המסקנה מג'נין: איפה שאין יהודים, יצמח טרור

למשך יומיים הצליח המבצע הנרחב של צה"ל בג'נין לעלות לכותרות הראשיות של התקשורת הבינלאומית. ה־BBC, שנצמד בעקביות יותר מכל ערוץ תקשורת אחר למלחמה באוקראינה ולהיבטיה השונים, לקח לעצמו איזה טיים־אאוט. במקום לדווח ולנתח דברים הרי עולם כמו המרוץ של פריגוז'ין למוסקבה או הפצצות על ערים ומתקנים אוקראיניים עם עשרות הרוגים ואיזו סכנה קטנה לאסון גרעיני, ה־BBC מדווח בחרדה על פעולה חטיבתית בעיר נידחת במזרח התיכון להשמדת תשתיות טרור.

מבחינת לגיטימציה בינלאומית, השיטה שישראל אימצה מאז כניסת הממשלה הנוכחית, מוכיחה את עצמה. אם יש פה שיטה, זה רצף של עליות ומורדות ברמת ההתקפיות של צה"ל וכוחות הביטחון. המגמה היא ברורה - יוזמה התקפית. ההבדל בין הפעולה השבוע, מבצע "בית וגן", לבין פעולות קודמות בג'נין ובשכם, הוא בהיקף הכוחות המשתתפים ובהספק המרשים של עקירת תשתיות טרור. כמות עצומה של מטענים, מעבדות ייצור וכו'. נראה שהמאמץ העיקרי היה בכיוון של מעצר מבוקשים ופעילי טרור.

מאחר שלאחרונה נורו כמה רקטות קיקיוניות מאזור ג'נין, סביר שאחת המטרות היתה לשים יד על מי שפועל לפיתוח הנושא הרקטי ולהשמיד יכולות ייצור של רקטות. מבחינת פיתוח רקטות, אזור ג'נין יכול להזכיר את עזה בשנים 2001-2000. אז נורו כמה רקטות, שאחר כך כונו "קסאם", למרחק של כמה מאות מטרים. בג'נין מדובר על עשרות מטרים. בשנת 2007, אחרי ההתנתקות, כבר רשמו מחבלי חמאס הישג אסטרטגי כאשר הרעישו את שדרות ברקטות, מבלי שצה"ל היה מסוגל לשתק את הירי. מקרה ג'נין מלמד שכל אזור נרחב שננטש על ידי היהודים, הופך לבסיס טרור. הביטוי החדש שנכנס ללקסיקון הוא "עיר מקלט" למחבלים.

יציאת הכוחות מג'נין אחרי פעילות רצופה של כיומיים מתאימה לקצב החלפת הכותרות באתרי החדשות. מאחר שכוחות נגד טרור ממשיכים להיות ממוקמים בסביבה, הם יוכלו לחדור ולסכל מחבלים גם בהמשך. ההמשכיות - זאת הסיסמה שנשמעת מאז תחילת "בית וגן". בהקשר הזה צריך להפריך איזה מיתוס שהשתרש זה שנים לגבי מבצע חומת מגן, שהחל בסוף מארס-תחילת אפריל 2002. המבצע בשלב האינטנסיבי שלו נמשך כחודש וחצי, והקרב בג'נין - קרוב לשבועיים. חיסול הטרור היה, בסופו של דבר, כתוצאה מפעילות מתמשכת שבאה בעקבות "חומת מגן". המבצע, כפי שאומרים גם היום, יצר את חופש הפעולה של כוחות הביטחון, שהביא למיגור האינתיפאדה השנייה כעבור שנה וחצי.

אפשר להניח שמספר ההרוגים בקרב המחבלים היה כמעט מדוד. קרב ג'נין ב־2002 היה קשה ביותר, ובסופו של דבר חוסלו אז 53 מחבלים וכוחותינו ספגו 23 הרוגים. כלומר, שמונה שנים לאחר הקמת הרשות הפלשתינית בהנהגת ערפאת, הפכה ג'נין לבסיס טרור מפלצתי. ג'נין של היום כנראה פחות מבוססת כ"עיר מקלט" לטרור, ואפשר להניח שאם היתה החלטה על חיסול פיזי של מחבלים, אפשר היה להכפיל את מספר הנפגעים בקרב המחבלים. השאלה הנצחית היא אם התושבים, כשהם רואים מקרוב את צה"ל עושה בעיר ובמחנה הפליטים שלה כבתוך שלו והופך את כבישי האספלט ומפוצץ מעבדות ומאגרי אמל"ח וחומרי נפץ - ישנו את גישתם כלפי הטרור. זה לא ריאלי. מה שסביר שיקרה הוא שיהיו יותר שיתופי פעולה מצד גורמים בתוך ג'נין, שיאפשרו סיכולים מוקדמים של פיגועים, והמחבלים יהיו נרדפים.

פה בן גביר דווקא צדק

גם בתחנת הדלק בעלי וגם ברחוב פנחס רוזן בתל אביב היו אלה אזרחים נושאי נשק, שידעו להגיב ולתת מענה במקום, ולנטרל את המחבלים

בשבועות האחרונים חוסלה בעיית התורים לקבלת דרכונים במשרד הפנים. עד כדי כך שמנכ"ל רשות האוכלוסין אייל סיסו הרשה לעצמו להתראיין על כך בהרחבה בגלי צה"ל. למה זה כל כך חשוב? לא רק משום שזאת בעיה שמיררה את החיים לישראלים רבים בשנתיים האחרונות, אלא משום שכאשר מונה אריה דרעי כשר הפנים, הוא הציב את חיסול הפקק בדרך אל הפספורט כמשימה בסדר עדיפות גבוה. קודמו של סיסו, תומר מוסקוביץ', לא הכחיש שנכשל בנושא הזה, והיה לו הסבר - הפקידים התעסקו עם 70 אלף עולים.

אבל מה שחשוב הוא שהצוות של אריה דרעי, השר הבלתי סביר, התגייס לפתרון בעיית התורים והצליח. זה לקח כחצי שנה. נכון ששר הפנים עכשיו הוא משה ארבל וההישג רשום גם על שמו. אבל ההישג של רשות האוכלוסין בהנהלת סיסו מעמיד את הפסיקה היומרנית של העליון, שטרפד את מינויו של דרעי כשר הפנים, באור קצת אחר. מי שלא הפעיל שיקול דעת אלא רק נתלה בקוצו של סעיף כדי להדיח אדם שאליטות מסוימות דוחות אותו, הוא זה שהתגלה כבלתי סביר.

כמו נושא הפקק בתורים, כך גם המדיניות נגד הטרור. לגבי האקטיביזם הבלתי פוסק בתחום ההתקפי, אי אפשר שלא לזכור השבוע את ההתנפלות על השר בן גביר לפני כחצי שנה. גם זה בתחילת דרכה של הממשלה. בעקבות הפיגוע הקטלני בנווה יעקב הודיע בן גביר כי יפעל לטובת זה שיהיו יותר אזרחים שנושאים נשק. הכוונה גם במקרה הזה לשחרר חסמים ופקקים, בלי לוותר על הבידוק הביטחוני והפסיכולוגי. התגובה האוטומטית, גם של בכירי ביטחון בדימוס, היתה של התנגדות למגמה שהחליט בן גביר להוביל. הכוונה היתה שיתווספו עוד אלפי נושאי נשק בחוצות המדינה. הפיגועים האחרונים הוכיחו שבן גביר צדק, ושמבקריו, גם מבין שדולות הנשים, טועים. גם בתחנת הדלק בעלי וגם בקניון ברחוב פנחס רוזן היו אלה אזרחים נושאי נשק, שידעו להגיב ולתת מענה במקום למחבלים.

שני יעדים אסטרטגיים נוספים שעליהם תיבחן הממשלה בשנים הקרובות הם חיזוק מחדש של מדיניות ציונית באכלוס הגליל ומלחמה בפשע במגזר הערבי, תוך איסוף מצבורי הנשק. בעוד קיצור תורים הוא יעד נקודתי שכל אחד מבין, אכלוס הגליל הוא נושא מורכב ומחייב שינויים מהפכניים במדיניות הפוסט־ציונית שחלחלה לממסדים חשובים במדינה. הידלדלות האוכלוסייה היהודית בגליל מובילה לאובדן האחיזה בשטח. אבל המנכ"לים של משרדי הממשלה הרלוונטיים רק עכשיו מתחילים להבין את הבעיה ואת הצורך בתיאום ובשילוב בין כמה זרועות של המדינה. פה דרושה גישה מפא"יניקית של עשייה נחרצת בלי פטפטת שמאפיינת את הימין.

אין תמורה להכלה

ככל שהממשלה מגלה מתינות ונכונות להגיע להסכמות בנושאים עקרוניים, כך היא מקבלת הקצנה בפעילות והכרזות שפורמות את הרקמה האזרחית במדינה

באיזשהו שלב הגלגל התהפך. במשך כחודשיים שנדמו כנצח, הציבור נטה להטיל את האחריות לסרט האימים שנקרא "המולה וזעם" על הממשלה. אז הודיע ראש הממשלה נתניהו על עצירת הליכי החקיקה של הרפורמה, בתקווה להיכנס למשא ומתן עם נציגי האופוזיציה בחסות בית הנשיא. נראה שהשבוע כבר קיימת מציאות אחרת. הציבור כבר לא מתחנן שהממשלה תחדל מהרפורמה כדי לחזור לנורמליות. נטל האחריות עבר בבירור לצד "המחאה", שאנשיה נתפסים כבר תקופה מסוימת כפורעים.

אלדד יניב אמר השבוע בטלוויזיה, על רקע ההסתערות על טרמינל 3 בנתב"ג, שהם עצמם כבר לא מבינים מה הם עושים ובשביל מה זה טוב. הוא אמר את זה בגיחוך של תמיהה. שכן נוצרה הבנה רחבה, שבהופעתם כפורעים המוחים רק פוגעים בעצמם ובמטרה שלהם.

זאת הסיבה שפוליטיקאים מהאופוזיציה, וכן אנשי תקשורת שונים, ניסו להסיט את אש המחלוקת לוועדת החוקה, שהמשיכה בהובלת ח"כ שמחה רוטמן את מהלך החקיקה של צמצום עילת הסבירות. כיצד הכנסת מעיזה להמשיך לדון בהליכים פרלמנטריים שגרתיים, בשעה שלוחמינו מסכנים את חייהם בג'נין. אפילו דני דנון, הסביבון שמסתובב הפוך, גרס שצריך לדחות את הדיון. הוא כבר נדחה בעבר בעקבות הפיגוע הנורא בעלי.

לא היה כל היגיון בעצירת הדיון בוועדת החוקה. זה גם מנוגד לאתוס של משטר דמוקרטי ופעילות פרלמנטרית שאינה שובתת לרגע.

לפעולה של "המחאה" בנתב"ג שני היבטים. האחד, מחדל משטרתי איום. איך זה שהתאפשר לקבוצות האלה לשבש צומת אסטרטגי כל כך חשוב למדינת ישראל, וזה כולל גם את חסימת נמל חיפה. איך זה שהמשטרה ומערך הביטחון בנמל התעופה אינם מסוגלים להגן על האזרחים. זאת לא היתה "מחאה", זאת היתה התקפה על הציבור תוך גרימת נזק לישראל בעיני התיירים הנכנסים אליה.

ההיבט השני הוא מה זה עושה לממשלה. מבחינת הממשלה, מאז הכישלון כביכול בהצבעה על נציגי הכנסת בוועדה למינוי שופטים, ובייחוד לאחר האירוע בנתב"ג כשברקע המבצע בג'נין, היא דווקא טענה את מצברי הלגיטימציה להעברת חלקים מהרפורמה. הממשלה הציגה במשך שלושה חודשים גישה של הכלה, מתינות ונכונות להגיע להסכמות בנושאים עקרוניים. מה שקיבלה זו הקצנה בפעילות ובהכרזות שפורמות את הרקמה האזרחית במדינה. הפיאסקו במשפט נתניהו רק הוסיף רוח גבית. כך שמתגברים הקולות הגורסים שעל רקע המעשים חסרי האחריות של מתנגדי הרפורמה ברחובות, יש לקואליציה הצדקה מלאה להעביר במהירות האפשרית את החלקים העיקריים של הרפורמה. נתניהו עצמו יופיע כרכב היושב במרום הכרכרה ומנסה בכל כוחו לרסן את הסוסים הדוהרים.

כדאי לחשוב גם על היום שאחרי. הסיפור העיקרי הוא מה יקרה עם תנועת ההתנגדות לרפורמה. בהנחה שחלקים מסוימים מתוך הרפורמה המקורית יעברו אף על פי כן ולמרות הכל, מה יבינו מתוך זה האנשים של ברק, דן חלוץ, שקמה ברסלר ושות'. מה ייחשב להצלחה מבחינתם, מה ייחשב לכישלון.

יש סיכוי סביר שהתנועה הרחבה של המעמד הבינוני הגבוה תדעך בהדרגה מתוך תחושה של חמיצות וכישלון יחסי. ממשלת הימין הנוכחית היא אקטיביסטית יותר ממה שמייחסים לה. היא חזקה יותר ממה שהיא נראית. היא תשרוד.

הניסיון ההיסטורי מלמד שתנועות עממיות, יחסית רדיקליות, מייצרות אחרי ההתפוגגות היחסית גרעין קשה וקיצוני של מאוכזבים. יותר ממאוכזבים - מיואשים ומוכנים להקרבה. זה קרה ברוסיה, בגרמניה, בארה"ב, וגם בישראל. הנארודניה ווליה בשנות ה־80 של המאה ה־19 ברוסיה, הירידה אל העם, הולידה מתוכה את הטרור. טרור עם רקע אידיאולוגי ונפשי מאוד ברור. תנועה של "עושי טוב" הופכת לרצחנית. בגרמניה כישלון מרד הסטודנטים בסוף שנות ה־60 מוליד מתוכו את כנופיית באדר־מיינהוף. מתוך מרד הסטודנטים האמריקני נולדו הוות'רמאן והפנתרים השחורים.

אצלנו יש לפחות דוגמה אחת שאי אפשר להתעלם ממנה. התנועה העממית הכמעט־משיחית לעצירת הנסיגה בסיני נתקעה בחולות. מתוך הכישלון הזה צמחה המחתרת היהודית. בתנועה נגד ממשלת הרפורמה השתחררו הרבה שדים. בתוכם סוג של שיכרון קיצוני והליכה על הסף בתחום האלימות והאיומים על גופים אזרחיים.

לכבול את הידיים

הציבור האמריקני מקשיב לנתניהו, וביצועי צה"ל מביכים את הממשל. ביידן חותר לכאורה להסכם עם איראן - אבל בעיקר לנטרול נתניהו

רוב מאלי, שהיה הממונה מטעם הממשל האמריקני על המשא ומתן עם איראן על הסכם גרעין חדש, נוטרל והוחלף בידי מישהו אחר. במקביל, נפסקו הדיווחים הרצופים על הסכם, או "הסכמון", בין ארה"ב לאיראן על עצירת העשרת האורניום מעבר ל־60 אחוז, בתמורה להקלות בסנקציות.

זה לא משנה את המטרה הגדולה של האמריקנים. לאחר שביידן הכריז על "מות" הסכם הגרעין לפני כתשעה חודשים, פתאום "התחדשו השיחות עם טהרן בניסיון להגיע ל'הפחתת המתיחויות'. הביטוי הזה מסתיר יותר ממה שהוא מגלה", כתב ד"ר מייקל דוראן במסמך חשוב ביותר שפורסם במכון האדסון ובמגזין "טאבלט", "בעוד ביידן וצוותו טוענים שהם עובדים על עצירת ההתקדמות האיראנית לעבר נשק גרעיני, המטרה הבלתי מוצהרת שלהם היא לכבול את ידיה של ישראל - לתמיד". זה הרעיון של הדמוקרטים מאז כהונת אובמה. דוראן טוען שבמסגרת המגבלות שביידן רוצה להטיל על ישראל, נטרולו של ראש הממשלה נתניהו הוא בסדר עדיפות גבוה. נתניהו נחשב כבעל יכולת ייחודית לדבר אל הציבור האמריקני, והציבור האמריקני מקשיב לו; ומעבר לכך, הביצועים הצבאיים של צה"ל מגבירים את עוצמת המסרים שלו וגורמים מבוכה לממשל, שנתפס כבלתי מובן במדיניותו האיראנית.