אצבע בעין. אחת התופעות שאפיינו את משרד החוץ שלנו בעשורים האחרונים היא שירותם של פלשתינים ודרוזים אזרחי ישראל בשורותיו: מדובר באנשים שעברו את המבחנים הקשים לקורס הצוערים, ואשר ממלאים גם היום תפקידים בכירים במשרד. עצם העובדה שהם ממלאים תפקידים כאלה מעורר תמיד עניין ושאלות, בעיקר משום שהם דואגים להיות קדושים יותר מן האפיפיור, ולצד הסברה מעמיקה של מניעי המדיניות הישראלית הם מוסיפים לעיתים גם נימה אישית, ומדי פעם גם ביקורת מרומזת, המעניקה לדבריהם אמינות רבה.
זה לא היה מובן מאליו עד שנות ה־90. לא לצד הערבי ולא לצד הממשלתי. הצעירים הערבים שביקשו להתקבל לקורס הצוערים נתקלו בטענות על כך שהם "משתפי פעולה", ואילו בצד הימני של המפה היתה ביקורת על עצם מינוים של מי שאינם ציונים לייצג את ישראל. חוק הנאמנות, שעבר לאחרונה בקריאה ראשונה, ואשר מחייב כל דיפלומט ישראלי בהבעת נאמנות לישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית (וזאת מעבר להצהרתו לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, ולמלא ביושר ובאמונה כל חובה המוטלת עליו כעובד מדינה) - הוא פשוט "אצבע בעין", שנועד להרחיק ערבים ודרוזים כליל משירות החוץ.
רק א־לוהים יודע מי צריך את זה. ברור שמשכילים ערבים רבים יימנעו להצטרף בעתיד לשירות החוץ; חלק מן הדיפלומטים הערבים יתפטרו מהמשרד, וקבלת החוק תהיה פגיעה נוספת ומיותרת בתדמיתה המתכרסמת של ישראל כמבטיחה זכויות שוות לכל אזרחיה.
חשוב שכל הדיפלומטים יודיעו מראש על סירובם להצהרה מובנת מאליה ומיותרת, שכל מטרתה להרחיק מן המשרד דיפלומטים ערבים. חשוב לא פחות שהוגיו של החוק הזה ימשכו אותו וימנעו ממנו להכתים את ספר החוקים שלנו.
עוד תיקון קוסמטי לא יעזור. משהו קורה במרובע הסעודי־אמריקני־ישראלי־פלשתיני. פתאום מתמנה שגריר סעודיה בירדן, נאאף א־סודרי, לקונסול סעודיה במזרח ירושלים, וכשגריר לפלשתין, וגם אם במקום "נורמליזציה" נקבל מסעודיה "אינטגרציה", משהו זז.
הנשיא הפלשתיני, מחמוד עבאס, הבין שטעה כאשר ביקר קשות את מדינות ערב שחתמו על הסכמי אברהם, ואף החזיר מהן את שגריריו, ו"התהפך על עצמו". עכשיו הוא עושה מאמץ להבטיח את התמורה שאמורים הפלשתינים לקבל אם ייחתם הסכם עם ישראל, ויש אוזניים הכרויות לו.
חשוב שהתמורה לפלשתינים לא תינתן כהקלות שונות במסגרת הסכם אוסלו והסכם הביניים שנחתם שנתיים אחריו. אין שום הצדקה לכך שהסכם שנועד לחמש שנים ואשר מציין עכשיו 30 שנה לקיומו, יישא על גבו הסכמות חדשות (כמו העברת שטח מסוים משטחי B - שבהם האחריות הביטחונית היא ישראלית, וזו האזרחית היא פלשתינית - אל שטחי A, שבהם יש לפלשתינים, לכאורה לפחות, אחריות אזרחית וביטחונית). לשני הצדדים עדיף לחדש את השיחות ביניהם על הסכם הקבע.
מכיוון שמפלגות הימין הקיצוניות לא יסכימו לשום דבר - לא להעברת סמכויות ולא להידברות מדינית עם רמאללה - ברור שאם נתניהו יחליט להוביל את מהלך חייו, הוא יצטרך לוותר עליהן מתוך הבנה שמפלגות המרכז והשמאל יתמכו בכל הסדר שיציג בפני הכנסת. אם יוותר עליהן (וקשה להאמין שיעשה זאת) - מוטב שינסה את המהלך הדרמטי, ויוכיח שיש פרטנר בצד הישראלי.
מה הוא מתערב? ביום שישי שעבר עשה המחזאי אז'ן יונסקו, באולם הקאמרי, מעשה שלא ייעשה, ובאמצעות מחזהו "המלך עומד למות" מ־1962, התערב באופן גס בענייניה הפנימיים של ישראל, כשהוא סבור כי אף אחד בקהל לא ישים לכך שהתכוון לביבי. טוב עשתה אותה גברת שקמה על רגליה, פקחה את עיני הצופים, והצליחה למנוע את המשך ההצגה... ישראל השתגעה. √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו