לכודים במחילת התודעה

- "יש עם נקניק?"
"לא, גדול עלי נקניק"
"עם ביצה קשה רוצה?"
- "טוב, תביא"

***

הבוקר טיפס מעל המדבר, שמש אדומה כמו עין שטופת דם, קרנה על ההרים העירומים בתאורה מרושעת. מני העפיל מתנשף. הוא שנא טיולים. הוא שנא לקום מוקדם. הוא שנא אבק דרכים בתלתליו ותירס מקופסה. וכאבה לו הבטן. תמיד כאבה לו הבטן בטיולים. כשהיה ילד, מני תמיד חלה בלילה שלפני הטיול השנתי. הוא לא עמד בלעג. ילדים הם עם אכזר. עכשיו הלך מאחור, כרסו רוטטת. "הכל טוב?" צעק מוטי מלפנים.

"כן כן, אחלה", ענה מני, ריאותיו שורקות.

לטיול יצא בגלל חגית שלמדה איתו יחד פילוסופיה, והוא היה קצת־הרבה מאוהב בה. הוא התבייש להמציא מחלה. בחורה יפה חגית, אבל מאלו שלא מתאפרות. עשתה את דרום אמריקה על אופנוע והיתה קצינת שריון.

מני היה בשלישות וטייל באירופה הקלאסית. כעת גר עם אמא, בערבים היו יוצאים להליכות.

את מוטי, ידידה מרובע הלסת עם הכיפה הקטנה, חגית הכירה בצבא. הוא היה מ"פ נערץ. מוטי למד ארכיאולוגיה ורצה לסקור בטיול מערת מורדים בוואדי, שאת שמו מני לא זכר.

אמיר הצטרף ברגע האחרון. קיבוצניק שרירי בסנדלי טבע מרופטים. חבר של מוטי מקורס קצינים. עמוקים כמו פלקט, חשב מני.

לאחר הליכה בת שעתיים הגיעו ליעד. פתח המערה על הצוק מעליהם. אמיר זינק, אחז בזיזים וטיפס. הוא תקע יתד ושלשל חבל. חגית טיפסה אחריו. אמיר סייע לה. מני לא יכול היה שלא להבחין במגע הידיים. הוא נאבק בסולם, שריריו הרפויים מוצפים חומצת החלב, במאמץ לעלות נפח, והותיר עננת צחנה.

"מה אתה מבשל שם?" צחק מוטי מלמטה, "אכלת חולדה?" מני רצה להשיב במשהו שנון, אך היה עסוק במבטים בין אמיר לחגית. הם נכנסו למערה החשוכה. "הנה", הצביע מוטי בפנס לעבר נקבה בסלע, "מכאן ניכנס".

הם הניחו את התרמילים, מוטי מיהר להשתחל ראשון. חגית אחריו. "כנס", אמר אמיר.

"כבר, כבר", רעד קולו של מני, רגליו כושלות.

"טוב, אני נכנס. אל תפחד, אתה עובר", חייך אמיר. "תשתחל עם הידיים פשוטות קדימה כמו בקפיצת ראש". מני לא רצה להגיד שמעולם לא קפץ ראש.

"נו, אתה בא?" שמע את חגית מהמחילה. הוא התבייש, לקח אוויר וירד על גחונו. כשידיו פשוטות מעל ראשו נדחק בפתח. כשהעביר את ראשו, ראה את השלושה מאירים בפנס על קיר פנימי. ידה של חגית נשענה ברישול על כתפו של אמיר. הוא בלע רוק, העביר את הכתפיים כששמע את הרעש האיום ביותר ששמע וישמע בחייו. לא ממש רעש, אלא יותר מין רחש נורא, כמו לחישת האדמה. סלע ניתק באיטיות ממקומו הקדמוני.

"הצילו!" צווח רועד וחסר נשימה. מבועת מאימה ניסה להשתחרר. הדופק רץ בטירוף, לכוד כחיה בפי טורף. ראשו, כתפיו וידיו במחילה, יתר גופו בחוץ.

"תעזרו לי", גנח נוטף זיעה, "נתקעתי, אמא'לה". השלושה האירו עליו בפנסיהם. שתקו רגע, ואז פרצו בצחוק. לא היה לו פנאי להיעלב, פחד המוות חזק יותר. "תירגע אחי", פקד מוטי. "תנשום עמוק ולאט. יהיה בסדר, נחלץ אותך. אם הראש, עבר כל הגוף יעבור. זה חוק, זה פיזיקה".

"אתה לא מבין", צעק בהיסטריה, "הפתח התמוטט עלי".

אמיר ומוטי תפסו את ידיו והחלו מושכים. בכפות רגליו תר מני אחר אחיזה, דוחף אבן גיר. זיעה טפטפה לעיניו, הכרס חנקה את הסרעפת. לחץ מטורף הצטבר על הגב ועל הצוואר, הגידים כמעט נקרעו ממאמץ, מתעוות בטירוף כמו עכבר שתקוע במלכודת עכברים טבולה בתוך דלי מים. הוא לא שלט בצרכיו. רטיבות חמימה התפשטה במכנסיו. מני בכה. הם עצרו.

"זה לא עובד", אמר אמיר. "בוא נחשוב בשקט. אל תדאג מני, יהיה בסדר. יגיעו אלינו ויחלצו אותנו. אל תדאג". מוטי הוציא את הנייד. לא היתה קליטה.

הם ישבו שותקים. כעבור רבע שעה התחילו להתווכח מי לא דיווח על הטיול. "ימצאו אותנו", קבע מוטי. הזמן חלף ומפלס החרדה עלה. מני, מיואש, טמן את ראשו בין ידיו ובכה בשקט. האימה חלחלה. לפתע החלה חגית לצעוק לעזרה עד שקולה דעך.

"אין טעם", נשמע קול, "אף אחד לא שומע". הם הותירו פנס דלוק שהלך ונחלש. הערב ירד. אמיר ניסה להצחיק. "מני, תיזהר שלא יבוא בדואי ויתקע אותך. אתה במצב אידיאלי לדוגי". מני היה אפתי. מכנסיו קפאו על גופו בקור הלילה המדברי. גם הפנס האחרון כבה. בלילה הפחד שחרר עכבות.

מוטי, אמיר וחגית התכרבלו יחד, התלחששו. מני לא יכול היה לשמוע אותם, אבל תיאר לעצמו שהם מדברים עליו. צמא ותשוש נשאב לחשיכה ולשינה.

"איי", התעורר לפתע ממכה אדירה בראשו. באפלה הבחין במוטי עומד מעליו, בועט בו. "קום, חייבים לנסות לצאת מפה". הוא לא יכול היה לענות. העלבון והפחד שיתקו אותו.

אמיר הציע לדחוף במקום למשוך. מני בכה וניסה להגן על עצמו בידיו. "אני לא מתכוון למות פה בגללך", חש בהבל חם על אוזנו. מוטי גחן ליד ראשו, פיו נודף צחנת רעב. "תרצה או לא, אתה תעזור לנו. ותפסיק לרחם על עצמך. אל תהיה פתטי".

מני הרגיש רגליים ננעצות בכתפיו ובראשו, דוחפות, בועטות. הוא נאנק מכאב כשאפו נשבר. פניו היו לעיסה מדממת.

"חגית", התייפח יורק דם. "די, די, תגידי להם. תסלחו לי", התחנן. "בבקשה, אני לא אשם".

חגית לא ענתה. "שתוק", אמר מוטי, "רק תשתוק ונצא מהסיוט הזה". הם התאמצו. זיעה חריפה נטפה על ראשו. המליחה את פצעיו. מעונה, באפיסת כוחות, הניח להם לעשות בו כרצונם. ואז הרגיש שמשהו זז. "יש", שמע בחשיכה את מוטי, "יש לנו חרא נולד". מני פקע החוצה, האור סימא את עיניו. עוד הספיק לראות את הפתח קורס וסותם את המחילה. הוא צחק כמו תן משוגע.

***

טכנאי ה־MRI ישב מול הצג ולעס כריך ביצה קשה, משתדל לא ללכלך את לוח הבקרה. הוא הבחין במשהו והתקשר לנוירולוג. "דוקטור, הפציינט שלך נתן פה הופעה של שלוש שניות פראיות במכונה. יש סיבה טובה. גידול בגודל דובדבן על האונה הפרונטלית".