התוצאות של המסחטה הציבורית יגיעו בהקדם

שלוש תמונות מהשבוע הזה לימדו אותי על עומק השבר, ועל הסיכוי הקלוש שמשהו פה בכל זאת יכול להשתנות.

התמונה הראשונה היא הסלפי שכמה חברי כנסת צילמו רגע לאחר שהתיקון לחוק השפיטה (עילת הסבירות) אושר במליאה. זאת תמונה שיש בה הכל: הזחיחות, השנאה, הניתוק. ניתוק ממה שהחוק עשה לישראל, ניתוק ממה שהחוק עשה למי שהתנגדו לו. "בנפול אויבך אל תשמח", נאמר בספר משלי. מפליא שדווקא חברי הכנסת שמקורבים לבורא עולם שכחו שוב את האל"ף־בי"ת. לא אדם לאדם הם. מדובר בעדת זאבים, ובמחשבה שנייה - צבועים.

התמונה השנייה היא של הצעיר שנעצר בעקבות המחאה בנתיבי איילון, לאחר אישור החוק בכנסת. אין לי מושג על מה הוא נעצר: ייתכן שהתפרע או עבר על החוק, ואם כך - שייעצר. אבל התמונה שבה מפקד יס"מ ת"א, סנ"צ יאיר חנונה, חובט בו באגרוף בעודו מחייך היא חזות הרוע. היא מעידה על ליקוי מאורות מוחלט של החובט, ושל מפקדיו שהזדרזו לגבות אותו. אני מזמין אותם לבוא איתי למגרשי הכדורגל ולראות איך חנונה וחבריו מתנהגים. איך הם עוטים מסכות כדי שלא יזהו אותם כאילו הם חברים בתנזים; איך הם מורידים את תגי השם, בניגוד לחוק, כדי שלא ניתן יהיה לזהות אותם ולהתלונן נגדם; איך הם מסתערים בגסות על צעירים ומבוגרים. המשטרה צריכה יס"מ חזק. היא לא צריכה מפקדים אלימים שבמקום לשמור על החוק מפירים אותו.

התמונה השלישית היא החוק שהוגש לכנסת למחרת, ולפיו יוכר הלימוד בישיבות כשירות משמעותי, כלומר שמי שילמד תורה ייהנה מזכויות שוות למי שמשרת בצבא. במילים לא מכובסות זה נקרא להשתין מהמקפצה: במקום להתבייש בכך שהם משתמטים מהגנה על העם והמולדת, מבקשים החרדים לקבל על כך גמול. השירות באוהלה של תורה תמיד היה בטוח יותר משירות באוהלה של חטיבת גולני, אבל כעת מבקשים החרדים גם להפוך אותו למתגמל יותר.

פחד בעיניים

כמה חברי כנסת הסבירו השבוע כי הצביעו בעד סירוס מערכת המשפט בגלל הטייסים. אם היינו מתנגדים, הסבירו, כל קבוצת לחץ היתה עושה כאן מה שהיא רוצה. מילא השקר: הרי תמכתם מלכתחילה בהצעת החוק הזאת (ובאחיותיה שבקנה), והייתם מצביעים בעדן גם לו המחאה לא היתה באה לעולם. אבל הפחדנות, מה יהיה איתה? תגידו את האמת: הצבעתם בעד כי אתם מפחדים מהרחוב, מפחדים מנתניהו, מפחדים להסתכל על עצמכם במראה.

בין הדוברים בלט יולי אדלשטיין. מפליא איך דווקא הוא, שאמור לדעת דבר או שניים על מערכות מסורסות ועל פגיעה בדמוקרטיה, נותן יד לפגיעה במה שכל חייו נלחם עבורו. זה מפליא שבעתיים בשבתו כיו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, מקום שבו בתקופות אחרות היו אשכרה דואגים לביטחון המדינה. לו היה קשוב לקולות, היה מבין שמערכת הביטחון בחרדה אמיתית, קיומית. לא בטוח שהיה לו כוח פוליטי לעשות מעשה, אבל גם אומץ ציבורי הוא משהו. פעם היה לאדלשטיין איבר כזה בגוף.

והיו גם ניר ברקת ואופיר אקוניס וישראל כ"ץ, ועוד רבים וכבר לא ממש טובים, שפעם החזיקו בערכים והיום מנסים להדביק את הפער מחבורת סמוטריץ'/בן גביר המוטרפת. במקום להיות הסמן השפוי של הליכוד הישן והטוב, הם סוללים בגופם את הדרך לישראל החדשה, הקיצונית, שמאבדת מערכה בקצב מסחרר. בפחדנותם הם כמובן מאשימים אחרים במצב: את המוחים, את האופוזיציה, את הטייסים, את העולם. לכולם יש חלק במצב, ורק למי שאחראים לו, למי שפצחו במחול השדים המטורף הזה ומסרבים להפסיק, רק להם אין חלק באחריות.

בכל קורס פיקוד בסיסי בצבא מלמדים את הכלל שאחריות לוקחים למעלה וקרדיט נותנים למטה. רק בממשלת ישראל זה עובד הפוך. המאסטר הוא כמובן ראש הממשלה. האיש שמעולם לא נתפס כאחראי לדבר, חוץ מלהצלחות כמובן. רשימת האשמים, מלבדו, היא אינסופית. כלולים בה כל השמות שמוזכרים למעלה, אידיוטים שימושיים שגם זמנם, כמו זמנם של קודמיהם, יגיע במוקדם או במאוחר.

הקטע הוא שזה ברור גם להם. הם אומרים זאת בשיחות סגורות לכל מי שמוכן לשמוע, כולל לעיתונאים. אבל כשזה מגיע למעשים, על הבמה הציבורית, הם הופכים לשפנים. כ"ץ ואדלשטיין וברקת רואים את עצמם כיורשיו של נתניהו. הם מתעבים אותו, בזים לדרכו, שונאים את ההשפעה ההרסנית של החרדים והקיצונים עליו. משוכנעים שחקיקה כה מהפכנית מחייבת הסכמה רחבה. ומה הם עושים עם כל זה? כלום ושום דבר. מצביעים בעד החוק, ומאשימים אחרים.

כדאי היה שיקשיבו לרמטכ"ל, לראש המוסד, לראש השב"כ, לנגיד בנק ישראל, לראש הוועדה לאנרגיה אטומית, לראשי הבנקים, למשקיעים ולראשי החברות הגדולות. הם אוהבי ישראל, מגיניה, שגריריה הטובים והנאמנים ביותר. מי שבנו את הארץ הזאת, והשקו וטיפחו אותה והגנו עליה מפני כל רע. פטריוטים אחד־אחד, ובוודאי לא חבורת האנרכיסטים התבוסתנית שמנסים לעשות מהם.

המשותף לכל החבורה הזאת הוא הדאגה. דאגה שלא היתה כדוגמתה מאף אויב או משבר, באף תקופה. הם מודאגים מהשמדת הערך העצמית שישראל עושה לעצמה בכל תחום אפשרי: בביטחון ובכלכלה, בחינוך ובמדע, ובעיקר בלכידות הפנימית. אותה לכידות שהבטיחה שנוכל תמיד לכל איום, ואשר עומדת היום בבסיס האופוריה שמנצנצת בעיניו של כל אויב, מטהרן ועד ביירות, מדמשק ועד ג'נין ועזה, ובדרך גם כל אנטישמי ושונא ישראל אפשרי בעולם.

המסכות הוסרו

השבוע נפל דבר. לא בחקיקה - היא עוד עשויה להשתנות, באדיבות בג"ץ או בבחירות ובחקיקה עתידיים. השינוי הוא בכך שהמסכות הוסרו סופית. ישראל היא כבר לא חברה אחת הטרוגנית, אלא שתי חברות נפרדות שמתקיימות תחת ישות מדינתית אחת.

מדובר בשתי חברות עם סט ערכים מנוגד זה לזה, שכבר לא מצליח לדור בכפיפה אחת. ומילא ערכים, אבל הפער בתרומה ובתמורה - או במילים פשוטות, מי חי על חשבון מי - הוא תהומי, ומעמיק בהתמדה. מי שרוצה הוכחה מוזמן לבדוק את התעריף שישלם מי שייסע בקרוב בתחבורה הציבורית. חרדים, מתברר, ישלמו מחצית מאחרים. למה? כי הם יכולים, באדיבות המסחטה הציבורית והחמור שעומס על גבו עוד ועוד משאות.

אז השבוע נמאס לחמור הזה. התוצאות יגיעו בהקדם. יהיו כאלה שיעזבו, על משפחתם והשכלתם וכספם. זה יהיה הפסד אדיר למדינה, כי מדובר לא רק בציבור יצרני ותורם אלא גם במיטב המוחות שמבטיחים את עתידנו: מדענים ורופאים והייטקיסטים, שבלעדיהם ישראל תהיה ענייה, חלשה ובורה יותר.

ויהיו כאלה שיישארו, וייאבקו עד טיפת הצדק האחרונה שלהם. הם ימשיכו לשרת ולעבוד ולשלם מסים, ובתמורה יקבלו ערימת צואה על הראש. ולמרות זאת הם לא יישברו, כי זה הבית, ועל הבית לא מוותרים. למענה של מדינת ישראל, ושל עתידה, צריך לקוות שהם יצליחו. כי כל אלטרנטיבה אחרת היא מתכון בטוח לכך שלשני הבתים שעליהם התאבלנו אתמול עלול להצטרף בעתיד הלא רחוק בית נוסף.