"סודי ביותר": הפרוטוקול החסוי שנחשף אחרי 53 שנה

עכשיו מתברר מדוענשמרה סטנוגרמת הישיבה ההיא בסוד עד לימים האחרונים. השתתפו בה כוכבי שנות ה־60 וה־70 במפלגת השלטון, שבינתיים כבר הפכו כולם לשמות של רחובות: גולדה, יגאל אלון, דיין, ספיר, ישראל גלילי ויעקב שמשון שפירא. הם ישבו בלשכתה של ראשת הממשלה בתל אביב, לדיון בשאלת עתיד הגדה המערבית ועזה. 9 באוקטובר 1970. שבועות אחדים לאחר מותו של נשיא מצרים, גמאל עבד אל־נאצר, זמן קצר לאחר כניסת שביתת הכנסת הישראלית־מצרית לתוקף, בימי העימות הקשה בין אש"ף למלך חוסיין בירדן.

האווירה היתה נינוחה. מלחמת ההתשה הסתיימה, בשטחים שרר שקט יחסי, והנוכחים ייחסו זאת למדיניות הנבונה שלהם. כולם הבינו כי מבחינה דמוגרפית, ישראל עלולה לאבד בעתיד את הרוב היהודי ממערב לירדן, וחלקם סברו שהפתרון הוא החזרת רוב הגדה המערבית לירדן. אחרים תמכו במדינה פלשתינית. היו שדיברו על פדרציה והיו שדיברו על קונפדרציה. אלון ושפירא היו מרחיקי הלכת מכולם בהסתייגותם מדברי גולדה. גולדה וגלילי היו מודאגים ממאמרים ב"דבר", עיתון ההסתדרות, על האפשרות להקמתה של מדינה פלשתינית בשטחים.

גולדה סיפרה על פגישה עם חוקרים במכון ויצמן, שאחד מהם תמך במדינה פלשתינית. "השיחה היתה כזאת: 'אנחנו צריכים להקים מדינה פלשתינית בגדה המערבית'. אמרתי להם: 'ואם הם לא רוצים בזה?'... אמרו לי: 'מה פירוש הדבר? הרי הם בשליטתנו!'. וזה אינו מדובר ומושמע על ידי בחור מהשוק - את זאת אומר פרופסור, איש מכון ויצמן, ויושבים פרופסורים לידו... ואני לא הרגשתי התקוממות נגד דבריו אלה!".

גלילי מחרה מחזיק אחריה ואומר: "אני מרגיש שזה מתחיל לחלחל גם בתוך התנועה שלנו. ב'דבר' מהיום יש כותרת משנה במאמר המכריז על הכרה באומה הפלשתינית... עלינו להידבר בזה באיזה פורום, ולהדריך בזה את המפלגה".

שפירא, שהתייחס להתחכמות של גולדה על כך שהיא עצמה פלשתינית, מכיוון שהיה לה דרכון מנדטורי, אמר: "לא יעזרו שום פתגמים ותשובות שגם אני פלשתיני... ישנם פלשתינים, והם קובעים שהם פלשתינים. איני יכול לקבוע להם מה הם, כמו שלא עזר לכל העולם לומר לנו שאיננו עם אלא רק דת". ואילו אלון אמר, בדברו על הגדרה עצמית: "מושג זה לא תלוי, לא בהסכמתי ולא בהסכמת גולדה מאיר. הם רואים עצמם פלשתינים. אנו יכולים לומר אלף פעמים שאינם כאלה, והם יהיו בכל זאת"...

שר המשפטים כנראה חש כי עליו להתיישר עם עמיתיו, והסביר כי בעבר תמך בהקמת מדינה פלשתינית ממערב לירדן, ואילו עתה הוא מתלבט. אחרים הותירו את הבמה לגולדה, לדיין, לאלון ולגלילי. לימים שאלתי את חיים צדוק, יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת (שנחשב אחד מה"יונים" במפלגת העבודה ושלא השתתף בישיבה), מה היה פשר שתיקת היונים בשש שנות העיוורון שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, ותשובתו היתה עגומה: "כולנו היינו תחת השמיכה של גולדה".

53 שנה היה תמליל השיחה שמור היטב בגנזך המדינה כ"סודי ביותר", אף שלא היתה בו מילה סודית אחת. עכשיו שוחרר, לשמחת חובבי הפרוטוקולים, ואפשר להבין מדוע נשמר כל כך: סיעת המערך בכנסת מנתה 56 מנדטים, ועם שותפותיה היה לה רוב גדול לקבל כל החלטה על עתיד השטחים. במקום לשבת על מפות ועל חלופות מסודרות, הישיבה התנהלה כמו רב־שיח משפחתי בערב שבת. השתתפו בה אנשים נבונים ופטריוטים, שהובילו אותנו שלוש שנים אחר כך אל מלחמת יום כיפור, ונמנעו מלפתור את הבעיה הפלשתינית לפני שהשטחים רופדו בהתנחלויות. את זה היה חשוב להסתיר.