ניתן לחלק ספרי ביכורים של משוררים לשניים: אלה שהם מעין קובץ בסימן "מבחר שירי המשורר עד כה", שיהיו לרוב עתירי נושאים, סגנונות שיריים ואיכויות משתנות שנכתבו על פני זמן. הסוג השני, המהודק יותר, ייסוב, לרוב, סביב תמה מרכזית ויהיה אחיד יותר בסגנון וברמה.
"כשהייתי אני לא הייתי", ספר הביכורים של אידו גרוסמן שנכתב על פני עשור, שייך לסוג הראשון. גרוסמן, כפי שמעידה הכריכה, הוא הייטקיסט בן 45, דתל"ש והומוסקסואל, ושירי ספרו עב הכרס עוסקים בנושאים הביוגרפיים הללו. הספר מרובה שערים ותכנים וכולל ערב־רב של סגנונות, עם פערי איכות גדולים למדי ביניהם.
באחד משיריו הקצרים כותב גרוסמן: "אֲנִי רוֹצֶה לוֹמַר זֹאת / פָּשׁוּט, / כְּמוֹ צַעַד רִאשׁוֹן שֶׁל יֶלֶד / אֶל עֵבֶר קֻבִּיַּת שׁוֹקוֹלָד", אך הרצון הזה לא מצליח להתממש בשיריו. רבים מהם סובלים מתסמיני משורר מתחיל כמו הגבהה מלאכותית של המשלב ("רְאִיתִינִי", "הֲתוּכַל אֱמֹר לִי"), כתיבה ללא עוגן שירי או תוכני ושירים שמסתיימים ב"פאנץ'" מהדהד מדי, שלעיתים לוחץ חזק מדי על הנקודה ומרדד אותה לכדי משפט מחץ.
דוגמה לאותה שורה תחתונה מהדהדת ניתן לראות, למשל, בשירו "כישלון" - שיר שכתוב היטב ברמת החריזה והמשקל, ובו גרוסמן דווקא מצליח לנסח בצורה נוגעת את יחסיו המורכבים עם הוריו: "'אַתָּה כִּשָּׁלוֹן', אָמַר לִי אַבָּא. / אוּלַי חָשַׁב שֶׁהָאֱמֶת תֵּיטִיב עִמִּי. [...] גַּם אִמָּא אָמְרָה לִי / שֶׁאֲנִי כִּשָּׁלוֹן. / אוּלַי לֹא מַמָּשׁ אֶת הַמִּלָּה עַצְמָהּ: הַמִּלִּים נֶאֶמְרוּ אַחֶרֶת, / נֶעֶטְפוּ אִסּוּרִים, חֲרָמוֹת וּפְחָדִים, / וּקְשָׁרִים שֶׁגַּם הַשָּׁנִים / לֹא יָכְלוּ לְהַתִּיר".
גרוסמן לא מפחד לעסוק בסוגיית הזהות המינית, אך הוא עושה זאת בעדינות רבה, בצורה נוגעת־לא־נוגעת: "אַתָּה בֶּטַח כְּבָר לֹא זוֹכֵר / שֶׁנִּפְגַּשְׁנוּ כָּאן לָרִאשׁוֹנָה. / כַּמָּה הַלֵּב שֶׁלִּי דָּפַק, כְּמוֹ בִּקֵּשׁ לָצֵאת אֵלֶיךָ. / הַיָּדַיִם רָעֲדוּ / וְהַכּוֹס רָעֲדָה". שירה של אנדרסטייטמנט עדין ולוחש.
לעומת ספרו הגדוש של גרוסמן, ספר הביכורים צנום המידות של גיל אליאס, "שאריות", מאורגן היטב, כמעט אחיד בסגנונו וברמתו, ומכיל שירים קצרים וחדים כתער. הכריכה מלמדת שאליאס מנהל את הבית הגאה בבאר שבע ובן לעדה הקוצ'ינית. שלוש הזהויות הללו - הפריפריאלית, הקוצ'ינית־שחורה והלהט"בית - מארגנות סביבן את הספר.
באחדים משיריו של אליאס ההתרסה שבהנפת הזהויות השונות מהממת בעוצמתה: "זֶה הֶרְמֵטִי זֶה גֵּנֵטִי זֶה סִינְתֵּטִי זֶה אַמְבִּיוָלֶנְטִי זֶה קוֹהֵרֶנְטִי זֶה בִּיּוֹלוֹגִי זֶה אִידֵאוֹלוֹגִי זֶה סֶקְסוֹלוֹגִי זֶה פְּסִיכוֹלוֹגִי: אֲנִי הוֹמוֹ. / קְרָא לִי מְפַגֵּר קְרָא לִי מְהַגֵּר קְרָא לִי מִשְׁתַּמֵּט קְרָא לִי שְׂמֹאל קְרָא לִי עַרְבִי קְרָא לִי אֶתְיוֹפִּי קְרָא לִי תֵּימָנִי קְרָא לִי שָׁחֹר: אֲנִי הוֹמוֹ."
שני ספרי הביכורים הללו אמנם שונים בסגנון, אך שניהם עוסקים בסוגיות זהותיות, משפחתיות ומגדריות, ולכן מאפשרים השוואה עקרונית. מה שמעניין יותר הן נקודות ההשקה הרבות ביניהם. בשניהם, למשל, יש שיר שכותרתו "מחבואים"; אצל גרוסמן זהו שיר רוחני וכואב, בנוסח דן פגיס: "עַכְשָׁו תּוֹרִי לִסְפֹּר / וְתוֹרְךָ לְהֵחָבֵא. [...] עָצוּם עֵינַיִם אַתָּה נֶחְבָּא מִמֶּנִּי. / וְעַתָּה אֱמֹר לִי / מָה הַדֶּרֶךְ לְחַזֵּר / אַחַר אֲבֵדָתִי?". אצל אליאס, לעומתו, זהו שיר מניפסט מגדרי ובועט: "מִי שֶׁעוֹמֵד מֵאֲחוֹרַי / מְאַיֵּם כְּמוֹ גֶּבֶר עַל אִשָּׁה, / כְּמוֹ גֶּבֶר עַל גֶּבֶר, / כְּמוֹ גֶּבֶר עַל עַצְמוֹ".
דוגמה נוספת לדמיון ניתן למצוא בשירים "בתחנת הרכבת" של גרוסמן ו"ערך צבור" של אליאס, שעוסקים שניהם בתחנת הרכבת סבידור מרכז בתל אביב. שם, דווקא דרך הדמיון הנושאי - מודגש השוני הסגנוני והתוכני. שירו של גרוסמן קצר ונוסטלגי, אך גם מסתורי ונוגה, בעל ניחוח ארוטי מרומז: "עוֹד מְעַט יַכְרִיז הַכָּרוֹז, / "תֵּל אָבִיב - סַבִידוֹר מֶרְכַּז," / מֶרְחַק צְעָדִים מִשָּׁם / הֶרְאֵיתָ לִי אֶת שַׁעֲרֵי גַּן הָעֵדֶן".
שירו של אליאס מקפל מאבקי זהות בין־מגדרית ובין־עירונית: "הַקְּנִיָּה בְּרַכֶּבֶת סַבִידוֹר מֶרְכָּז / מַעֲבִירָה אוֹתְךָ רָצִיף. / שָׁם בָּטוּחַ יוֹתֵר נָכוֹן וּבְעֶצֶם / כָּל הָאַהֲבָה, הַבְּדִידוּת וְהַדְּרָאג מַרְחִיקִים. / וְגַם עִם הַשְּׁנִיּוֹת לַעֲלוֹת וְגַם עִם הַהֲלֹךְ־חֲזֹר בְּשָׁבוּעַ אָרֹךְ שֶׁל כַּמָּה וְכַמָּה, / מַשְׁאִירִים אוֹתְךָ בְּאֵר שֶׁבַע".
גרוסמן ואליאס הם שני טיפוסי משוררים עכשוויים: איש המקצוע שכותב במקביל שירה ביוגרפית עדינה שמחביאה סערה, ולעומתו המשורר־אקטיביסט הצועק את אשר על ליבו, בשירה שנטועה עמוק בחיים.
גיל אליאס, שאריות. עורכות: לי ממן ונירית קורמן. הוצאת פרדס, 2022. 61 עמ'
אידו גרוסמן, כשהייתי אני לא הייתי. עורך: דורי מנור. הוצאת רימונים, 2021. 158 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו