נתונים חדשים: יותר ערבים ממזרח העיר עוברים להתגורר בשכונות היהודיות בי-ם

במשך שנים רבות מתכננים אנשי המקצוע וראשי העיר ירושלים לדורותיהם את אזורי המגורים ליהודים ולערבים בעיר, באופן הטרוגני: ביחד - בעיר המאוחדת, אבל בעיקר לחוד - בשכונות נפרדות. יהודים בשכונותיהם וערבים בשכונותיהם. הנחת העבודה, שמקובלת כבר 56 שנה (מאז מלחמת ששת הימים ואיחוד העיר) על גורמי התכנון, היא שאסור לערבב - שגם לדו־קיום יש גבול, ושהוא עובר בדיוק על הקו הזה, באזור התפר שבין שכונות המגורים.

טדי קולק למשל, ראש העיר המיתולוגי של ירושלים, שהתנגד נחרצות למגורי יהודים באזורים צפופי אוכלוסייה ערבית, כינה פעם אכלוס של יהודים בעיר דוד - סילוואן: "חלום רע". היתה לו גם משנה סדורה בעניין: "אנשים אוהבים לגור עם אנשים שדומים להם, ששומעים אותה המוזיקה, שאוהבים אותם הריחות והמאכלים ומציינים את חגיהם באותם ימי מועד". גם הבון־טון התקשורתי היה בלתי אמפתי בעליל. גדודי הצלמים והעיתונאים שפשטו לא פעם על "התנחלויות יהודיות" בשמעון הצדיק או ברובע המוסלמי, תיארו אותן בדרך כלל כפרובוקציה.

עכשיו יש תפנית בעלילה. הפתעה: יותר ערבים, הרבה יותר ערבים, גרים היום בשכונות יהודיות בירושלים, ומספרם גבוה פי שלושה ממספר היהודים שחיים בשכונות הערביות. כ־10,000 ערבים שחיים ב"צד היהודי" (בכ־30 שכונות), מול כ־‏3,000 יהודים ב"צד הערבי" (בכ־10 שכונות). הנתונים הללו (שמקורם בלמ"ס) מסתתרים במסמך של מכון המחקר הכי רציני לענייני ירושלים שפועל היום - מכון ירושלים למחקרי מדיניות. הם נחשפים כאן לראשונה, באמצעותנו, על ידי חבר המועצה (מסיעת התעוררות) יוסף שפייזר.

השוואה עם נתונים דומים, שפרסם לפני כעשור חבר המועצה לשעבר עו"ד יאיר גבאי, מלמדת על גודל הדרמה: ב־2013 הפער בין מספר הערבים שגרים בשכונות יהודיות, 3,378, לבין מספר היהודים שגרים בשכונות ערביות, 2,537 היה זעום, אבל כבר ב־2014 תועדו מגורים של 6,570 ערבים בצד היהודי, פי שניים מאשר בשנה הקודמת, בעוד מספר היהודים עלה רק במעט ל־2,660.

יתרה מזאת: הדעת נותנת שהן מספרי הערבים והן מספרי היהודים שחיים היום אלה בשכונותיהם של אלה גבוה אף יותר, מכיוון ששני הצדדים בסיפור הזה אינם ששים להיחשף, כל אחד מסיבותיו הוא - היהודים כדי שלא להוריד את ערך דירותיהם או להרתיע משפחה וידידים מלבקר אותם. הערבים כדי שלא ייחשבו ל"בוגדים" על ידי האוכלוסייה באזור המגורים המקורי שלהם.

על פי גורם עירוני יודע דבר, ההערכה היותר ריאלית היא שכ־4,000 יהודים חיים היום באזורים צפופי אוכלוסייה ערבית בירושלים, ושכ־12 אלף ערבים חיים היום בשכונות יהודיות בבירה. היחס, מכל מקום - פי שלושה ערבים מאשר יהודים - נשמר.

נכון אמנם שמדובר בשני סוגי "מתנחלים": מגורי היהודים באזורים צפופי אוכלוסייה ערבית הם בדרך כלל אידיאולוגיים. לעומת זאת, הערבים שחיים באזורים צפופי אוכלוסייה יהודית הם בדרך כלל משפרי דיור, רווחה ואיכות חיים ורמת חיים; מה שלא תמיד ניתן למצוא בשכונות הערביות הצפופות, מעוטות התשתיות והשירותים.

פעם, כשדיברו אצלנו על "מתנחלי חמש דקות מכפר סבא", התכוונו למשפרי דיור שנטעו יתד בשומרון, מטעמים של איכות חיים. על רוב הערבים שקובעים את משכנם בשכונות היהודיות בירושלים, ניתן להחיל היום הגדרה דומה. אלה הם מתנחלי "דקה מבית חנינא", "דקה מבית צפאפא", "שתי דקות מסילוואן" או "שלוש דקות משועפט".

חלוקה? יורד כנראה מהפרק

ואף שאין מדובר במתנחלים אידיאולוגיים, מדובר בנתונים שמלמדים לראשונה כי "ירושלים שעורבבה לה" אינה מסתפקת עוד בתחומי המסחר, התעסוקה, הבניין, המלונאות, התחבורה, הבריאות, מרכזי הבילוי ועוד ענפי משק ותעסוקה. אפשר לאהוב זאת ואפשר שלא, אבל 56 שנה אחרי איחוד העיר מגיע עכשיו הערבוב גם אל תחום המגורים, שקברניטי העיר השתדלו מאד לשמור אותו מחוץ לתחומי הביחד.

יוסף שפייזר, חבר המועצה שחושף כאן את הנתונים, הוא דוקטורנט ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר־אילן ומורה דרך. הוא מהלך בין הטיפות כשהוא נדרש למגמה המתעצמת. "אני ליברל", הוא מכריז, "אבל לומר לך שאני מאושר מכך, זה יהיה מוגזם.

איתמר בן אבי חי במתחם שבו שתי משפחות ערביות: "יש יחסי שכנות נטו, ללא חיכוכים וללא חיבוקים. הם סיפרו שפשוט חיפשו שקט וביקשו 'לברוח מההמולה ומהרעש' בשכונה הקודמת"

"ירושלים היא אמנם עיר מעורבת, וכל אחד יכול לרכוש או לשכור דירה היכן שליבו חפץ וכיסו מאפשר, אבל כמי שלוקח ברצינות את ההגדרה 'מדינה יהודית' במגילת העצמאות, הגדרה שמחייבת רוב יהודי - קל וחומר שכשמדובר בירושלים, בירת המדינה והעם היהודי - הציפייה היא שנדע לשמור על הרוב היהודי, וזה עוד לפני שהזכרנו את סכנת החיכוך שמתעוררת מעת לעת בשכונות מעורבות בירושלים על רקע מנטליות, דת או לאום שונה".

שפייזר חושש כרגע פחות מעצם מגורי הערבים באזורים היהודיים, והרבה יותר מנטישה הדרגתית של אזורים בעיר שבהם יש היום רוב יהודי, בשל הכניסה של הערבים לאותם מקומות. "זה קרה בעבר בגליל ובלוד, וזה עלול לקרות גם בירושלים", הוא אומר.

יאיר אסף־שפירא, חוקר במכון ירושלים לחקר ישראל, מציין שהתופעה בולטת במיוחד בצפון העיר - בשכונות פסגת זאב והגבעה הצרפתית, אבל מאות ערבים, כך על פי הנתונים, מתגוררים בכל אחת מהשכונות הבאות: קטמון, רמות, נווה יעקב, במרכז העיר, במוסררה, בנחלאות, בבית הכרם ובעוד שכונות (ראו טבלה).

האם זאת ישראליזציה?
"כן, אבל לא מבחינת זהותית, אלא מבחינה פרגמטית. האוכלוסייה הזאת וחלק מהאוכלוסייה הערבית שלא עברה לשכונות היהודיות, משלימה עם מציאות שספק אם תשתנה בקרוב, ומטעמים פרגמטיים מוכנה לאינטראקציה עם ישראלים יהודים. היא עובדת עם יהודים ולצידם, והיא לומדת עברית בשאיפה להגיע למוסדות להשכלה גבוהה בעיר, לאוניברסיטה העברית, לעזריאלי, למכללת הדסה.

"גם בבתי הספר מתרחש תהליך, אם כי עדיין לא רחב מאוד, של מעבר לתוכנית הלימודים הישראלית. זה נתפס על ידי חלק גדול מהמזרח־ירושלמים כמסדרון טוב לאקדמיה הישראלית, שנתפסת כמסדרון טוב לתעסוקה. אפילו המניות של הסיסמה "לא עושים עסקים עם יהודים" נמצאות עתה בשפל. הראיה היא שבעיר יש שיתוף פעולה עסקי בין יהודים לערבים, חלקו סמוי ורובו גלוי ונראה לעין".

אסף־שפירא עצמו מתגורר בשכונה ותיקה במערב ירושלים ומולו מתגוררת משפחה ערבית. "ביום שישי אחר הצהריים אני שומע את הרדיו שלהם מנגן ערבית, ולעיתים בערב שירים בעברית. הם גרים ממש ליד הגינה הקהילתית, וכמו שכנים טובים מאפשרים למשוך לשם חשמל מהדירה שלהם. בעיניי זה קסם קטן. הסיפור הזה של רב־לאומיות ורב־תרבותיות בירושלים הוא אחד הנכסים הגדולים של העיר", סבור אסף־שפירא. "רוב התושבים הערבים שמהגרים לשכונות היהודיות", הוא מציין, "הם אליטות; סטודנטים, בעלי מקצועות חופשיים, רופאים, עורכי דין, מהנדסים ואנשי הייטק, שידם משגת לשכור או לקנות דירה בשכונה יהודית. הם חשים בנוח לגור לצד היהודים, וגם היהודים שלצידם חיה האליטה הזאת, בדרך כלל אינם מתרגשים מכך".

האם יש לכך משמעות בנוגע לתוכניות חלוקה מחדש של ירושלים?
"כנראה. כשאתה חושב על כך, אחרי 56 שנה, המספרים של יהודים בצד הערבי וערבים בצד היהודי יכולים היו להיות הרבה יותר גבוהים, אבל גם הנתונים של היום מרמזים אולי שהסיפור של חלוקת ירושלים יורד למעשה מהפרק, שירושלים הופכת להיות פחות ופחות חליקה".

פרקליטי צמרת במלחה

מי שמתלהב פחות מהרב־לאומיות הזו הוא סגן ראש עיריית ירושלים אריה קינג, שעמד בעבר בראש הקרן לאדמות ארץ ישראל. קינג ערך בשנים האחרון מיפוי של התופעה הירושלמית החדשה. הממצאים שלו, וגם הנתונים במכון ירושלים, מלמדים שלפחות חלק מהערבים בשכונות היהודיות מגיעים מצפון הארץ. המיפוי של קינג מלמד גם על גיוון של אוכלוסייה. לא כולה מאותו עור. הנה כמה דוגמאות:

"ברחוב שמיר בגילה חיים סייענים שהמדינה העבירה לשם מיו"ש. בשכונת מלחה, זו שהפלשתינים תובעים עליה את זכות השיבה ל'פליטים' שלהם, לא רחוק מהקניון, גרים בבתי פאר כמה מעורכי הדין המובילים במזרח העיר, שפועלים נגד המדינה ונגד עמותות כעטרת כהנים ואלע"ד. זה מעניין", מעיר קינג, "הם מתגוררים ב'שכונת המנושלים', כפי שחלק מהפלשתינים מכנים אותה; שכונה שלפחות חלק מהבתים בה, הגם שנקנו מיהודים, היו נכסי נפקדים ורשומים ברמ"י; נכסי נפקדים שהפלשתינים פועלים בבתי המשפט כדי לחלץ אותם מחזקתו של האפוטרופוס הישראלי.

"בפסגת זאב, ברחוב שמואל תמיר, חיים מאות ערבים, שהפכו לחלק מהשכונה. זה ערבוב של ערבים מהצפון וערבים ירושלמים, בדרך כלל מאזור בית חנינא ושועפט, משפרי דיור. בגבעה הצרפתית גרים להערכתי אלפי ערבים. גם כאן חלקם מהצפון. רובם בעלי מקצועות חופשיים. לקטמון יש זליגה של תושבים מבית צפאפא. לארמון הנציב יש זליגה מג'בל מוכבר ומצור באהר".

"ברחוב פרופ' יום טוב עסיס במרכז פסגת זאב", מספר קינג, "יהודי בעל אמצעים הלווה כסף לקבלן ערבי, שבנה שם קומפלקס של 48 דירות ומכר אותן רק לערבים. תלך לשם", הוא המליץ. הלכנו לשם: בתי דירות חדשים, מודרניים. חניונים רחבי ידיים. משפחות ברוכות ילדים ונוער. ברחוב עצמו שולטת האבן הירושלמית ורק מעט ירוק, אבל בסמוך שוכן פארק רחב ידיים. הערבים אינם מתראיינים. היהודים, רק מעט.

אחד מהם, איתמר בן אבי, חי בקומפלקס מגורים שבו 68 דירות. כשליש מהדיירים, הוא מספר, הם דתיים־לאומיים, שתי משפחות חרדיות, שתי משפחות ערביות, והיתר חילונים או שומרי מסורת. שתי המשפחות הערביות הגיעו לכאן משכונות ערביות מצפון ירושלים. אחת מהן מבית חנינא הסמוכה. האב הוא עורך דין. האם - רופאת שיניים. "יש יחסי שכנות נטו. קורקטיים, ללא חיכוכים וללא חיבוקים", מספר בן אבי, "כאשר הן הגיעו לכאן, המשפחות סיפרו שפשוט חיפשו חיים שקטים וביקשו 'לברוח מההמולה ומהרעש' בשכונת מגוריהם הקודמת".

גם בבניין שנמכר כולו לערבים, זה שעליו סיפר קינג, חיים בעלי מקצועות חופשיים: רופאים, אחיות, עורכי דין, אנשי הייטק, בעיקר נוצרים משתיים-שלוש חמולות ששומרות על יחסים תקינים עם השכנים היהודים, ואף "שולחות את ילדיהן לאירועים משותפים עם ילדינו במתנ"ס ובחוגים, ולפעילות ברמה של פיתוח השכונה וברמת השירות לאזרח. מנגד", מציין בן אבי, "יש לנו בעיה עם משפחות בקומפלקס אחר, שחיו כאן עוד לפני שבנו את הרחוב - מוזיקה ורעש מעת לעת, אפילו ביום הכיפורים, ולעיתים הצקות לבנות ולילדים, סכסוכי חניה, מעט גניבות. מולם זה פחות נחמד", הוא אומר.

גם שכנתו, רחל ברכה, מבדילה בין הערבים הנוצרים, "היותר מתורבתים", לדבריה, לבין "אלה שמשתוללים כאן בגינה. נערים שעושים בלילות מה שבא להם. אני מפחדת לשלוח את הילדים למטה, אפילו להוריד זבל. קללות, צעקות, שותים הרבה, מעשנים, שרים בקולי קולות. מנטליות אחרת, ומעבר לזה, גם בוואדי שמאחורי הקניון גרים ערבים ומשם יש מדי פעם קונצרט בלתי נגמר של ירי זיקוקים. לפעמים גם יריות. זה יכול להימשך שעות. גם המשטרה חסרת אונים".

קינג מספר על איש תיווך שזיהה את השוק והפוטנציאל הכלכלי בפסגת זאב והתמקד בהבאת תושבים ערבים לשכונה. היתה התארגנות נגד של תושבים יהודים, שסיכלה את תוכניותיו. הוא מספר גם על קבלן יהודי תושב רמות שמכר דירת גן בפסגת זאב למשפחה ערבית, כשבדירה הסמוכה מתגורר חייל נכה צה"ל. "זה היה קשה לו מבחינה נפשית. ניסינו לעצור זאת ונכשלנו. בסוף המשפחה היהודית עזבה.

"ברמת העיקרון", מדגיש קינג, "המגורים בכל מקום בעיר פתוחים לכולם, יהודים וערבים, אבל יש לזה משמעות. בשכונה יהודית כמו פסגת זאב יש כבר דרישה לגני ילדים ערביים. בגבעת הצרפתית, שכונה שבעבר חיו בה רק יהודים, מציינים היום במתנ"ס את הרמדאן, וגם ברמה הביטחונית זה מבלבל, בייחוד בתקופה רגישה כזאת. פעם היית רואה ערבי בשכונת המגורים שלך, וזה היה חריג. היום אתה נדרש להיות מיומן מספיק ולהבדיל בין החריג שכוונתו רעה, לבין מי שפשוט הפך לשכן שלך".

המטרה: ראש עיר ערבי

הנתונים החדשים על מגורי הערבים בשכונות היהודיות פוגשים את מזרח העיר בתקופה שבה מתנהל שם שיח ער על אפשרות לעוד שינוי דרמטי בחיי המזרח־ירושלמים: השתתפות בבחירות לעירייה שיתקיימו בעוד כארבעה חודשים, אירוע שאותו הם החרימו באדיקות 56 שנה, מחשש שהדבר יתפרש כהכרה בשלטון ובריבון היהודי בירושלים.

עו"ד וליד אבו תאיה מבית חנינא, במקור מנצרת, כבר הודיע לפני חודשים אחדים שיקים רשימה למועצה ויתמודד על ראשות העיר, אך לפחות בינתיים, נראה שאינו נהנה מתמיכה פומבית של שום גורם בעל משקל. התהליך היותר משמעותי מתרחש מאחורי הקלעים על ידי גורמי אופוזיציה בפת"ח, בניסיון לשנות את עמדת ההנהגה ברמאללה שמחרימה את הבחירות.

מי שפועל בעניין, בעיקר באמצעות דעת הקהל ברחוב הפלשתיני, הוא סאמר סינג'ילאווי (50), תושב שכונת שייח ג'ראח, אב לשמונה, מאנשי פת"ח בעיר, המזוהה עם האופוזיציה החריפה לאבו מאזן ולהנהגתו ומחובר למרוואן ברגותי ולמוחמד דחלאן. "טעינו", מודה סינג'ילאווי בשיחה גלויה ל"ישראל השבוע". "נקטנו עמדה לא נכונה. השתתפות בבחירות המקומיות אין משמעותה הכרה בשלטון שלכם. בדקנו זאת גם בחוק הבינלאומי. זו היתה טעות, והתוצאה היא שהיום אין לנו השפעה על תקציבים ואין לנו השפעה על התכנון. אנחנו משלמים 5 מיליארד שקלים ארנונה ומסים, ומקבלים פחות מ־800 מיליון שקלים בשירותים. כל זה יכול להשתנות אם 60% מציבור הבוחרים שלנו, שמונה כ־250 אלף איש - יגיעו לקלפיות. זה ייתן לנו שליש מהמועצה, כ־12 נציגים, ואז נהפוך לשותף רציני ונוכל להפסיק את הרס הבתים, נוכל להזרים סוף־סוף תקציבים לשכונות שלנו שמופלות לרעה".

אריה קינג, סגן ראש העיר: "היה מתווך שזיהה את השוק ואת הפוטנציאל הכלכלי בפסגת זאב והתמקד בהבאת תושבים ערבים לשכונה. התארגנות נגד של תושבים יהודים סיכלה את תוכניותיו"

סינג'ילאווי מדבר גלויות על "העפת אבו מאזן המושחת. איתו", הוא אומר, "אי אפשר לעשות שום דבר. אחרי שתהיה הנהגה חדשה - בתוך חצי שעה נשכנע אותם, ובבחירות נלך בהמונינו להצביע".

אחרי שנים כה רבות של חרם, הרחוב במזרח העיר באמת בשל לכך?
"הרחוב עכשיו מבולבל. הוא מתחלק פיפטי־פיפטי בין תומכים למתנגדים, הוא מושפע מהתעמולה בטלוויזיה הפלשתינית ומפתוות (פסק הלכה מוסלמי, נ"ש) שאנשי הדת הבכירים במזרח ירושלים מפרסמים נגד השתתפות בבחירות". סינג'ילאווי רואה בהן "פתוות פוליטיות ולא דתיות. אם זרם דתי בישראל כמו הפלג הדרומי רץ לכנסת, ויש לו אישור הלכתי מוסלמי לכך, סימן שהפתוות במזרח ירושלים הן פוליטיות ואינן שואבות ממקור דתי. דיברתי עם אנשי דת מכובדים. מותר לנו כמוסלמים להשתתף בבחירות תחת שלטון זר. גם הנביא יוסף, בקוראן, היה חלק מהשלטון הכופר של פרעה ושימש אצלו שר אוצר. חוץ מזה, אנו מאוד קרובים לדת היהודית ולתרבות היהודית. יש לנו אותו בסיס דתי".

סוס טרויאני

בצעירותו, באינתיפאדה הראשונה, סינג'ילאווי ישב בכלא חמש שנים על זריקת אבנים ובקבוקי תבערה. מאוחר יותר כיהן כמזכיר הבינלאומי של צעירי פת"ח, היה מתאם הדסק הבינלאומי של הארגון ועבד לצידו של מרוואן ברגותי, שמרצה היום חמישה מאסרי עולם בכלא הישראלי על חמישה מעשי רצח. "הרכבת עזבה את התחנה של שתי המדינות", הוא משוכנע, "נשארה האופציה של מדינה אחת. חייבים לחיות יחד. יש 14 מיליון תושבים בין הירדן לים, 7 מיליון יהודים ו־7 מיליון פלשתינים. אז נחיה יחד במדינה אחת. זכות שווה.

"עכשיו אני פועל כמו מנסור עבאס", הוא אומר, "לפי החוק שמאפשר לנו להתמודד ולהצביע. מדוע שלא ננצל זאת? 56 שנה לא תכננו אפילו שכונת מגורים חדשה אחת לערבים בירושלים. רק ליהודים, ויש אפליה בתקציבים ובתשתיות. בכוחנו לשנות זאת. היינו טיפשים שלא עשינו זאת עד עכשיו".

בעיקרון סינג'ילאווי תומך גם במגורים משותפים, בערבוב, גם בשכונות המגורים, ערבים בשכונות יהודיות ויהודים בשכונות ערביות, "אבל רק אחרי שיושג הסדר ותהיה הבנה. אם אני יכול לגור עם נוצרים ונוצרים יכולים לגור איתי, מדוע זה לא יכול להיות כך גם עם היהודים?"

כרגע, עם זאת, הוא מתנגד לכניסת יהודים לשכונות הערביות. "בכל מקום שהם מגיעים אליו, הם מניפים דגל. ראית משפחה ערבית שגרה בשכונה יהודית שמניפה דגל בבית שלה? היום אלה אינם תושבים יהודים אלא מתנחלים יהודים, שנכנסים לבתים בשכונות הערביות לפי חוקים גזעניים ולא שוויוניים שאתם חוקקתם. בעתיד, אחרי הסדר, אין לי שום בעיה עם יהודים וערבים שמתגוררים יחד באותו בית מגורים. להפך, אלה שני עמים שמרגישים שייכות לעיר הזאת, ושיש להם זיקה דתית ותרבותית והיסטורית אליה. אנחנו גם רוצים שתאזרחו את תושבי מזרח ירושלים. הייתם צריכים לעשות זאת מזמן, בלי לשאול אף אחד. למה אני רק 'תושב', בדרגה ב' כאן?"

לא כולם רואים את המציאות כמו סינג'ילאווי. במשרדי אחת העמותות שעוסקות ביישוב יהודים במזרח ירושלים, נשלפו השבוע מאי־שם דבריו של המנהיג הפלשתיני הירושלמי פייסל חוסייני, שמת לפני 22 שנה. חמישה ימים לפני מותו, בראיון לעיתון מצרי, אמר חוסייני שהפלשתינים פועלים מול ישראל בשיטת הסוס הטרויאני.

הוא סיפר על ישיבה שהתקיימה שלוש שנים לאחר חזרת ערפאת והרש"פ לעזה, בהשתתפות כל הפלגים הפלשתיניים. "... באותו יום", אמר חוסייני, "והנוכחים באותה ישיבה עודם בחיים, ויכולים להעיד - הצבעתי וביקשתי את זכות הדיבור. אמרתי לכולם: 'היכנסו אל בטן הסוס', וכולנו נכנסנו לבטן הסוס, והסוס עצמו נכנס אל החומות. כעת הגיעה השעה שנאמר: 'צאו מבטן הסוס והתחילו לעבוד'.

"אל תישארו בבטן הסוס ואל תבזבזו זמן ואנרגיה בוויכוח אם הסוס הזה היה טוב, בעודכם בתוך בטנו. הנה, באמצעות סוס זה נכנסתם לתוך החומות. צאו אם כן, מבטנו, והתחילו לעבוד למען המטרה שלשמה נכנסתם לבטן הסוס..."

בעמותות רואים במשפרי הדיור הערבים שעקרו לשכונות היהודיות את "אלה ש'יצאו מבטן הסוס', שעתה, בין שהם מודעים לכך ובין שלאו, מפוררים את המדינה היהודית מבפנים, ברוח המדינה האחת של סינג'ילאווי, וזהו סופו של החלום הציוני", כהגדרתם.