איפול מיותר בהר הבית

בראשית שנות האלפיים הפעילו המוסלמים בהר הבית מסור תעשייתי ענק באורך של כחמישה מטרים עם סכין בקוטר של מטר. אל צידה האחד של "המפלצת" הזאת הוכנסו אבנים הרודיאניות מתקופת הבית השני. מצידה השני יצאו לבני בנייה מנוסרות ומפולחות. בשלב מסוים, דאג מי שדאג לפגוע בכלי המשחית הזה באמצעות מעט חול שהוכנס למנועו, אבל איש לא קיבל אחריות לסיכול שהשבית באופן זמני את מפעל השמדת העתיקות בהר.

גם בתקופתנו מרחף מעטה מסתורין על הנעשה בהר, אבל שונה וסביר הרבה פחות. רק השבוע דיווח חנן גרינווד ב"ישראל היום" על כך שרשות העתיקות מסרבת לעדכן את מרכז המידע והמחקר של הכנסת בפעילותה בהר הבית, אלא במסגרת דיון מסווג.

שוב התברר לציבור שכאשר מדובר בהר הבית, המקום הקדוש ביותר לעם היהודי, הוא ייאלץ להמתין לנתוני האמת על מצב אכיפת החוק שם, עד לאחר שהאחראים לאכיפה יכתבו ספרי זיכרונות, יפרשו מתפקידם או, חלילה, ילכו לעולמם. כשמידע דולף החוצה עוד קודם לכן, וזה קורה, מדובר בדרך כלל במקור פלשתיני או מוסלמי, שלא פעם מהימנותו מפוקפקת.

ח"כ שרן השכל, כיו"ר ועדת החינוך בכנסת הקודמת, דרשה תשובות מהדרג הממשלתי בעניינים שונים הקשורים להר הבית, וכבר אז נענתה בחומה של שתיקה. עכשיו השכל למדה שאפילו כאשר המבקש הוא "מרכז המידע והמחקר של הכנסת", החומות אינן מתנמכות. חוקרת המרכז, אתי וייסבלאי, שלבקשתה של השכל בדקה את מצב הפיקוח על שימור העתיקות וערכי המורשת בהר, גילתה שגם לה אין חסינות מפני הסתרה.

המדיניות הזאת אינה מיטיבה, וזאת בלשון המעטה, עם המשילות הישראלית בהר הבית. הניסיון המצטבר של רשות העתיקות בהר הבית רצוף תקלות ושיבושים, רובם המכריע פרי הגבלות שהדרג המשפטי (היועמ"ש) והדרג המדיני (לשכת ראש הממשלה) מטילים עליה כבר שנים.

בפועל, מאז מחצית שנות ה־90 מתנהלת הרשות בהר כנכה שידיו קשורות, וכמעט הכל שם תלוי ברצון הטוב של המשטרה, שהאינטרס העיקרי שלה בהר הוא שקט, ולא דווקא עתיקות. במסגרת זאת הרשות עושה את המקסימום שביכולתה, שלעיתים לא מגיע אפילו לכדי המינימום.

בעיטה בהיסטוריה

את ספרי הזיכרונות של המכהנים עתה ברשות העתיקות נזכה לקרוא רק בעוד שנים, אבל די במה שפרסמו קודמיהם כדי להבין שהחיסיון שמוטל על התנהלות הרשות בהר הוא שערורייתי, ושאין מחטא ומכשיר יעילים יותר מאור השמש ומהשקיפות, כדי לדאוג שם למציאות מתוקנת.

ג'ון זליגמן, שהיה ארכיאולוג מרחב ירושלים, כתב פעם לאמיר דרורי, מנהל רשות העתיקות, כי ביקורו במקום אינו יכול להיחשב כפיקוח, אלא לכל היותר כתצפית. דרורי ז"ל, שבתקופתו חפרו המוסלמים את הבור עצום הממדים בפתח אורוות שלמה ופגעו בעתיקות ההר, הגדיר אז את שהתרחש כ"פשע ארכיאולוגי", בעוד היועמ"ש דאז, אליקים רובינשטיין, התרשם שמדובר ב"בעיטה בהיסטוריה של העם היהודי".

האם היום אנו יכולים להיות בטוחים ששם הביטחון בהר לא נישא שוב לשווא, רק לצורך טשטוש והסתרה של היעדר משילות ואכיפה מלאה של החוק בהר? התשובה שלילית

בסתיו 2007 הוטל על משרד מבקר המדינה לבדוק כיצד אירע שהרשויות המוסמכות - משטרה, עירייה, רשות העתיקות והיועמ"ש - הניחו למוסלמים להתעלל בעתיקות ההר שנים רבות כל כך. המבקר הכין דו"ח עב כרס, עשיר במידע, אבל בשם "הביטחון הלאומי" ו"הרגישות", הציבור יכול היה לקרוא עליו רק בחו"ל.

מי שהחליט לשים את הדברים על השולחן היה שוקה דורפמן, שכיהן כמנכ"ל רשות העתיקות לאורך 14 שנה, עד שנפטר ב־2014. בספרו "מתחת לפני השטח", שפורסם רק לאחר מותו, הודה דורפמן כי "לאורך השנים נמנעו מקבלי ההחלטות המרכזיים בממשלת ישראל מלטפל כראוי בהפרות החוק ובמימוש הריבונות הישראלית בכל הקשור לענייני ההר..."

"למצב זה", כתב דורפמן, "היו השלכות נרחבות על עבודתה של רשות העתיקות במקום... שלא כמו באתרי עתיקות אחרים, שבהם היא מממשת את סמכויותיה על פי חוק, דווקא באתר החשוב ביותר לעם היהודי, הרשות מפקחת באופן מצומצם בלבד. המשמעות היא שהפיקוח הארכיאולוגי בהר הבית אינו יסודי, והמידע המצטבר על הפגיעה בעתיקות הוא חלקי ומקוטע..."

דורפמן גם תקף את מסמך ההנחיות המפורסם, "השולחן ערוך", שכתב לרשות העתיקות היועץ המשפטי לשעבר וינשטיין, שאותו הגדיר כ"רצוף הנחיות סותרות": "מצד אחד, הוא מסמיך את רשות העתיקות והמשטרה לפעול בהר הבית. מאידך גיסא, הוא מונע מהגופים האלה לפעול במצבים שבהם החוק מופר". הוא גילה שבמהלך ביקורו הראשון בהר כמנהל הרשות, אמר לו ניסו שחם, באותה עת מפקד יחידת המקומות הקדושים במשטרה, כי הנחת העבודה שלו היא "שהם, המוסלמים, מנסים להשמיד כל שריד לזכר יהודי בהר הבית".

גם ד"ר יובל ברוך, מבכירי הרשות, חשף בעבר ש"סייגים רבים מגבילים את עבודתו בהר. החלק החשוב ביותר ברכב שמסיע אותנו, הארכיאולוגים, לעבודה בהר", אמר ברוך, "הוא הבלם. זה התמרור שלאורו אנו עובדים, עם ברקס לחוץ כל הזמן". ישראל חסון, יורשו של דורפמן כמנכ"ל רשות העתיקות, הודה אף הוא ש"על פי הנחיות היועמ"ש, סמכויות הרשות בהר מוגבלות ומתמקדות בהתרעה בלבד". הקואליציה נגד ההסתרה בהר כללה בעבר אישים כמאיר שמגר, הנשיא בדימוס של בית המשפט העליון; המשנה לו, השופטת מרים בן פורת, ודמויות כסופר א.ב. יהושע וראש המועצה לארכיאולוגיה, פרופ' אפרים שטרן. הם ועמיתיהם, חברי "הוועד למניעת הרס עתיקות בהר הבית", מתחו ביקורת חריפה על מדיניות הסתרת המידע בהר ותבעו להסיר את החיסיון מדו"ח מבקר המדינה על פעילותן של הרשויות בהר הבית.

מה הם מסתירים?

מדיניות האיפול על פעילות הרשויות בהר יכולה היתה להתקבל בהבנה, אם לא היתה גורפת. סביר, למשל, שלא לחשוף את שיטות הפיקוח של הרשות והמשטרה בהר, אבל לא סביר שגם תוצאות הפיקוח יוסתרו מהציבור.

לפחות בעבר, השימוש במטבעות הלשון "שיקולי ביטחון" ו"נושאים מסווגים", בכל הנוגע להר, היה לעיתים קרובות אמתלה בלבד. הם נועדו להסתיר חוסר משילות ואוזלת יד מצד הגורמים שאמורים היו לאכוף את החוק הישראלי במקום.

האם היום אנו יכולים להיות בטוחים ששם הביטחון בהר לא נישא שוב לשווא, רק לצורך טשטוש והסתרה של היעדר משילות ואכיפה מלאה של החוק בהר? התשובה שלילית. העובדה שהחיסיון כה גורף מעוררת חשד סביר שאנו צופים שוב באותו הסרט.

אין סיבה שנמתין שנים, לספרי הזיכרונות של אישים כמנכ"ל רשות העתיקות המכהן אלי אסקוזידו או ארכיאולוגים שמכהנים תחתיו, כדי לדעת את האמת על המתרחש בהר בשנים האחרונות. אין סיבה לדיון מסווג, או להסתרה מצד לשכות ראש הממשלה והיועמ"שית. שקיפות מושכלת, גם בסוגיה רגישה כהר הבית, תבטיח ששוב לא יושחתו שם אוצרות תרבות ועתיקות.