יש מומחים למטענים ולהסלקה, יש מי שבקיאים בנתיבי ההברחה השונים, יש אחראים לתעדופי אמל"ח שיועמסו במשלוחים השונים, ועוד - מקציני מבצעים ומודיעין ועד מנתחי סיכונים, כולל למטענים עצמם ולאפשרות של גלישה לעימות עם ישראל.

"זאת התחרות", אומר א', "הם מחפשים כל הזמן צירים חדשים, ואנחנו מחפשים כל הזמן לחסום אותם. אנחנו לא יכולים לעסוק רק בהגנה, כי מי שיחכה על קו השער גם יספוג גולים. חייבים להיות בהתקפה, ליזום, להכניס אותם למגננה. שהם יהיו בלחץ מאיתנו".

בדומה לאיראן, גם במערכת הביטחון הישראלית מדובר באופרציה שלמה. הציבור נחשף לקצה המבצעי שלה, שמופעל כמעט תמיד בידי חיל האוויר ובהצלחה מלאה, אבל מאחוריו יש שובל ארוך. עיקרו במודיעין, ומעורבות בו כלל יחידות אמ"ן - 8200 (שאחראית לסייבר), 9900 (שאחראית לחוזי בצורותיו השונות), חטיבת המבצעים המיוחדים, המחלקה לקשרי החוץ, וגם יחידות המודיעין בחילות האוויר והים, אגף המבצעים והמוסד.

"למדנו לסגור מעגלים קצרים יותר", מסביר א'. "למרות שמדובר בתהליכים מודיעיניים ומבצעיים מורכבים, אנחנו יודעים היום לעבוד בקבועי זמן מהירים מאוד - להביא הפללה של יעד תוך הימנעות מפגיעה בחפים מפשע, דבר שיאפשר לבסס פעילות מבצעית שלעיתים יוצאת לפועל בנתונים לא פשוטים".

במערכה הזאת ניתן למצוא לא פעם קצינים צעירים, אפילו צעירים מאוד, שמובילים תהליכים מורכבים ולעיתים קרובות גם מעלים רעיונות פורצי דרך. סגן נ' הוא ראש חוליה בזירה הצפון־מזרחית בחטיבת המחקר, שאחראי לסיכול הברחות אמל"ח מאיראן עם התמחות בסוריה. "אנחנו נדרשים לקבל לעיתים החלטות קריטיות בזמן אמת. זאת תחושת אחריות מטורפת, עם תחושת סיפוק משמעותית", הוא אומר.

שאלה תמידית שמרחפת מעל ראשו של כל מי שעוסק בתחום - מהצעירים שבחוקרים ועד לראשי הדרג המדיני - היא עד כמה הפעילות הזאת יעילה. מצד אחד, היא הצליחה לשבש משמעותית את התוכניות האיראניות. אלמלא הפעילות האינטנסיבית הזאת במב"מ, על אלפי פעולותיה, לאיראנים כבר היו מיליציות עם עשרות אלפי לוחמים בסוריה, וחיזבאללה היה חמוש עד לשיניים בנשק איכותי, מדויק וקטלני עוד יותר, ובכמות גדולה פי כמה.

מנגד, כל הפעילות הזאת - שהסבה לאיראנים נזק פיזי וכלכלי עצום, וגם פגיעה בתדמיתם ולעיתים הביאה גם לאבידות מקרב אנשיהם - לא עצרה לרגע את שאיפותיהם. בשנים האחרונות טענו כמה ראשי ממשלה ושרי ביטחון כי ישראל מנצחת את איראן. זאת היתה התרברבות מופרזת ומיותרת. זה נכון שידה של ישראל על העליונה, אבל לא מדובר בספרינט אלא במרתון, שרחוק מסיומו. ובכל פעם שישראל מאיטה טיפה את הקצב, היא רואה את האיראנים מתקרבים ונושפים בעורפה ומאיימים לעקוף אותה.

זה ניכר בכל יום, ולא רק בזירה הצפונית. החודשים האחרונים הציגו עלייה תלולה במאמצים שמשקיעים האיראנים גם בזירה הפלשתינית. יש לאפיק הזה כמה ראשים. הראשון, באמצעות ראשי מנגנוני החוץ של חמאס והג'יהאד האסלאמי שפועלים מביירות, מקבלים כסף ותמיכה איראנית ומזריקים אותם לתשתיות שפועלות בהכוונתם ביהודה ושומרון.

השני הוא מאמץ תמידי להבריח אמצעי לחימה לרצועת עזה, או לפחות להדריך מרחוק את ארגוני הטרור בעזה בייצור אמל"ח מתקדם. זה כמובן מתבצע בקצב איטי בהיעדר מומחים ותשתיות מתאימות - וגם משום שישראל מנצלת כל מבצע או תקיפה כדי לשלול תשתיות ייצור כאלה מעזה - אבל ההתקדמות קיימת וקבועה, והיא מציגה איום גובר על צה"ל ועל העורף הישראלי.

השלישי, שגדל משמעותית לאחרונה, הוא מול יהודה ושומרון. לא רק באמצעות הפעילים בביירות, שהבולט שבהם הוא בכיר חמאס סלאח עארורי, שישראל איימה לחסלו ובתגובה הבהיר חסן נסראללה כי פגיעה בו תוביל להסלמה ואף למלחמה, אלא גם במישרין. כחלק מכך נעשו ניסיונות להבריח ליו"ש מטעני חבלה מתקדמים ועוצמתיים במיוחד, ששימשו את ארגוני הטרור בגדה לפגיעה בכוחות צה"ל או לביצוע פיגועים בלב ישראל.

הרביעי הוא מול ערביי ישראל, כהמשך למגמה שהחלה במהלך מבצע שומר החומות. ישראל משקיעה מאמץ מיוחד בגדיעת הציר הזה, ובחודש שעבר אף עצר השב"כ כמה ערבים ישראלים תושבי כפר קאסם שהבריחו מטענים ואמל"ח מתוצרת איראנית. ההברחות בוצעו לכאורה למטרות פליליות, אולם בתפר הדק שבין הפלילי ללאומני הם יכלו לשמש גם למטרות טרור.

המאמץ האיראני האינטנסיבי הזה מחייב את ישראל להמשיך בפעילות שכנגד. חלקה התקפית (בעיקר צה"ל באמצעות חיל האוויר ואמ"ן ובסיוע המוסד) וחלקה הגנתית (בעיקר צה"ל ולצידו השב"כ), ולצידם פעילות דיפלומטית והסברתית בלתי פוסקת על הנזק שאיראן גורמת לאזור כולו באמצעות הניסיונות הבלתי פוסקים שלה לערער את היציבות בכל גזרה אפשרית - מתימן ועיראק, דרך סוריה ולבנון, ועד עזה ויו"ש - ולהקיף את ישראל בטבעת מאיימת של אש.

נכון להיום, ישראל מצליחה להקדים את האיראנים, אבל אסור לטעות: בכל יום המערכה הזאת מתחילה מחדש. בכל יום האיראנים פותחים ציר חדש, משמישים שדה תעופה חדש, שוכרים משאיות חדשות ורותמים בעלי ברית חדשים, והכל כדי לקדם את תוכניתם האסטרטגית. הפער בין כישלונם להצלחתם דק, והוא נשען בעיקר על המצוינות המודיעינית והמבצעית של מערכת הביטחון, ובשפיץ שלה על השילוב המנצח של חיל האוויר והמודיעין. בעידן שבו הספורט הלאומי הוא לחבוט בשני הגופים האלה ולאיים בהחלפתם, רצוי לעצור לרגע ולחשוב מה המחיר שכרוך בכך לצד הישראלי, ואיזו מתנה זאת תהיה לצד האיראני.