"וְאִנָּקְמָה": מבט עומק לחור השחור של השב"כ

שתיים מהתובנות היותר משמעותיות שפורש רועי שרון בספרו על הטרור היהודי ("וְאִנָּקְמָה") נוגעות לטבח ולרצח של 29 המתפללים המוסלמים במערת המכפלה, על ידי הרופא־המחבל מקריית ארבע ד"ר ברוך גולדשטיין, בחג הפורים לפני כ־30 שנה.

את הסקירה על "ואנקמה" ראוי לפתוח בהן, גם מכיוון שהן נוגעות לפיגוע הקשה ביותר עד היום בתולדות הטרור היהודי, וגם מכיוון שהן מפריכות בדיה רווחת ועלילה נפוצה. שרון מפריך מפי "כל גורמי הביטחון" את ידיעת הכזב שלפיה פיגוע טרור קשה ביהודים נמנע רק בזכות הטבח. "קשקוש מקושקש, לא היה ולא נברא", כדברי אלוף פיקוד המרכז דאז דני יתום. שרון גם עושה צדק עם קריית ארבע המושמצת שלאחר הטבח, כאשר הוא קובע ש"רוב דומם של התושבים בקריית ארבע סלדו מהרצח".

יחד עם זאת, ה"בשורה" המעציבה, המשמעותית אף יותר של "ואנקמה", היא שטרור יהודי במקומותינו כבר אינו יוצא דופן. נכון אמנם שהיקפו זעיר וזניח בהשוואה לזה הפלשתיני - מאות אירועים מול עשרות אלפים; ונכון גם שהחברה היהודית מוקיעה טרור יהודי שפוגע בחפים מפשע, בעוד החברה הפלשתינית מגדלת דורות של טרוריסטים, מאדירה אותם, מחנכת לאורם ומעניקה להם הילה של קדושים ומרטירים. ולמרות זאת, עצם קיומו של טרור יהודי - כמה קשה להוציא מהפה את צמד המילים הזה - כבר אינו מפתיע או תקדימי. מדובר בתופעה, ושרון קורא לילד בשמו ומתאר את התנהלותו, מניעיו ותכונותיו.

משהו אישי: רבים מהטרוריסטים היהודים - מדור הטרור היהודי הקודם, של שנות ה־70 וה־80, ששרון ממעט להתייחס אליו - מוכרים לי. עסקתי בהם לאורך עשרות שנים, שוחחתי עם רבים מהם, בין שהיו אלה אנשי "מחתרת גל" ומנהיגם יואל לרנר, ובין שהיו אלה אנשי המחתרת היהודית. במשך יותר משנה, כמעט מדי יום, פרסמתי ב"הארץ" את "יומן משפט המחתרת היהודית", שתכננה לפוצץ את כיפת הסלע, רצחה סטודנטים במכללה האסלאמית בחברון, פגעה בראשי ערים בגדה וכמעט הצליחה לפוצץ אוטובוסים על נוסעיהם הערבים. גם בג'ק טייטל ובאנשי מחתרת בת עין ובעוד טרוריסטים יהודים מ"הדור החדש" הזדמן לי לעסוק.

דווקא מתוך זווית הראייה הזאת אני מעריך את העבודה המצוינת שנעשתה ב"ואנקמה". אין בספר שפע של ניתוחים או תובנות מחדשות. רועי שרון העדיף להתרכז בעובדות, ולתת להן לספר את הסיפור. הוא מפריד בין טפל ועיקר, ומצליח להביא לא מעט מידע חדש וחשיפות בפרשות שכבר נטחנו עד דק בתקשורת הישראלית. חלקים בספרו נקראים כמעט כסרט אקשן שכולל פשעים, יריות, אלימות, מרדפים וחקירות במרתפי השב"כ. הבעיה של כולנו היא שהסרט הזה, שרועי שרון הפך לספר, אינו בדיוני. הוא סרט אמיתי, מהחיים שלנו.

שרון חושף פרטים חדשים על פענוח פרשת האחים קהלני ותרגילי חקירה של השב"כ שהביאו להרשעתם ומרחיב בחשיפה על מחתרת בת עין, "חור שחור" מבחינת השב"כ. חברי המחתרת הזאת התגלו בדרך מקרה על ידי שוטרי סיור שהבחינו בעגלת הנפץ שנקשרה לעמוד ליד בית ספר לבנות במזרח ירושלים. "ואנקמה" גם מביא את סיפורו העצוב של גור המל - נשמה אבודה וילד מוכה, שהסתבך כמעט בכל צרה אפשרית, עד שרצח ערבי שאותו פגש באקראי, הוסגר על ידי חבריו לשב"כ, נשפט למאסר ומת בכלא.

החלקים הקשים ביותר לקריאה, כמעט כצפייה בסרט אימה, הם התיאורים על מפגעים דוגמת ויזגן, נהג ההסעות משבות רחל שרצח שלושה פועלים ערבים, ככה סתם. ויזגן חשב שהמעשה שלו יעצור את ההתנתקות, ומאוחר יותר, בכלא, תלה עצמו בעזרת רצועות התפילין שלו.

פרק נוסף מאותה סוגה הוא זה שעוסק ברצח הנער מוחמד אבו ח'דיר באכזריות שלא תתואר. אבו ח'דיר הוצת למוות ונשרף בעודו חי, לאחר שנחטף סמוך לביתו בשכונת שועפט והוכה קשות בכל חלקי גופו עד אובדן הכרה. החטיפה והרצח בוצעו על ידי יוסף חיים בן דוד, בעל חנות אופטיקה בשכונה חרדית בירושלים, ושני קטינים, כנקמה על חטיפת שלושת הנערים מגוש עציון ורציחתם. הבשורה המנחמת היחידה, אם ניתן להתבטא כך, בפרק הבעתה הזה היא הזעזוע שפקד רבים לנוכח רצח הנער הערבי, והגינוי וההוקעה, כמעט מקיר לקיר, של אירוע הטרור המזוויע הזה, הן מצד הרבנים והן על ידי רחלי פרנקל, אמו של אחד הנערים היהודים שנחטפו ונרצחו. פרנקל הבהירה כי שפיכת דם נקי היא נגד המוסר והתורה, וכי היא גאה "במדינה שעצרה את הפושעים ואת הזוועה".

"ואנקמה" אמנם עוסק בתופעה מצומצמת מאוד, אבל מכיוון שלא פעם הקנאות היא שמעצבת את המציאות - לעיתים אף יותר מאשר הנורמה - מדובר בספר נדרש ומשמעותי. שרון הקפיד שלא להכליל ולא להכתים בכתם הטרור היהודי לא את הצד היהודי ולא את הציונות הדתית, שטרוריסטים יהודים רבים גדלו בדרך כזאת או אחרת בערוגותיה. העובדה שהרוב הדומם והגדול מאוד בציונות הדתית מתנגד נחרצות לטרור יהודי מעודדת אך גם בעייתית - מעודדת בשל עצם ההתנגדות ובעייתית מכיוון שהיא לא פעם דוממת (לא תמיד).

ספרו של רועי שרון חשוב גם מכיוון שהוא שובר את הדממה והשתיקה הזאת. שרון עצמו גדל בקרני שומרון. הוא וסביבתו הקרובה, כמו %99.9 מהמתנחלים, מעולם לא היו חלק מהטרור היהודי. את פיגוע ההצתה בכפר דומא הוא סיווג כאירוע טרור, והניח שהמציתים תכננו לשרוף בית כדי להטיל אימה על יושבי הכפר, וכדי להעביר מסר באמצעות בקבוק תבערה וגרפיטי.

"האמנתי", כותב שרון, "כי כשחזרו מהפעולה וגילו ששרפו למוות שלושה בני משפחה, בוודאי הזדעזעו מהתוצאה, שהרי מי חפץ במותו של פעוט חף מפשע?". אבל כשצפה בסרטון מחתונת נער ונערת גבעות, שתיעד כיצד רבים מהמוזמנים מניפים את תמונתו של עלי דוואבשה, הפעוט שנשרף בשנתו בכפר דומא, כשהם דוקרים אותה בסכינים - אחזה בו בחילה. התמונות האלה ריסקו את רוב מה שחשב, או רצה לחשוב, לאחר ההצתה הקטלנית, על הפלג הכי קיצוני של נוער הגבעות. "ואנקמה", ששובר שתיקה, הוא במידה רבה תוצאה של הזעזוע הזה.

ועוד שתי הערות שאינן גורעות מאיכותו ומעושרו של הספר המרתק הזה: הספר ראוי לאינדקס מכבד ולרשימה מסודרת של מקורות ומראי מקום. הוצאות ספרים נוטות לא פעם לוותר על כך כדי לחסוך בעלויות ההדפסה וההפקה. בספר הספציפי הזה החיסרון הזה מורגש במיוחד.

"ואנקמה" מפענח היטב את דמותו של הרב יצחק גינזבורג כאחד ממקורות ההשראה של הטרור היהודי, אולם הוא מקדיש מקום מצומצם יחסית לדיון במניעים השונים של הטרור הזה, שבראשם הנקמה. גם שני האיומים המסוכנים ביותר שמהם מוטרדים כיום בחטיבה היהודית בשב"כ - ניסיון פגיעה של יהודים בראש הממשלה ובמסגדי הר הבית - מוזכרים רק במשפטים ספורים. אם הם כה מסוכנים, צריך היה להעמיק בהם מעט יותר.

"ואנקמה", רועי שרון, הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, 250 עמ'