הקללות של זרקא חשפו את הניצול הפוליטי של השד העדתי

שדה התעופה המה אדם. הטור שהוליך למכונת השיקוף היה ארוך מהרגיל. הפרופסור חיכתה לתורה בקוצר רוח, כשהבודקת ביקשה ממנה להוציא את המחשב הנייד ולשים אותו בחבילה נפרדת. אך הוא לא היה הבעיה. "גברתי, יש יותר מדי נוזלים בתיק היד שלך, את צריכה להשאיר כמה מהם בחוץ, הם לא ייכנסו למטוס". הפרופסור זעמה, הוויכוח התלהט ומשטרת הנמל נקראה להתערב. אחד השוטרים הציע לפרופסור שתוותר על הדאודורנט. "אבל זה בכלל לא נוזל!" זעקה הפרופסור, "ממזרים ארורים, משטרה נאצית מזוינת".

שקט השתרר בתור, מילות הפרופסור האמריקנית הדהדו בחלל שדה התעופה הענקי של פרנקפורט. כמה חודשים לאחר מכן קבע בית המשפט בגרמניה שעל הפרופסור לשלם קנס בשווי של 260 דולר לשוטרים שנכחו באירוע. לאורך כל הדיון המשפטי התגוננה הפרופסור והודתה שקראה למשטרה נאצית, אבל בשום שלב לא קראה לשוטרים "נאצים". לאורך כל הדיון המשפטי, הפרופסור לא דיברה לרגע על זה שהיא "גאה" בדבריה.

להט הקיץ הנוכחי נוטה לייצר כותרות עצומות לרגע, ונשכחות במשנהו. סביר להניח שעד שהטור הזה יגיע לעיניכם, יקטנו ויישכחו דברי הבלע שהסעירו את תחילתו. "אני גאה על שישה מיליון אשכנזים שנשרפו בשואה", צעק איציק זרקא, פעיל ליכוד מוכר וידוע, לעבר מפגינים באזור בית שאן. זרקא אף הוסיף שתי טפיחות על החזה, אולי כמכה על חטא? אולי מדגיש את כנות דבריו? ואולי זה היה בסך הכל "חכו, חכו" המוכר מקטטות השכונה? מי ידע צפונות לב אנוש ומוכה.

כרגיל במחוזותינו, ביום שלאחר מכן הגיעה פרסת ה"אופסי שמופסי" של התקופה, כאשר זרקא "סוג של" חזר בו מדבריו. ואף "סוג של" התנצל בכך שהעביר את האשמה על דבריו למפגינים שתקפו אותו ואת אשתו קודם, כטענתו. לאחר מכן הוסיף שסבו ניצול שואה, כאילו עובדה זו מקטינה או מבטלת כליל את גאוות שריפת האשכנזים שהחצין זרקא אל מול המפגינים.

כיאה לימים נרטיביים אלו, אף אחד לא מודה שהוא טועה, אף פעם ובשום מקרה. איני יודע אם זרקא הוגה מדי יום וליל בתיאוריות דקונטסרוקציה נרטיבית, אך הלכה למעשה, הוא למד היטב את מלאכת המסגור המחודש ובניית מבנים לשוניים שיאלחשו את מצפונו, ויהפכו אותו בהנפת מטה קסם מתוקף לקורבן. ואם לא די בכך, כיאה לימים בריוניים אלו, מהר מדי הפכה ה"סוג של" התנצלות להתנגחות.

כשראש הממשלה הורה לאנשיו להדיח את זרקא מחברותו בליכוד בשל דבריו, איים האחרון ש"הטלפון שלי יכול לשלוח הרבה אנשים לבית הסוהר", בעודו מתכוון לשרים ולחברי כנסת מהליכוד. הפעם, בלי טפיחות החזה המוכרות.

חמור ככל שיהיה, אסור שהאמירה של זרקא תסתכם בזה שהיא תעמוד בפני עצמה. דבריו אינם מקרה נקודתי חסר הקשר. מבלי לנקות שמץ מהאחריות לדבריו, דברי זרקא הם תוצר של תהליך ארוך שנים של הסתה והסטה, שמאיימות לפורר את החברה מבפנים. מעבר לגאווה ולדעה הקדומה, זרקא הוא קצה הקרחון שתקוע עמוק במי התהום של החברה הישראלית.

שינוי התודעה

צילן הארוך של שנות ה־50 עדיין שורט ומטלטל את ימינו. הרצון לגבש חברה לאומית חדשה מכלל תפוצות ישראל, מה שמכונה "מדיניות כור ההיתוך", יצר מצב שבו קברניטי המדינה הצעירה ביקשו לייצר חברה ישראלית חדשה שתמחק את ההבדלים השונים בין יהודים יוצאי תרבויות שונות.

כחלק מזה, העולים החדשים יוצאי אירופה או ארצות האסלאם נתבקשו לוותר על מרכיב מרכזי בזהותם כדי לעבור בשער הכניסה לחברה הישראלית החדשה. בין שזה היה עברות השם וזניחת תרבות היידיש ליוצאי אירופה, ובין שלילה והוקעה כמעט מוחלטת של התרבות המוסלמית כתרבות אויב ירודה ונחותה, כפי שנדרש מיוצאי ארצות האסלאם.

רבות וארוכות דובר על מדיניות כור ההיתוך והשפעתה, אך כמעט שלא דובר על הקשר בין כור ההיתוך לבין זכר השואה. רבים מניצולי השואה מתארים את היחס אליהם בשנות ה־50 כמשפיל, של האשמת קורבן. "סבונים", כינו אותם הצברים ככינוי גנאי, ולא במקרה. המדינה הצעירה לא רצתה מודלים "תבוסתניים" של כ"צאן לטבח", ולכן התמקדה במרד גטו ורשה, במורדי הגטאות, בסיפורי פרטיזנים של התנגדות. 

משפט אייכמן שינה את התודעה הישראלית ביחס לשואה מן הקצה אל הקצה. המשפט אפשר לניצולים לעבד אישית וציבורית את הטראומה מאירוע שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה האנושית. תהליך זה הגיע לשיא כשבני הדור השני לשואה יצאו אף הם מארון הבושה וההסתרה. "אפר ואבק" של יהודה פוליקר ויעקב גלעד, "כרטיס ללונה פארק" של שלמה ארצי, "ראש השנה שלך" של ריקי גל וצרויה להב - כל אלו הפכו את השואה מאירוע יהודי לחלק מהישראליות. לא במקרה באותן השנים ממש החל גם "מצעד החיים" - מסעות תיכוניסטים ישראלים אל מחנות ההשמדה.

אך השינויים ביחס שבין הישראליות לשואה הותירו את יוצאי ארצות האסלאם מחוץ לגטו. ההבנה שהכניסה לישראליות עוברת גם דרך השותפות ב"שואה שלנו" הדירה אותם ממרכיב זהות מקומי מרכזי. עם השנים זכיתי לתעד כמה וכמה סיפורי עולים מארצות האסלאם, ותמיד הפתיע אותי כיצד נשזרו בהם תיאורי רכבות ומסעות שהדהדו, בסמוי ובגלוי, את סיפורי השואה.

עד כמה שקשה לכתוב את זה, למזרחיות בישראל נהייתה "קנאת שואה". סיפורם של אנשים כוויקטור "יונג" פרץ, המתאגרף מתוניס שניצח את הנאצים בזירת האיגרוף ונרצח במחנות ההשמדה, התפרסם שוב ושוב, וכמו כן נוצרה ספרות שהנכיחה את שותפות הגורל של המזרחים בשואה: יוסי סוכרי ו"בנגאזי-ברגן־בלזן", לאה איני ב"ורד הלבנון" ושמואל רפאל ב"מדריך למבקר בבירקנאו".

"אנחנו והם"

אלא שכמו כל דבר במציאות, משיכה לצד אחד יוצרת תנועת נגד. בתוכנית "זגורי אימפריה" הופיעה סצנה שבה מסרב אב המשפחה לעמוד ביום השואה ואומר "זה לא העם שלי, העם שלי הגיע מעושר, ארמונות ופאר, ואחרי מה שהם עשו לנו - אני לא עומד, באמת סליחה שלא הרגו גם אותנו".

זו לא היתה הפעם הראשונה שבה הדברים נחשבו, נהגו או נלחשו. בשוליים הסהרוריים של המזרחיות מדברים כבר שנים רבות על "כוזרים" ו"ערב רב" ו"מזרע עמלק", ועוד שלל כינויי גנאי לאשכנזים. במקביל, אליטת האינטלקטואלים המזרחית התאהבה מדי בתיאוריות רדיקליות, פוסט קולוניאליסטיות ואוריינטליסטיות כדי לקרוא את המציאות, אולם אלו כושלות כליל בקריאת המורכבות הישראלית הייחודית. שכן לרוב העם יש עבר וגורל יהודי משותף. מהמצע הרדיקלי הזה צמח גם גידול פרא מרושע ש"גאה שנשרפו שישה מיליון אשכנזים". שכן גם אדם מעוות, שטוף שנאה תהומית, צריך תפיסת עולם שתסדיר את עצמה מוסרית.

על השסע הזה קפצו רבים כמוצאי שלל רב. המאבק לתיקון האי שוויון החברתי, הכלכלי והתרבותי של שנות ה־50 הפך למכשיר פוליטי רב־עוצמה שנוצל בעשורים האחרונים, מימין וגם משמאל. כאילו כל דבר בישראליות הוא תולדה של אותו "אנחנו" ו"הם" עתיק. נכון, דברי זרקא הם ללא ספק קצה קרחון סהרורי וקטן, ועדיין צריך להוקיע אותם השכם והערב ולהוציאם אל מחוץ למחנה. חשוב מכך, יש להוציא את הנאצים ממחבואם בצד האפל של השיח הישראלי.

להיטלר לא היתה חיבה מיוחדת למטבוחה או לפקיילה שהחריגו את יהדות המזרח מתאי הגז הגרמניים. אם הנאצים היו מנצחים את קרב אל־עלמיין בצפון אפריקה, גם השד העדתי היה עולה השמימה במשרפות אושוויץ או קהיר, מילים אלו לא היו נכתבות, ובוודאי לא היה נותר איש שהיה "גאה" ששרפו 18 מיליון יהודים.