לנתניהו יש מזל שלא נפגש עדיין עם ביידן

מה כבר יש לו לומר? כשהבעל הקדים לשוב הביתה, הוא גילה את אשת נעוריו בחיקו של בן זוג אחר. זה, כמובן, הכעיס אותו מאוד, פרץ דיבורו לא נסכר, והוא לא אפשר לאשתו לענות. בתום נאומו יצא הקרנן מן החדר בטריקת דלת, שנשמעה בכל הרחוב.

בן הזוג הציץ מתחת לשמיכה ואמר, מתוך הזדהות עם שותפתו החדשה: "איזו חוצפה! איך הוא לא אפשר לך להשחיל מילה!?" היא הביטה בו ברוך ואמרה: "טיפשון שלי, דווקא היה מזל גדול. מה אתה חושב שיכולתי כבר לומר לו?"

בדיחות הן ממש לא התחום שלי, וכנראה גם את זאת הרסתי איכשהו, אבל לא יכולתי שלא להיזכר בה, כששמעתי על שיחת ביידן־נתניהו ביום שני השבוע, ועל ההבהרות שפרסם העיתונאי תום פרידמן ב"ניו יורק טיימס", לאחר שיחה ארוכה עם הנשיא. הסיטואציה היא כזו: ראש הממשלה מעוניין להיפגש עם נשיא ארה"ב, מעשה שהיה - עד לאחרונה - צעד שגרתי.

הנשיא האמריקני רותח על ראש הממשלה בגלל החלטות הממשלה שהרכיב, והמהפכה המשטרית שהוא מבקש לערוך בעזרת שותפיו, שחלקם סתם קיצוניים, וחלקם הזויים ממש. הוא כועס על התכנון לבניית אלפי דירות בהתנחלויות, ועל הסיפוח שכבר אינו זוחל. הוא העניש את ראש הממשלה בהודעתו על כך שאין לו כוונה להזמינו לבית הלבן, והוא סונט בו בכך שהוא מזמין, תחתיו, לביקור חגיגי, את נשיא המדינה.

ראש הממשלה כועס, מאשים את כל העולם ואשתו בהכשלת המפגש עם ביידן, וביום שני, בשעה שהנשיא טס לוושינגטון, הוא זוכה, לאחר חודשים ארוכים, לשיחה עימו, שממנה הבין כי הנשיא מזמין אותו לבית הלבן, ואחרים הבינו כי מדובר בפגישה בניו יורק, בשולי עצרת האו"ם, פגישה הנערכת למנהיגים לא מעטים המגיעים לנאום ואשר מתכבדים בהזדמנות בצילום עם מנהיג העולם החופשי.

אבל מה עומד ביבי לומר בה? הרי יש לו מזל שהיא לא התקיימה עד עכשיו! שהוא החליט להקפיא את ההתנחלויות? שסטרוק מתנצלת על כוח ואגנר? שהוא מתכוון לפנות את מקס ומוריץ ממשרדי הביטחון והביטחון הלאומי? שהוא שב אל נאום בר־אילן שלו? שהוא נכנס לאירוע של חקיקת האטרף, ועכשיו הכל יתרחש הרבה יותר לאט, כך ששיטת הסלמי תחליף את הספרינט של לוין ורוטמן?

ואז תצא הודעה מצידו של ראש הממשלה על שיחה טובה וכנה, שבה דיברו שני הצדדים על הסכנה האיראנית. ואחר כך תצא הודעת הבית הלבן שבה ייאמר כי הנשיא העלה את הנושא הפלשתיני, וכי הוא עדיין דבק בפתרון שתי המדינות...

מכיוון שנתניהו אינו יכול לבשר לביידן אף אחת מן הבשורות הללו, עדיף לו, הפעם, שלא לנסוע לדיוני העצרת בניו יורק. באמת אין לו מה לומר לנשיא.

שובה של החוקה

רק לא חוקה מפורטת. ב־1789 נכנסה לתוקף החוקה האמריקנית. זו היתה חוקה דמוקרטית, ליברלית, מרגשת ותקדימית, אבל לא חלף זמן רב, והתברר שהחיים מעלים בעיות שלא נחזו, שיש צורך בתיקונים, ושיש קושי עצום לעשות תיקונים בגלל ההליך המסובך להפליא הכרוך בכך. היא יצאה לאור ללא מגילת זכויות אדם, היא אפשרה את המשך העבדות, את אי־השוויון בין גברים לנשים, ועוד נושאים שהיו, אולי, מובנים מאליהם בעת שהוסכמה, והפכו בלתי קבילים מאוחר יותר.

ההיסטוריונית ג'יל לפור מספרת כי השינוי המשמעותי האחרון לחוקה נערך לפני 52 שנה, וכי 11 אלף תיקונים אחרים שהוצעו, חלקם חשובים ומתבקשים - נדחו.

רעיון החוקה עולה היום בישראל, לנוכח הניסיון למהפכה משטרית. סיכוייו מעטים, אך מכל מקום עדיף שלא להתלהב מכך יתר על המידה, ולהסתפק במשהו "קל ונייד" שאינו מפורט מדי, ואשר ניתן לשנותו במאמץ סביר.