תוכנית המאה חוזרת? המאבק הפנים אסלאמי על הר הבית שוב על הפרק

הנה שני סיפורים היסטוריים, ידועים פחות, שלא נס לֵחם וששבו השבוע במפתיע להיות רלוונטיים, במיוחד על רקע המגעים החשאיים לנורמליזציה בין ישראל לסעודיה, בתיווכה של ארה"ב ובמעורבותה.

לסיפור הראשון ניחוח בינלאומי עז, והוא קשור לשלושה אנשי עסקים: אל שווימר (מייסד התעשייה האווירית), האנק גרינשפון (איל נדל"ן מלאס וגאס) ויעקב נמרודי (איש מודיעין בעברו), שנפטר השבוע. 

החבורה הזאת הגיעה בראשית שנות ה־80 לרה"מ דאז מנחם בגין, אחרי שיחות עם מלכה הרביעי של סעודיה חאלד ועם המיליארדר הסעודי עדנאן ח'אשוקג'י, מסוחרי הנשק הגדולים בעולם. הסעודים, כך דיווחו השלושה, יהיו מוכנים להשקיע 100 מיליארד דולר בפיתוח מזרח תיכון של שלום, ובלבד שדגל סעודי יונף על הר הבית. סעודיה, כך הסבירו אנשי העסקים לבגין, מבקשת לבטא באמצעות הדגל את שייכותה ההיסטורית למקום השלישי בקדושתו לאסלאם - אחרי מכה ואל־מדינה, שכבר נמצאות בתחומה ובשליטתה - ולהפגין השפעה גם בירושלים. בגין, כך סיפר לימים נמרודי, חשב שעצם העלאת הרעיון היא מעשה מביש, ו"זרק אותם מכל המדרגות".

הסיפור השני הוא בעל ניחוח מקומי יותר, אבל השפעותיו חורגות הרחק מכאן. שנים אחדות לפני שבגין דחה את ההצעה הסעודית, הוגש ליצחק רבין, אז בכהונתו הראשונה כראש ממשלה, מסמך בן 200 עמודים. הדו"ח כלל פירוט של לא פחות מ־35 אפשרויות שונות להסדרת עתידם של ירושלים ומעמד המקומות הקדושים, ובראשם הר הבית. בראשות הצוות הבין־משרדי שהכין את הדוח עמד מנכ"ל משרד המשפטים דאז, צבי טרלו. קבוצת העבודה שלו שילבה בהצעותיה רעיונות שבפועל העניקו לירדן, כנציגת העולם המוסלמי, את האפוטרופסות על הר הבית, ואף את האפשרות להניף דגל ירדני במקום. אך גם רבין, כמו בגין אחריו, דחה את הרעיון של דגל זר על ההר.

כשנמרודי, אל שווימר וגרינשפן הציעו לישראל בשם ריאד עסקה של 100 מליארד דולר למזרח תיכון של שלום, תמורת דגל סעודי בהר - בגין זרק אותם

לימים שימש הדוח הזה את צוותי המשא ומתן לשלום עם ירדן בכהונתו השנייה של רבין. הם דלו ממנו, בין היתר, את הרעיון שרבין העלה בפני חוסיין מלך ירדן להקים מנהלה דתית בינלאומית, שבה יישבו נציגים מוסלמים ממדינות שונות, ויחד יהיו אחראים על האוטונומיה הדתית שממנה המוסלמים ומנגנון הווקף נהנים בהר הבית, אם כי תחת חסות ישראלית.

הפעם היה זה תורו של חוסיין לפסול את הרעיון. המלך הירדני לא התלהב, בלשון המעטה, מהאפשרות שלירדן (ולישראל) יהיו שותפים בהר. עמדתו התקבלה: הסכם השלום שחתם עם ישראל העניק עדיפות לתפקיד הירדני ההיסטורי במקומות הקדושים לאסלאם בירושלים, ובפועל - אף שהמושג "אפוטרופסות" לא מוזכר בו - העניק לה סוג של אפוטרופסות, כנציגה הבכירה של העולם המוסלמי. ההסכם הזה עלה לישראל בזעם של סעודיה, מרוקו והרש"פ, שראו עצמן כבעלות מעמד בהר, ולכן גם ראו עצמן נפגעות מההסכם.

עכשיו, במסגרת המגעים לנורמליזציה בין ישראל לסעודיה, ארה"ב מנסה לרבע מחדש את המעגל ההוא, ומגלגלת מחדש את הרעיון לשתף עוד מדינות מוסלמיות בעלות זיקה היסטורית להר בהשפעה העתידית על הנעשה בו, לצד המשך הריבונות הישראלית באתר. 

מדובר בראש ובראשונה בסעודיה, ואחר כך בירדן, שתמשיך לשמור על מעמד בכיר במקום, אם כי לא בלעדי כמו היום, וכן במרוקו, בפלשתינים (רש"פ) ואולי אף בטורקיה.

למעשה, ארה"ב של ביידן שבה לרעיון שרבין העלה בפני חוסיין לפני כ־25 שנה, ולרעיון כמעט זהה ששולב ב"תוכנית המאה" של טראמפ לפני שנים אחדות: הקמת מועצה/מנהלה בין־דתית מוסלמית, שבה סעודיה תיהנה ממעמד בכיר בהר הבית לצד ירדן, ואף תהיה מעורבת בניהול המקום, בדומה לירדן ולצד ישראל. הירדנים, שכבר דחו רעיונות כאלו בעבר (מול רבין וטראמפ), מאוד לא אוהבים את ההצעה. "בחזרה לעתיד", כך כינה זאת במרירות פקיד ירדני בכיר, שקבל על כך שהאמריקנים לא לומדים מכישלון הנוסחה הזאת בעבר.

אבל הירדנים לא מסתפקים בדחייה. המלך עבדאללה מנסה לרתום את מצרים ואת הפלשתינים כדי להקים חזית שתחסום את הניסיון הסעודי להשיג דריסת רגל במקום, לצמצם את השפעת ירדן שם ולהפוך בכך למעצמה אסלאמית ששולטת ומשפיעה בשלושת המקומות הכי חשובים לאסלאם: מכה, מדינה ואל־אקצא.

נקבר בהר, נרצח בהר

ליריבות העזה בעניין אל־אקצא בין שני בתי המלוכה, הירדני והסעודי, יש שורשים היסטוריים קדומים: בעוד שנה בדיוק, ב־2024, ימלאו 100 שנה למינוי השריף חוסיין בן עלי, ראש השושלת ההאשמית, כמגן המקומות הקדושים לאסלאם בירושלים (מינוי של המועצה המוסלמית העליונה). בן עלי, שהיה השריף והאמיר של מכה ב־1917-1908, קיבל את המינוי "הירושלמי" אחרי שכוחותיו הפסידו במלחמה לשושלת בית סעוד ולמלכה עבד אל־עזיז. עקב כך, התואר הבכיר של שומר המקומות הקדושים לאסלאם במכה ובמדינה נשמט מידיו של בן עלי. ההאשמים מעולם לא סלחו לסעודים על האירוע הזה.

בן עלי מת ב־1931 ונקבר בהר הבית. הוא היה צאצא לשושלת ההאשמית ששולטת היום בירדן, שאבות אבותיה ראו עצמם צאצאיו של הנביא מוחמד. רק 15 שנה אחר כך, ב־1946, נוסדה ירדן באופן רשמי. מלכה הראשון היה בנו השני של חוסיין בן עלי, עבדאללה הראשון.

גם גורלו של עבדאללה נקשר במתחם אל־אקצא (הר הבית). הוא נרצח על ההר ב־20 ביולי 1951, על רקע הידברות חשאית שניהל עם ממשלת ישראל על השגת הסדר שלום. נכדו חוסיין, שהיה עד לרצח סבו, ירש אותו זמן קצר לאחר ההתנקשות, ולימים, כמלך, הוא דחה את הצעת רבין להקים מנהלה מוסלמית רב־דתית שתפעל בסוגיית הר הבית.

עד למלחמת ששת הימים, כידוע, ירדן שלטה ביו"ש, במזרח ירושלים ובהר הבית. היא הוסיפה להחזיק באפוטרופסות המוסלמית על ההר גם לאחר 1967 (לצד הריבונות הישראלית), וגם לאחר הודעת ההתנתקות שלה מהגדה המערבית ב־1988. בהסכם השלום שלה עם ישראל ב־1994 ניתן לירדן מעמד רשמי בהר, ונקבע כי "ישראל מכבדת את תפקידה המיוחדת הקיים של הממלכה ההאשמית של ירדן במקומות הקדושים המוסלמים בירושלים, וכי "בשעה שייערך המו"מ על מעמד הקבע, תעניק ישראל עדיפות גדולה לתפקיד הירדני ההיסטורי במקומות קדושים אלה".

היחסים המיוחדים עם ירדן, ובכלל זה האינטרסים הביטחוניים, המודיעיניים והכלכליים המשותפים, הפכו אותה לאורך השנים לשותפה השקטה של ישראל בניהול הר הבית. כך למשל, לידיה נמסרה מלאכת שיקום הכותל הדרומי והכותל המזרחי אחרי שאלה התערערו. כך נעתרה ישראל לדרישה הירדנית לא להחליף את גשר המוגרבים הרעוע המוביל לשער המוגרבים, שער הכניסה היחיד להר הבית עבור לא־מוסלמים. כך ישראל גם מגלה התחשבות בעמדתה של ירדן בעוד עניינים רבים הקשורים להסדרים ואף לביטחון הפנימי בהר ובעוטף ההר.

רעיון המנהלה, שהאמריקנים שוקלים עתה להחיות מחדש, מקפיץ את הירדנים לא רק על רקע הקשר ההיסטורי והרגשי שלהם לאל־אקצא, אלא גם מטעמים פרקטיים. כבר שנים רבות המעמד הירדני בהר ובאל־אקצא נתפס על ידי בית המלוכה כעוגן מרכזי, דתי והיסטורי ליציבות השלטון בירדן וללגיטימציה שלו. גם בישראל וגם בארה"ב הכירו בכך לאורך השנים. עכשיו, כך חוששים הירדנים, היציבות הזאת עלולה להתערער.

מפת האינטרסים

סעודיה, כמו בעבר, מוכנה להשקיע הרבה מאוד כסף כדי לרכוש לעצמה מעמד גם בהר. היא יודעת שירדן היא מדינה ענייה, חסרת אמצעים ובעלת חובות כבדים, ומוכנה - בתמורה לדריסת רגל כלשהי באל־אקצא - לסייע כלכלית לממלכה ההאשמית.

דריסת הרגל בירושלים חשובה לסעודים כמעצמה סונית, בצל המחלוקת ההיסטורית והתיאולוגית הפנים־אסלאמית עם המעצמה השיעית איראן (ולמרות ההתקרבות האחרונה בין השתיים). היא חשובה לסעודים הוואהבים מול יריביהם הדתיים והאידיאולוגיים, האחים המוסלמים, חמאס ודומיהם, שהפכו את הר הבית קרדום לחפור בו במאבק נגד ישראל. היא חשובה להם למרות הפרסומים הרבים ברשתות, שבהם לוקחים לאחרונה חלק בלוגרים סעודים, בדבר מיקומו "האמיתי" לכאורה של מסגד אל־אקצא בכפר אל־ג'ועראנה שבמחוז מכה (כתבנו על כך בעיתון זה רק לפני כשלוש שנים).

הפיתוי הכלכלי עבור ירדן, אפוא, הוא גדול. החוב הלאומי של ירדן מגיע לכ־45 מליארד דולר, ורובו חיצוני. שיעור האבטלה בממלכה מתקרב ל־27%, וכרבע מהאוכלוסייה היא ענייה, אבל בית המלוכה, כך אומרים פקידים ישראלים וירדנים, חושש פחות ממצב הביש הכלכלי - ויותר ממרידה של גורמים כמו האחים המוסלמים במקרה של ויתור על השפעה ירדנית בלעדית (לצד ישראל) באל־אקצא.

וכמו בעבר - גם הפעם ירדן לא לבד בתוכנית, הווירטואלית בינתיים, להקמת מנהלה מוסלמית שבה יהיה ייצוג למדינות ולגופים נוספים. מלבד ירדן וסעודיה, הועלו שמותיהם של שלוש/ה מדינות/גופים:

• הרש"פ, שמיוצגת כיום על ידי ירדן בהר הבית. לפי הסכם שנחתם בין השתיים ב־2013, הרש"פ וירדן התחייבו להגן יחדיו על מסגד אל־אקצא. הרש"פ הסמיכה את מלך ירדן לשמור על הר הבית ולייצגה בסוגיה. המלך הכיר לכאורה בריבונות של הפלשתינים על האדמה שבה נמצאים המקומות הקדושים. הפלשתינים מפרשים הסכם זה כהסכם שיעביר אליהם את הבכורה המוסלמית באתר, כשייכון שם הסדר הקבע.

ההודעה הסעודית המפתיעה לאחרונה על מינוי שגריר ראשון (לא תושב) לרש"פ התקבלה באיפוק קר לא רק בירדן, אלא גם ברש"פ עצמה. השתיים חוששות שהמינוי של נאיף א־סודיירי, השגריר הנוכחי של סעודיה בירדן, שיפעל ממקום מושבו הנוכחי גם בשטחי הרש"פ, הוא קדימון בלבד לניסיון של הסעודים להשיג לעצמם דריסת רגל בהר.

• מרוקו, שעומדת בראש ארגון הוועידה האסלאמית. גם מלכיה לדורותיהם ראו עצמם כמגיני המקומות הקדושים לאסלאם בירושלים. מנקודת המבט של מרוקו, הנורמליזציה וכינון הקשרים עם ישראל הם לא רק חיבוק מחודש עם תפוצת יוצאי מרוקו בארץ ויחסים ביטחוניים וכלכליים בין שתי המדינות, אלא גם יתד לשיפור מעמדה של מרוקו באל־אקצא. מרוקו מביעה עניין בהר כבר שנים רבות, תרמה עשרות שטיחים למסגדים והעבירה כספים דרך ועדת ירושלים לשיפוץ בתים ומתחמים באזור הכותל המערבי. ועידת ירושלים של ארגון הוועידה האסלאמית קבעה כבר לפני שנים רבות שהמעמד שממנו נהנית ירדן בהר הוא זמני, אף שאחר כך מרוקו פעלה לצד ירדן לטרפד דריסת רגל סעודית בהר.

• טורקיה, יורשתה של האימפריה העות'מאנית ששלטה בירושלים 400 שנה, עד לתחילת המאה ה־20. באוקטובר 2020 אמר ארדואן על ירושלים: "זוהי העיר שנאלצנו להשאיר מאחורינו בבכי במלחמת העולם הראשונה, העיר שלנו, עיר משלנו". אנקרה הזרימה בעשור האחרון מאות מיליוני דולרים למזרח ירושלים, בעיקר לאזור העיר העתיקה ועוטף הר הבית. היא החליפה את סהר הזהב שעל כיפת הסלע, וארדואן הבהיר כי הוא רואה בערים כמו מכה, אל־מדינה, קהיר וירושלים, שבהן שלטה בעבר האימפריה העות'מאנית, "ערים אחיות". ארדואן אף קשר בין חזון הח'ליפות ארוך הטווח שלו לערים אלה, והוא היה גם המנהיג המוסלמי היחיד שעודד בפועל תיירות מוסלמית להר הבית.

• גם לישראל, המדינה היהודית, יש מטבע הדברים אינטרס מובהק בהר הבית - המקום הקדוש ביותר לעם היהודי. המציאות שהשתנתה שם בעשור האחרון - תפילות יהודיות סדירות שלא מתגרות, במניין (שחרית ומנחה), בחלק המזרחי של ההר, ובחסות המשטרה - לא מקילה על ישראל לנקוט מחוות מול ארה"ב, ירדן וסעודיה דווקא בהר עצמו. ייתכן, אפוא, שהמחווה שתידרש ישראל לנקוט מול הפלשתינים במסגרת נורמליזציה עם סעודיה תהיה בתחומי יו"ש, או בחלק אחר של ירושלים.

גם הרכב הממשלה הנוכחית - "ימין מלא־מלא" לכאורה - לא מקל על סעודיה לסגור עסקה מול ישראל וארה"ב. למרות זאת, קיים אינטרס משותף לסגור עסקה: ביידן מעוניין שהדבר יקרה לפני הבחירות בארה"ב, גם בתקווה שמעמדו ישתפר וגם כדי לנסות לחסום את סין, שהפכה לשחקנית מרכזית באזור ושעסקה בפיוס בין איראן לסעודיה.

ריאד, מצידה, מבקשת לכונן מחדש את הציר הביטחוני והכלכלי מול איראן, לצד ישראל, ארה"ב ומדינות המפרץ. גם לישראל יש עניין בעסקת נורמליזציה, שתפתח בפניה דלתות רבות נוספות לעולם הערבי, ושאולי תחלץ את ממשלת נתניהו מהצרות הפנימיות שאליהן נקלעה על רקע הרפורמה המשפטית.