מותר לחלום בצבעים: כתבנו בביקור בסעודיה הנפתחת למערב

בשיפולי השוק הגדול של ריאד יש חלק פתוח, של בסטות שאנשים מוכרים בהן דברים משומשים. באחת הבסטות עמד גבר מקומי עם הילדים שלו ומכר שרשראות חרוזים מפלסטיק. ביקשנו לקנות שרשרת אחת אדומה. "100 ריאל", אמר. ענינו לו שזה יקר. "בחנויות מסביב זה 400. כאן הכי כדאי. מאיפה אתה?" מישראל, השבנו. "מאיפה??" שאל שוב בפליאה. מישראל, אמרנו שוב. "לא מאמין", כאילו חזה עכשיו בפלא, ומייד פרץ בצחוק מתגלגל. "ישראל זה טוב. יהיה טוב, בעזרת השם".

למרות המחיר המופקע, קנינו את השרשרת. שיהיה למזל במשחקים של הפועל (לא שזה יעזור). שאלנו איך קוראים לו. "עבדולעזיז", ענה, כשמו של מייסד סעודיה, אביו של המלך הנוכחי סלמאן וסבו של המנהיג העתידי מוחמד בן סלמאן. את דרכנו משם ליוו שריקות נלהבות של הילד הצעיר, ששמח על המכירה המוצלחת או על האורחים המפתיעים. מן הסתם, זאת הפעם הראשונה שהם נתקלים בישראלים; גם מי שכבר ביקרו כאן בעבר, הקפידו להציג את עצמם כזרים. אין לכך סיבה: הסעודים מסבירי פנים ומכניסי אורחים. זה חלק מזהותם, ולא פחות מכך מהשינויים שעוברת הממלכה.

סעודיה משתנה במהירות מפתיעה. לפני שנה ביקרתי ליום וחצי בריאד. הפעם הייתי שלושה ימים וחצי בג'דה ובריאד. ההבדל ניכר לעין, אם כי צריך לזכור שמדובר עדיין בסעודיה: מדינה שמרנית מאוד, דתית מאוד, קפדנית מאוד. את הדילמה אם לפנות, ואיך, לנשים שמוכרות בחנויות, הן פתרו בעצמן. חייכניות, אדיבות, מדברות (לרוב) אנגלית סבירה, ומאוד רוצות לעזור. רבות מהן עוטות חיג'אב שרק העיניים מציצות ממנו, ודרכן אתה מנסה לדבר, אבל יש גם הרבה אחרות שמסתובבות בפנים גלויות, כשהן מאופרות בקפידה.

ברובע העתיק של ג'דה, אל־בלד, פגשנו בחורה צעירה שעמדה בפתח החנות שלה. התברר שהיא אמנית צעירה, מקומית, ושהחנות תיפתח רק בחודש הבא כחלק מתנופת השיפוץ שעובר הרובע כולו. מדובר ברובע מרהיב, שמזכיר קצת את המלאח בערי מרוקו: רובע ישן, בנוי בצפיפות, עם בתים בני מאות שנים מאבן ומחול שנזנחו כבר מזמן. עיריית ג'דה משפצת עכשיו את הבתים, כדי להפוך את הרובע כולו לאופנתי ולתיירותי. את החנויות שפונות לרחוב היא משכירה לאמנים ולבוטיקים קטנים, כחלק משינוי האווירה במקום שכולל, למשל, את בית ג'מיל שבו ניתן ללמוד קורסים באמנות מסורתית - גיאומטריה אסלאמית, הרמוניית צבעים, טכניקות דקורטיביות, גילוף ועוד.

בין שתי ערים

הצעירה שפגשנו נראתה מערבית לכל דבר ודיברה אנגלית שוטפת. "מאיפה את?" שאלנו. "אני מכאן", השיבה. תהינו מאיפה האנגלית. "חייתי כמה שנים באמריקה", ענתה. בחנויות שלה היו צעירים נוספים, בני דמותה. כל אחד והאמנות שלו, והחלום שלו. בסעודיה של היום, וזה חלק מהשינוי, מותר לחלום בצבעים. אפשר להניח שעיריית ג'דה רואה לנגד עיניה רובע אמנים שוקק והומה תיירים. זה ייקח זמן: סעודיה היא לא מדינה ידידותית לתייר. אין הרבה אטרקציות, וקשה להתנייד בה. רוב התיירים בג'דה הם עולי רגל שבאים לחאג' במכה. רובם עניים, ועוברים רק בשדה התעופה של העיר. ריאד מתוירת עוד פחות; מי שמגיעים אליה הם בעיקר אנשי עסקים ודיפלומטים.

בסעודיה אין כמעט תחבורה ציבורית. אוטובוסים יש מעט, בעיקר מהפרוורים, עבור האוכלוסיה הענייה ביותר. במדינה שבה כלי הרכב זולים ודלק זול עוד יותר (2.10 שקלים לליטר), לכל אחד יש מכונית. יש לזה שתי משמעויות מיידיות: הראשונה, שאין מדרכות בכלל, כי הכל מותאם למכוניות; השנייה, שהדרך היחידה להתנייד היא ברכב שכור או במוניות.

יש שלושה סוגים של מוניות: אובר, מוניות לבנות ומוניות ירוקות. אובר צריך להזמין כמו בכל מקום בעולם, והוא יעיל ונוח. את המוניות הלבנות עוצרים ברחוב, אין להן מונה ומסכמים את המחיר עם הנהג ואפשר להתמקח. המוניות הירוקות הן הציבוריות, גם אותן עוצרים ברחוב והנהג מפעיל מונה אם מבקשים. הנסיעות זולות כי הדלק זול, הבעיה היא שהנהגים כמעט לא מדברים אנגלית. רובם עובדים זרים מדרום־מזרח אסיה, והם מבקשים ממך להכניס את היעד בטלפון שלך ואז מחזיקים בו כל הדרך. בפעם הראשונה שזה קרה לנו, הייתי מופתע; בפעם השנייה כבר הבנתי שזאת שיטה. אגב, בכל זמן הנסיעה הם מדברים בטלפון שלהם, שיחות אינסופיות שהופכות אותם לקשובים עוד פחות.

הנסיעות ממקום למקום ארוכות. 30-20 דקות בממוצע, לכל הנסיעה. ריאד וג'דה הן ערים ענקיות, שבנויות לרוחב. אין מגדלים, כולם גרים בבתים, מה שאומר מרחקים עצומים. בריאד הנהגים זהירים יותר. אולי מכיוון שהעיר עמוסת מצלמות מהירות, ואולי כי המשטרה המקומית קשוחה יותר. בג'דה הנהיגה יותר משוחררת ופרועה, והפתרון שמצאה העירייה הוא להציב באמפרים בכל כמה עשרות מטרים.

ההבדל בין שתי הערים גדול. ג'דה, למרות קרבתה למכה, משוחררת יותר. עיר ים, עם לא מעט אתרים שפזורים לחופי הים האדום - החל בטיילת שמשתרעת על פני 30 ק"מ, דרך מזרקת המלך פאהד שפועלת משבע בערב וכלה במסגד א־רחמה המרהיב, שבנוי לתוך הים. מגיעים אליו אנשים מכל המעמדות, מפשוטי העם שמבלים על הדרך עם הילדים בלונה פארק הקטן שסמוך למסגד, ועד לעשירים שמגיעים ממועדון היאכטות היוקרתי שנמצא בסמוך.

גם מזג האוויר בין הערים שונה לגמרי. ג'דה היא קצת כמו תל אביב, רק בטורבו. חמה ולחה, השבוע היו שם 38 מעלות ואחוזי לחות שהזכירו ביקור בסאונה רטובה. ריאד היא קצת כמו באר שבע, רק בטורבו. מדברית ויבשה, השבוע היו בה 44 מעלות, וזה עוד נחשב סביר. בשתיהן עיקר הפעילות הוא בשעות החשיכה: בצהריים השווקים סגורים כי חם מדי, ואנשים מתחילים לצאת רק בסביבות 20:00-19:00. המסעדות פתוחות בהתאם, עד מאוחר, וכך גם החנויות. בכל הקניונים והשווקים הכל פתוח עד 23:30.

מה שתופס אותך מייד, בשתי הערים, הוא השקט. עזבו את ישראל, שהיא מדינה רועשת במיוחד, אבל סעודיה שקטה גם בהשוואה לבירות אירופיות. המבוגרים מדברים בשקט, הילדים בוכים בשקט, אין מוזיקה ואין צפירות. הרעש היחיד שנשמע במרחב הציבורי הוא של המואזין: כל התפילות נשמעות היטב באמצעות רמקולים ענקיים שמוצבים ברחבי הערים. גם בטיסות אל הממלכה וממנה (ובטיסה הפנימית בין ריאד לג'דה) נשמעת ברמקולים תפילת הדרך לפני ההמראה.

אחת התופעות המדהימות בג'דה היא חתולי הרחוב. יש המונים מהם, בכל פינה, והם קטנים ורזים במיוחד. בשכונת אל־בלד החתולים מתחרים רק ביונים, שמתגודדות בכיכר המרכזית, פורחות אל הגגות והחלונות כשמגיע רכב אקראי וחוזרות לרחוב כדי ללקט פירורים שאחד המוכרים בחנויות הסמוכות זרק להן.

בגלל החום הכבד אנשים נמצאים בעיקר במקומות סגורים. בכל מטר יש קניון, ובכל קניון נמצאות מיטב החנויות המערביות והמקומיות. מאחר שכל הגברים לבושים בגלבייה לבנה, וכל הנשים עוטות חיג'אב שחור, מתעוררת שאלה מתבקשת: מי קונים את כל הבגדים האלה, ומתי ואיפה הם לובשים אותם. המסקנה היא שבבתים, מאחורי הגדרות, מתנהל עולם שלם שסמוי מהעין, שלטובתו נרכשים מיטב פריטי ההלבשה העליונה והתחתונה, ופריטי האיפור והבישום החדישים ביותר של כל הרשתות הגדולות בעולם.בקומת המזון בכל הקניונים מיוצגות כל הרשתות המוכרות. סטארבקס

שולטת עם כמות סניפים בלתי נתפסת, וגם קנטאקי פרייד צ'יקן ומקדונלד'ס. למי שמתעניין במדד הביג־מק, סעודיה מתבררת כזולה במיוחד: ארוחת ביג־מק, כולל צ'יפס ושתייה, עולה 22 ריאל (22 שקלים) - זול בהרבה מאשר בארץ. מן הסתם יטענו שזה נובע מכך שרוב מי שאוכלים כאן הם פשוטי העם, אבל העובדה שבכל החנויות האחרות המחירים זהים למערב מלמדת שאפשר גם אחרת.השתייה הקלה הפופולרית כאן היא פפסי, זכר לימי החרם הערבי. כולם שותים פפסי רגיל (או מירנדה). פפסי מקס אין, רק לייט. הפחיות הן מעידן קדמון: עם הלשונית שנתלשת. המחיר הממוצע לפחית הוא 3 ריאל (3 שקלים). מים אפשר לקנות במכולות בריאל אחד (שקל).

במסעדות המחירים גבוהים יותר, אף שגם הן זולות משמעותית מאשר בישראל. האוכל המקומי מצוין, תערובת של אוכל בדואי עם השפעות ערביות והודיות. במסעדת "היאל" (KHAYAL) בג'דה אכלנו סלטים מעולים לפתיחה ולחם מופלא שמוחלף בכל כמה דקות "כדי שיהיה חם" (השיפודים לעיקרית לא משהו), ובמסעדת "נאג'ד וילג'" בריאד אכלנו מקלובה כבש משובחת במיוחד. המסעדה הזאת פופולרית במיוחד בקרב הזרים שעובדים בריאד, אבל מגיעים אליה גם לא מעט מקומיים, כולל נשים. כדי להתגבר על הצורך בהסרת כיסוי הפנים בזמן הארוחה יש בה מחיצות בין אזור לאזור, שמאפשרות פרטיות.

בבית הקפה ב"מול הים האדום" תפסנו תמונה שמייצגת את סעודיה העכשווית: קבוצה של גברים שיושבת לקפה, ולצידה הנשים שלהם שיושבות בנפרד. כבר לא גברים בחוץ ונשים בבית, כולם בחוץ - אבל עדיין לא ביחד. אפשר להעריך שלא ירחק היום והשולחנות יתמזגו, אם כי הלבוש והצנעה מן הסתם יישמרו.

ויש גם בתי קולנוע. כל הסרטים מופיעים גם בדיבוב לערבית וגם בשפת המקור, אבל מי שרוצה הוכחה לכך שסעודיה מתקדמת ימצא אותה בעובדה שהסרט הפופולרי ביותר שמוצג כעת גם בממלכה הוא "ברבי". גם "אופנהיימר" מוקרן כאן בכבוד, אולי רמז לרצונה של סעודיה בתוכנית גרעין.

שתי הערים מרושתות בקניונים. בג'דה יש את "מול אוף ערבייה" הפופולרי ואת "מול הים האדום" המרהיב, שהשירותים בו מנצנצים מרוב ניקיון. אחת הפרסומות - שכולה תמונות של נעליים - מבשרת שבקרוב תיפתח כאן חנות של שרה ג'סיקה פארקר. בלי סקס, אבל עם כל הגלאם של הסיטי.

כדור הזהב

בהיעדר יחסים בין סעודיה לישראל, אין גם הסכמי תקשורת בין המדינות, כלומר אי אפשר לקבל או להוציא שיחות, והחבילות הסלולריות שלנו לא פועלות כאן. כדי לתקשר צריך לקנות כרטיס סים. קנינו בשדה התעופה (זול בהרבה מאשר בארץ), וקיבלנו גלישה חופשית וכמה מאות דקות שיחות מקומיות. שיחות ווטסאפ אסורות כדי להכביד על תקשורת מוצפנת בין גורמים עוינים לממלכה, והדרך לעקוף זאת היא באמצעות אפליקציות שונות שאפשר להוריד בחינם ברשת.

כל רכישה של כרטיס סים מחייבת רישום מדוקדק, לרבות פרטי הדרכון והוויזה. כך מתאפשר לשלטונות מעקב קל ונוח אחרי כל אדם: לא צריך להיות לידו פיזית, אפשר פשוט לעקוב אחר מסלול הנדידה שלו באמצעות מעקב אחרי התאים הסלולריים שבהם הוא נמצא. גם כך זרים מערביים בולטים כאן למרחקים, משום שיש כל כך מעטים מהם. זרים אחרים יש כאן בשפע, בעיקר כאלה שעובדים במשרות הפשוטות של עובדי ניקיון, נהגים ומוכרים בחלק מהחנויות.

מאחר שסעודיה מדינה גדולה בהרבה משכנותיה, לא כל המקומיים עשירים. ההפך הוא הנכון: העושר שייך לשכבה דקה בלבד, והעם ברובו מתמודד עם תלאות הקיום. זה חלק מהאתגרים שעימם מתמודד יורש העצר מוחמד בן סלמאן (MBS), שמוביל את המהפכה בארצו. מאחר שהדור המבוגר שמרן מאוד וגדל על ברכי הדת והסגירות, והדור הצעיר פתוח ורוצה קידמה ומערביות, נדרש MBS למצוא את הדרך לגשר בין העולמות. מה וכמה להתיר לנשים ולצעירים, מה וכמה לפתוח - ואיך לעשות כל זאת בלי לרוץ מהר מדי קדימה, בלי לאבד את הדור הוותיק ואת מקומה של סעודיה כמנהיגת העולם המוסלמי והערבי.

MBS נחוש מאוד להתקדם בדרכו. תחת החזון של סעודיה 2030, הוא מבקש להפוך את ארצו למובילה בכל תחום. דוגמה טובה לכך היא הכדורגל. אחרי שקטאר אירחה בהצלחה את המונדיאל, סעודיה רוצה גם - ויותר גדול. לשם כך היא התנפלה על הנושא, בגיבוי ממשלתי מלא. השלטון שם מיליארדים כדי להביא לכאן את טובי השחקנים בעולם, כדי לייצר ליגה אטרקטיבית.

כריסטיאנו רונאלדו היה הראשון. כשהגיע לסעודיה אחרי המונדיאל, צחקו עליו שהוא ישחק נגד עצמו במדבר. הוא בתמורה צחק כל הדרך אל הבנק (200 מיליון יורו בשנה), אבל גם כל הדרך אל המגרש. חצי שנה אחרי, ורשימת הכוכבים שמעטרת את הליגה הסעודית מתארכת על בסיס יומי. באל־איתיחאד מג'דה מככבים כרים בנזמה, פאביניו ואנגולו קאנטה, וביריבה העירונית אל־אהלי משחקים ריאד מאחרז, פרנק קסייה, אדוארד מנדי ואלן סנט־מקסימן. ריאד לא מפגרת מאחור. אל רונאלדו באל־נאסר הצטרפו אמריק לאפורט, סאדיו מאנה ומרסלו ברוזוביץ', ומעבר לכביש, באל־הילאל, משחקים רובן נבס, קלידו קוליבאלי, סרגיי מלינקוביץ' סאביץ', אלכסנדר מיטרוביץ' והרכש האחרון והנוצץ ביותר - ניימאר הברזילאי.

למי שלא שולט בשמות, מדובר בכוכבי על, שרובם יכלו לתת עוד כמה עונות בליגות הטובות ביותר באירופה, אבל הגיעו לסעודיה בגלל הכסף הגדול: בנזמה מקבל 200 מיליון יורו בשנה, ניימאר 100 מיליון, קאנטה 100 מיליון, מאנה 40 מיליון, וגם היתר לא בדיוק מקופחים. אגב, בקבוצת אל־איתיפאק משחק ג'ורדן הנדרסון, עד לשנה שעברה קפטן ליברפול, שסופג ביקורת חריפה ברשתות על כך שאת סרט הקפטן בצבעי דגל הגאווה החליף במדינה שגוזרת מוות על הומוסקסואלים. תג המחיר: 40 מיליון יורו בשנה.

טירוף הכדורגל ניכר בכל פינה. בג'דה ניסינו לרכוש כרטיסים למשחק של אל־איתיחאד, ללא הצלחה. גם יתר המשחקים של הקבוצות הגדולות מכורים מראש, לכל העונה. המרצ'נדייז, כמובן, בהתאם: מחולצות וצעיפים ועד כוסות ומאפרות. בחנויות הרשמיות שמלבישות את הקבוצות (אדידס, פומה) חולצה מקורית של שחקן מוביל עולה כ־400 ריאל סעודי (400 שקלים); בשוק של ריאד אפשר למצוא אותה ב־35, לפני מיקוח (האיכות בהתאם). עד לשבוע שעבר החולצה הפופולרית ביותר כאן היתה של שחקן מקומי בשם סאלם שכיכב במדי אל־הילאל, אבל אפשר להעריך שבעוד כמה ימים יפנה את מקומו לשיגעון ניימאר.

זריקת הכסף המופגנת הזאת אינה ניכרת ברחובות. סעודיה שמרנית וצנועה יחסית. בשונה מהאמירויות או מקטאר, אין כאן מכוניות פאר בכל מטר, ואנשים לא מנופפים במה שיש להם. בולטת דווקא הסולידריות הבין־מעמדית: אפשר לראות אותה בעיקר במסגדים, שם עשירים ועניים מתפללים בצוותא. ביום שני עמדנו לצד הלוויה שיצאה מהמסגד הגדול של ריאד, אל־ראג'י. כולם ליוו את המנוח בתום התפילה, ממשיכים איש־איש לדרכו. חלקם קנו על הדרך תמרים מהרוכלים שעומדים בכניסה למסגד. 20 ריאד לדלי קטן, מלא בתמרים צהבהבים שגדלים בסעודיה.
השבר הסעודי־אמריקני

ישראל נוכחת בסעודיה מאחורי הקלעים. בהיעדר יחסים רשמיים אין תיירים, והמסחר שמתקיים בין המדינות הוא מתחת לרדאר. לריאד מגיעים לא מעט נציגים של חברות ישראליות (עם דרכונים זרים), בעיקר בתחומי הטכנולוגיה, החקלאות והביטחון. הכל באישור השלטונות ובברכתם.

לסעודים יש אינטרס בישראל. הוא קשור בעיקר בדיבידנדים שהם יכולים לקבל מאיתנו. הייטק בראש הרשימה, כחלק מהרצון להציב את סעודיה כמובילה עולמית במסגרת חזון 2030, ובראשו בינה מלאכותית וסייבר. לצד זאת, מעוניינים הסעודים שישראל תשמש עבורם גשר לוושינגטון, כדי לרכך את רשימת הדרישות השאפתנית שהציבו לממשל ביידן כתנאי למגה־עסקה אזורית.

לא ברור עד כמה ישראל היא עדיין גשר יעיל לבירה האמריקנית, בהתחשב ביחסים הקרירים בין ממשל ביידן לממשלת נתניהו. ועדיין, לא כדאי להקל ראש במשקל שיש לה: ברצותה תטרפד את העסקה, שכוללת מרכיבים שנויים במחלוקת. העיקרי שבהם הוא הדרישה הסעודית לתוכנית גרעין אזרחית, שתכלול העשרת אורניום על אדמת הממלכה. תוכנית כזאת, שניתן יהיה להסב אותה בקלות לתוכנית גרעין צבאית (גם איראן טוענת שמדובר במטרות אזרחיות), מנוגדת לעקרונות האמריקניים והישראליים - "דוקטרינת בגין" המפורסמת, שלפיה ישראל לא תאפשר לשום מדינה במרחב יכולת גרעינית.ממשל ביידן, שנואש להישג בינלאומי לקראת הבחירות לנשיאות בנובמבר

2024, מנסה לקדם את העסקה בכל דרך. בחודשים האחרונים ביקרו בממלכה שר החוץ האמריקני אנתוני בלינקן ויו"ר המועצה לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן, כדי לדון בפרטי העסקה שעתידה לכלול - לבד מהגרעין - שדרוג דרמטי ליכולות הצבאיות והביטחוניות של סעודיה, לרבות ייצור עצמי של רכיבים על אדמתה, וכן מטריית הגנה אמריקנית.

כשנכנס לתפקידו, לפני כמעט שלוש שנים, לא העלה ביידן על דעתו להתחנן בפני סעודיה. הממלכה, ובעיקר יורש העצר, היו פרסונה נון גרטה עבורו, בעיקר בגלל פרשת חיסול העיתונאי ג'מאל ח'אשוקג'י. אבל למציאות יש חוקים משלה: מחירי הנפט שזינקו בעקבות המלחמה באוקראינה וההתקרבות המואצת בין סעודיה לסין אילצו את ביידן להפוך את המדיניות. עכשיו הוא מחזר נמרצות אחרי סעודיה, ומנסה להחיות את השותפות ההיסטורית בין המדינות.

לשותפות הזאת שורשים ארוכים ועמוקים. ראשיתה בתמיכתו של מייסד השושלת, עבדולעזיז, באמריקנים ובבריטים במלחמת העולם השנייה. זה הפך ליחסים מיוחדים שחסו תחת הכותרת "נפט תמורת ביטחון": הסעודים נתנו לאמריקנים נפט (ושיחקו עבורם במחירי הנפט בכמה הזדמנויות), וקיבלו בתמורה ביטחון, או לפחות תחושת ביטחון.

אבל בשנים האחרונות הברית הזאת נסדקה. התלות האמריקנית המופחתת בנפט מצד אחד, ואוזלת היד שלהם מול התוקפנות האיראנית מול סעודיה מנגד, הזיקו קשות ליחסים. הסעודים הותקפו על ידי החות'ים מתימן, והושפלו במתקפת המל"טים וטילי השיוט על מתקני חברת הנפט הלאומית שלהם "אראמקו" בספטמבר 2019. הציפייה שלהם שארה"ב תגיב ותגבה מחיר כבד מאיראן נכזבה כשדונלד טראמפ החליט להבליג.

המדיניות של ביידן שירש אותו רק העמיקה את הסדק. הסעודים החליטו לפזר סיכונים. סין, שותפת הסחר הגדולה ביותר שלהם, קיבלה יחס מועדף בגלוי, ולפני כמה חודשים היתה שושבינת ההסכם לחידוש היחסים בין ריאד לטהרן. האמריקנים הבינו (באיחור מדאיג) שאם לא יתעשתו, הם יאבדו את המשענת הערבית החשובה ביותר שלהם באזור, שתחפש אפיקי הגנה וביטחון אחרים בתמורה לאלה האמריקניים שהכזיבו.

"ביידן להוט לעסקה ומוכן ללכת רחוק מאוד", אומר גורם הבקיא בפרטי המגעים. כחלק מכך, מחפשים אנשיו פתרונות שירגיעו את הדאגה בסוגיה הגרעינית. אחת מהן היא להקים חברה אמריקנית־סעודית - שזוכה לכינוי Nuclear Aramco - שתהיה אחראית לתהליכי ההעשרה, שיתבצעו בפיקוח חיצוני מלא (אולי גם של אחת המעצמות האירופיות) ואפשר שיכללו רק כוח אדם זר שיעבוד במתקן ההעשרה. הכל כדי להפוך את סעודיה לשחקנית עולמית בתחום של אנרגיה גרעינית, שתאפשר לה להישאר מובילה בתחום גם בפוסט עידן הנפט.

ועדיין, ספק אם זה ירגיע את המוטרדים, כולל בישראל. "זה יהיה טירוף. ייפתח מרוץ גרעיני באזור, ואחרי סעודיה יגיעו מצרים וטורקיה ומי לא", אומר גורם אחר, "במקום להילחם בגרעין האיראני, תינתן כאן יד לאזור רווי גרעין". מטרידה מכך, הוא הוסיף, היא העובדה שסעודיה היום יציבה, אבל תלויה באדם אחד: בן סלמאן. תחת תיאוריית "הכדור הבודד", תהה הבכיר, "מי ערב לנו שלא יקרה לו משהו, ואז נגלה בסעודיה שלטון שמרני, קיצוני, שמחזיק במפתח לנשק גרעיני?"

הסכם - הפרס האולטימטיבי

באופן מפתיע, ישראל אינה מתנגדת אוטומטית לדרישה הסעודית הזאת. בדיונים המצומצמים והמסווגים שמתקיימים בהובלת ראש הממשלה בנימין נתניהו, המגמה היא לא לשלול את העניין על הסף אלא "לחפש פתרונות שיאפשרו לישראל לחיות איתם בשלום". ספק אם יש כאלה, בהינתן הסיכון, אבל דומה שנתניהו להוט לעסקה ומוכן לפשרות, כפי שעולה מהראיון האחרון שהעניק מקורבו, השר רון דרמר, לרשת הציבורית בארה"ב.

דרמר היה בשבוע שעבר בוושינגטון כדי לדון בפרטי העסקה. חלק ניכר מהעיסוק נגע בברית ההגנה, עוד סוגיה שנויה במחלוקת בישראל. סעודיה מעוניינת בברית כזאת, בדומה להסכם שנתן ברק אובמה להודו של "שותפה ביטחונית מרכזית". ישראל תרצה לכל הפחות הסדר דומה, אבל האם זה בכלל כדאי לה? "לא בטוח שברית כזאת תגן על ישראל: האמריקנים לא ישלחו כוחות על כל קסאם מעזה, וכפי שהוכח בסעודיה - גם לא על אירועים דרמטיים יותר", אומר גורם שלישי. "לעומת זאת, הם עשויים להגביל את ישראל: לדרוש להיות חלק מכל החלטה מבצעית דרמטית, ואפילו להטיל וטו במקרים מסוימים".

הדעות בעניין הזה בקרב המומחים חלוקות. חלקם סבור שהסכם כזה ישרת את ישראל משום שהוא ישדר עוצמה לאזור, וחלקם האחר סבור שהוא נוגד את העיקרון הבסיסי שישראל מגינה על עצמה תמיד בעצמה. חילוקי דעות דומים קיימים ככל הידוע גם בקרב משתתפי הדיונים כעת - קבוצה מצומצמת, שעימה נמנים גם שר הביטחון, ראש המועצה לביטחון לאומי וקבוצת בכירים בצה"ל, במוסד ובוועדה לאנרגיה אטומית.בצד החיוב, הדיבידנדים של עסקה כזאת ברורים: סעודיה היא

הג'ק־פוט, הפרס האולטימטיבי. הסכם נורמליזציה איתה יהיה הסכם עם כל העולם הערבי והמוסלמי השפוי, יצירת חזית חזקה וגלויה מול איראן ופתח לעידן אחר באזור - מדיני, ביטחוני, טכנולוגי, כלכלי (עם שווקים אינסופיים לחברות ישראליות). זה גם יהיה גט כריתות לקשר שבין העולם הערבי לפלשתינים, ולכן ספק אם MBS מסוגל להעבירו בלי דרישות משמעותיות מישראל, ואם ישראל מסוגלת לקבל דרישות בתחום הזה בהתחשב בהרכב הממשלה הנוכחית.

אחד הבכירים אמר שבישראל מודאגים מכך שארה"ב תחליט לקדם עסקה כזאת עם סעודיה באופן בילטרלי, כך שישראל לא תהיה חלק ממנה. ספק אם זה יקרה בהתחשב בעוצמה הישראלית־יהודית בוושינגטון, וגם בעובדה שביידן רוצה להציג פיוס ישראל־ערבי כגולת הכותרת של כהונתו. ועדיין, ישראל מנהלת כמערכה מורכבת ועדינה, רווית סיכויים אבל גם עתירת סיכונים, שחובה לבחון אותם בעיניים מפוכחות. זה לא רק הגרעין: גם נשק מתקדם בסעודיה עלול לאיים על ישראל, ויחייב אותה להיערך ולקבל חבילת פיצוי הולמת מוושינגטון שתבטיח כי היתרון האיכותי יישמר.

ואחרי כל זה, המרוויחה הגדולה באמת תהיה סעודיה. "מבחינתה מדובר ב־win-win", אומר אחד הבכירים, "בכל מצב היא מרוויחה, השאלה היא כמה. אפילו הסכם עם ישראל הוא לא פשרה עבורה, אלא רווח נטו".

בדיוק מהסיבה הזאת עושה בן סלמאן את המהלכים האחרונים שלו מול ישראל. מתחת לפני השטח קורים הרבה יותר דברים מכפי שאפשר לראות ולספר, אבל גם מה שגלוי מסמן את הכיוון שאליו צועדת הממלכה. ועדיין, זה ייקח עוד זמן, וגם אם בחודשים הקרובים תושג התקדמות משמעותית, ספק אם בעתיד הנראה לעין יוכלו תיירים ישראלים להסתובב בטיילת של ג'דה או לקנות בשוק של ריאד.