"הם משחקים באש": השיחה המטרידה עם הבכיר הביטחוני

השבוע צלצל אלי בכיר במערכת הביטחון. מטבע הדברים לא אנקוב בשם, אבל מדובר בבכיר מאוד. מישהו שאני משוחח איתו לא מעט בענייני עבודה, אבל הפעם הוא התקשר בעניין אחר. "הם לא מבינים", אמר, "הם משחקים באש. זה ייגמר באסון". לא היה צריך להסביר לי מי זה "הם". הבכיר התכוון לשרי הממשלה. שאלתי אותו ממה הוא כל כך מוטרד. "ממה שהציבור לא רואה ולא מבין, וממה שהשרים לא רוצים לראות ולא רוצים להבין". 

ביקשתי שיפרט. הוא התחיל בביטחון המיידי. האויבים שלנו, אמר, רואים את המראות ושומעים את הקולות. מה שהיה בפסח האחרון, עם החוצפה הגוברת בכל החזיתות, עלול לקרות בקרוב בווליום גבוה פי כמה בכל החזיתות בנפרד ובמקביל. הכי מטרידה זאת גזרת לבנון: חסן נסראללה התמלא רוח קרב. הוא חצוף יותר, ומפוחד פחות. זה מזכיר את ההתנהגות שלו ערב מלחמת לבנון השנייה, רק שהיום הוא חושב שאנחנו חלשים משמעותית. הוא טועה, אבל המחיר שנשלם כדי ללמד אותו לקח יהיה כבד בנפש ובכסף.

מה עוד, שאלתי. האמריקנים, אמר. צריך להיות עיוור כדי לא להבין את המשמעות של ההתרחקות שלהם מאיתנו. גם זה מתבטא בביטחון העצמי המוגבר של אויבים שמרגישים שאין לנו גב, אבל גם בהתקררות היחסים עם ידידים. מדינות המפרץ פחות מתלהבות, ויחסים עם סעודיה נראים כמו חלום רחוק. וזה בלי לדבר על הגרעין האיראני. והכי גרוע, שתהיה לזה השלכה על העבודה עצמה. עוד לא רואים את זה בעיניים, אבל זה יגיע. עסקאות ייתקעו, העברת המידע תחרוק. ככה לא נביא ביטחון, ההפך - הכל מול האמריקנים יהיה הרבה יותר קשה. 

סימני שאלה מדאיגים

וישנה הכלכלה, אמר. כשהמשק מצטמק ב־150 מיליארד שקל יש לזה השלכות על הביטחון. כשההייטק בורח מכאן יש לזה השלכות על הביטחון. כשלא מגיעות השקעות זרות, בעיקר לעולם הטכנולוגי, יש לזה השלכות על הביטחון. כשהאמריקנים מגבילים את הסייבר שלנו יש לזה השלכות על הביטחון. כשכסף הולך לדברים פחות חשובים - בתקופה שבה הצבא מתוח עד לקצה בגלל האתגרים בכל החזיתות - יש לזה השלכות על הביטחון.

תהיתי ממה מכל אלה הוא הכי מוטרד. הוא ענה שממשהו אחר: מאובדן הלכידות הפנימית. ממלחמת איש באחיו. מכך שמגזר שלם ששירות והתנדבות היו תמצית הישראליות בעיניו שם מעליהם סימן שאלה, ומגזר אחר - שלא שירת או תרם לביטחון יום אחד בחייו - שם מעל המגזר המשרת סימן שאלה. מי שחושב שאם תהיה מחר מלחמה נתחבק ונתחזק עלול להתבדות, הזהיר.

שאלתי אותו לאן להערכתו זה הולך. כאמור, מדובר בבכיר. מישהו מנוסה, שמכיר. "לקטסטרופה", ענה ביובש. שאלתי אם הוא לא מגזים. "הלוואי שהייתי", השיב. התהליך, הוסיף, עלול להיות מהיר. אם התיקון שנוגע לעילת הסבירות יעבור בקריאה שנייה ושלישית טייסים יודיעו שהם לא מגיעים יותר. לא בודדים, אלא מסה. במארס חתמו 1,300 אנשי צוות אוויר במילואים ובדימוס על אזהרה שיפסיקו לשרת, הפעם זה יהפוך למעשה. אליהם יצטרפו אנשי מודיעין וסייבר, ולא מעט מאנשי היחידות המיוחדות. במילים אחרות, כל המערכים שנותנים לישראל את הערך המוסף הדרמטי שלה על פני אויביה יספגו פגיעה קשה.

ומה אז? שאלתי. נהיה חשופים יותר ונדמם יותר, ענה. כתוצאה מכך ניאלץ להיות יותר אגרסיביים בתגובות שלנו, נהרוג הרבה יותר אזרחים, והעולם לא יהיה בעדנו. לא יהיה לנו וטו אוטומטי של האמריקנים במועצת הביטחון של האו"ם, ויתחילו ועדות חקירה. יהיו דרישות להעמיד ישראלים לדין בהאג. כתוצאה מכך יפרשו נוספים, והמשבר יגיע מהר מאוד גם לצבא הקבע ולשירות הסדיר, בטח אם במקביל הממשלה גם תפטור בחוק את תלמידי הישיבה משירות צבאי.

זאת היתה שיחה ארוכה ועגומה. מה שהבאתי כאן הוא רק תמצית ממנה. לקראת סיומה שאלתי אם הוא לא רואה אפילו נקודת אור אחת באפלה שהציג. ודאי שיש, השיב, יצאנו ממצבים קשים בעבר. במלחמת העצמאות, במלחמת יום הכיפורים, במשברים אחרים. יש לנו את כל הנתונים לשים את זה מאחורינו ולחזור לשגשג, אבל זה תלוי בממשלה, או ליתר דיוק באיש אחד: בבנימין נתניהו.

מי הסרבן האמיתי?

נתניהו מבין את כל זה. אין מצב שלא. במערכת הישראלית הקיימת הוא הכי ותיק והכי מנוסה. אבל משהו בסיבוב הזה גורם לו להתנהג הפוך מכפי שנהג בעבר. אולי זה המשפט, אולי הסביבה הקרובה, אולי ההיבריס, אולי הדחייה מצד המחנה שכנגד, ואולי כל התשובות נכונות.

כך או אחרת, נתניהו הישן לא היה מסכן את היחסים עם ארה"ב. הוא בוודאי לא היה נותן יד לריסוק הכלכלה. ואין מצב בעולם שהיה פותח את הסדק הכי קטן לפגיעה אפשרית בצבא, וכתוצאה מכך בביטחון. העובדה שהוא נמנע גם היום מכינוס של הקבינט כדי לדון בפוטנציאל הנזק של המשך החקיקה על הביטחון הוא ליקוי מאורות. שר הביטחון יואב גלנט דרש דיון כזה בסיבוב הקודם, וסורב בשיטתיות. הוא רתם אליו את הרמטכ"ל וראשי השב"כ והמוסד, אבל נתניהו המשיך לסרב. אחר כך גלנט דיבר, פוטר ונשאר, אבל הסיטואציה הבסיסית לא השתנתה.

השבוע גלנט דיבר בתקיפות נגד הסרבנות (או אי־ההתנדבות). גם בצה"ל מדברים במילים ברורות לכאורה: מי שיזומן ולא יגיע - יטופל. זה נחמד בתור כותרת, אבל זה לא יחזיק מים. כלומר כן, אם יהיו בודדים שלא יגיעו, אבל הסכר יקרוס אם המספרים יהיו דרמטיים. כולם, גם נתניהו, מבינים שזאת הנקודה הארכימדית. לכן מושקע מאמץ כפול כל כך משמעותי: מתוך הצבא - לחבק את מי שעלולים לפרוש; ומחוץ לצבא - משורות הממשלה והקואליציה - להוקיע אותם כבוגדים בניסיון להרתיע אותם.

זה כמובן מגוחך, בהתחשב בעברם של אלה שהביקורת מופנית נגדם. זה מגוחך עוד יותר בהתחשב בנזק היומיומי שגורמים שרי ממשלת ישראל למדינת ישראל. עמיחי שיקלי, שר התפוצות, הוא המזיק מספר אחת לקשר עם התפוצות. דודי אמסלם (האחראי על הגרעין, אפרופו סבירות) הוא השונא הגדול ביותר של יהודים מקרב היהודים. על בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר אין סיבה להכביר מילים. הם סוכני כאוס על־מלא, אבל לזכותם ייאמר שזאת האג'נדה המוצהרת שלהם.

אפשר להתפלא על אחרים. אופיר אקוניס, למשל. האמירה שלו שהמוחים גילו רק כעת את דגל ישראל היא עלובה. רבים מהם עטפו בדגל הזה את גופות חבריהם שנהרגו במלחמות ישראל. גם האמירות של מירי רגב לא מוסיפות לה כבוד. כמי שחטפה פחית בהתנתקות, היא אמורה לדעת משהו על מחאות קצת יותר אלימות מהמחאה הנוכחית.

צריך לקוות שלמישהו ייכנס השכל, או לפחות הפחד. אחרת יהיה פה הרבה יותר מפחיד. הסיכוי שזה יקרה נראה קלוש, והעצבים של חום הקיץ לא מוסיפים לאופטימיות. ועדיין, כמו שאמר הבכיר, וצדק, ישראל ידעה ימים קשים, ויצאה מהם. רק שאז היתה לה הנהגה. אם יש כזאת היום - תופע נא מייד.