שובם המצער של הסבבים

חזרתו של גבול הצפון לתפקד כזירת טרור פעילה היא בשורה רעה לישראל. עם כל הכבוד לעזה וליהודה ושומרון, עימותים בצפון הם בליגה אחרת. זה ניכר השבוע בדיווחים בתקשורת ומן הסתם גם בתחושות של כל אזרח, וזה בוודאי ניכר היטב בהתנהלות צה"ל: הידיעה שהצפון הוא לא עוד זירה, הוא ה־זירה.

הצטרפו לישראל היום בפייסבוק, לעדכוני חדשות שוטפים לאורך כל היום

מכאן גם נגזרה ההתנהלות הישראלית בכל הרמות - האסטרטגית, האופרטיבית והטקטית. הכל נבע ממטרת העל - מניעת הסלמה בגבול הצפון - שממנה נגזרו מטרות המשנה, מאופן התגובות ועד לאופי הפעילות. 

בעוד מחוץ לחדר שיגרו הפוליטיקאים תגובות מתלהמות, מאיימות, הדיונים עצמם היו ענייניים, ועלה מהם בבירור שלאיש בדרג הפוליטי או הביטחוני הבכיר אין עניין אמיתי לבחון בפועל את מידת התאמתם של המודיעין והתוכניות המבצעיות למציאות.

בעת כתיבת שורות אלה, אתמול בבוקר, נדמה היה כי המדיניות הישראלית הזאת, שתואמת כרגע גם את האינטרס של חיזבאללה ברגיעה, הוכיחה את עצמה. נראה כי ההסלמה בצפון נבלמה, כאשר בצד הישראלי משוכנעים כי המכה שספג חיזבאללה - חיסולו של ג'יהאד מורנייה, וכפועל יוצא מכך פגיעה משמעותית בתשתית המבצעית שהקים ברמת הגולן - גדולה פי כמה מזאת שספגה ישראל עם הריגתם של שני חיילי גבעתי בהר דב. 

ועדיין, זה ניתוח חלקי וצר מאוד של המציאות; התמונה הגדולה סבוכה בהרבה, וישראל הרוויחה בה השבוע דבר אחד עיקרי: זמן למקצה שיפורים עד לסבב הבא.

 

אופי התגובה כעומק הפגיעה

בישראל מעדיפים לראות את נקודת הפתיחה של הסבב הנוכחי (מונח שחזר השבוע לחיי תושבי הצפון) דווקא בראיון המתוקשר של חסן נסראללה, ביום חמישי לפני שבועיים. מנהיג חיזבאללה דיבר בו על מאזן הרתעה חדש מול ישראל: לא רק תגובה על כל תקיפה ישראלית על אדמת לבנון, אלא גם תגובה על כל תקיפה שתתבצע על אדמת סוריה.

ברקע הדברים עמדה ההתארגנות שהקים ברמת הגולן ג'יהאד מורנייה, קו־פרודוקציה של חיזבאללה ואיראן שתוארה השבוע בישראל כ"סיירת מטכ"ל" של הטרור: מאיכות הלוחמים שנבחרו ועד לתוכניות המבצעיות. 

היחידה הזאת - שתוכניותיה פורטו כאן בשבוע שעבר, מירי רקטות ונ"ט ועד לחדירות ליישובים וחטיפת חיילים - אמורה היתה לספק לוקסוס: להכאיב לישראל בלי להותיר טביעות אצבע, ובעיקר בלי לגרור את לבנון להסלמה לא רצויה.

לסיכול התשתית (שם זמני; סביר שהיא עוד תחזור לחיינו) היה נזק כפול, מורלי ומבצעי. מורלית הוא פגע בבן־יקיר־לי של חיזבאללה, בנסיך, מבצעית הוא לקח מהארגון נכס יקר שנבנה בעמל רב. הארגון נשבע לנקום, ועשה זאת השבוע. יש הסבורים שהוא העדיף לפעול גם הפעם מרמת הגולן, ונאלץ לעשות זאת מלבנון משיקולים ענייניים: לא נותרה לו תשתית יעילה על אדמת סוריה. קו המחשבה הזה מוביל גם להיגיון שבבחירת יעד הנקמה - רכב צבאי, בשולי הר דב, הרחק מאזרחים - שנועד להבטיח כי ישראל תכיל את האירוע, כפי שאכן קרה.

הבלטת חלקה של רמת הגולן אינו מקרי. בלבנון הכללים לכאורה ברורים: אם ישראל תוקפת, חיזבאללה מגיב בתפקידו כ"מגן לבנון". אופי התגובה נגזר מעומק הפגיעה, ועומק ההרתעה נגזר מעוצמת החשש מהסלמה. זה סיפור חיינו מול חיזבאללה מאז ומתמיד, עם כמה שנות הפסקה שהחלו במלחמת לבנון השנייה ואשר עוצמתן מתקהה באחרונה בהתמדה טבעית אך מטרידה.

ברמת הגולן לעומת זאת אין כללים. מדובר בארץ רפאים ללא שליט מוגדר שמנוצלת על ידי כל צד לצרכיו, כאשר היעד הכפול של ישראל הוא לא להישאב למלחמת האזרחים ולהימנע מלספוג את הנשורת שלה. ארבע שנים הצליחה בכך ישראל לא רע, כשעל פי פרסומים זרים היא גם פוגעת ומסכלת איומים מוחשיים (משלוחי נשק לחיזבאללה ופעילי טרור מרכזיים שחוסלו) וגם משמרת הרתעה מספקת שתמנע תגובה.

את המציאות הזאת ביקש עתה חיזבאללה לשנות. לכאורה, מעידים אירועי הימים האחרונים שהוא נכשל בכך; למרות איומיו, ישראל המשיכה לתקוף בסוריה, גם השבוע, ובכך אותתה שלא תסכים למשוואה חדשה בגולן. סביר שהמדיניות הזאת תישמר גם בעתיד תחת הקלישאה ש"ישראל תגיב על כל פגיעה בריבונותה", למרות שספק אם היא תצליח לייצר בכך הרתעה של ממש. 

גם בביירות ובטהרן יודעים כי ישראל תסתפק מן הסתם גם בעתיד בתגובות מבוקרות, מידתיות, שבוודאי לא יסכנו את משטרו של אסד. בעידן שבו העולם נלחם בדאעש, ישראל לא יכולה להיות זאת שתסייע לו בעקיפין להשתלט על סוריה (תגובותיו הרשמיות של המשטר הסורי לאירועי הימים האחרונים כיוונו בדיוק לכך: שישראל פועלת בתיאום עם ארגוני הג'יהאד העולמי), וממילא ספק רב אם היא רוצה לראות את עורפי הראשים מתייצבים על גבולה הצפוני.

 לבנונים צופים בנאום נסראללה // צילום: רויטרס

זמן להחליף דיסקט 

בהנחה (סבירה) שפעילות הטרור מהגולן תימשך, נדרשת ישראל להחליף דיסקט. צבאית זה כבר נעשה בחלקו - הקמת אוגדה חדשה ברמת הגולן, הקמת גדר חדשה, שינוי בתפיסה המבצעית - אבל הדרך עוד ארוכה. 

אירועי השבועיים האחרונים הוכיחו עד כמה ישראל לא מוכנה לאפשרות של הסלמה בצפון: במערכת הביטחון מן הסתם לא יאהבו לקרוא זאת, אבל הם חבים תודה גדולה לחיזבאללה שסיפק להם עתה הזדמנות פז לטפל בשורה של עניינים שנדחו עד כה מסיבות שונות (מבצעיות, תקציביות, פנים־ארגוניות).

מבלי להיכנס לפרטים, מסיבות מובנות, על צה"ל לפעול לשינוי בדפוסי פעולתו לאורך הגבול. תחת ההנחה שגם בפעם הבאה תהיה תגובה, ותחת החשש כי פגיעה קשה מדי בצידנו (מספר גדול יותר של הרוגים ופצועים, וחלילה גם חטופים) תחייב תגובה ישראלית קשה שתוביל לתגובת נגד ולהסלמה, מתחייבת האצה של תהליכים שחיוניותם בלטה עוד כלקח ממבצע "צוק איתן". 

מדובר בעניינים שחלקם צבאיים - כמו הצורך לבנות "קו" חדש שיהיה חכם יותר וחשוף פחות - אבל חלקם אזרחיים: הכנות לפינוי אזרחים למשל, צעד שאם יוכן כהלכה מראש ייתפס כמהלך טבעי, ואם ייעשה בחטף, תחת לחץ ופיגועים, יוכתר כמחדל וכניעה לטרור.

 הרכב שנפגע מירי חיזבאללה // צילום: איי.אף.פי

בלבנון המחיר יהיה כבד 

בני גנץ וגדי איזנקוט, הרמטכ"ל היוצא והנכנס, יודעים היטב עד כמה מרכזי תפקידה של התודעה בענייני הצפון. 

מי שאמר השבוע כי אין דין שיירת מובילי טנקים שיורדת דרומה כדין שיירה שעולה צפונה צדק כמובן, ויעיד על כך הביטול המסיבי של חופשות בגליל ובגולן. 

המענה לכך חייב להיות הרבה יותר רחב מסוף שבוע שיעשה הזוג גנץ במלון מצפה הימים - עניין ראוי לכשעצמו, כדוגמה אישית וגם כדי להיות קרוב לאירועים - והוא צריך לכלול הכשרה איטית ומתמדת של הלבבות למה שצפוי לקרות כאן במלחמת לבנון השלישית. על משקל הפער שבין ידיעה לתודעה בסוגיית המנהרות שחפר חמאס מעזה, חייבת כעת ישראל להכין את אזרחיה לרעה שעלולה להיפתח עליהם מצפון.

הדרך לכך עוברת לא רק בצבא. עם כל הכבוד לחיזבאללה, האתגר העיקרי של איזנקוט יהיה תקציבי: תחת ההנחה שהממשלה הבאה, כל ממשלה, תתבקש לקצץ בתקציב הביטחון ולהפנות משאבים נוספים למטרות "חברתיות", ימצא את עצמו צה"ל (שוב) מתאמן פחות, מצטייד פחות, מוכן פחות. 

הקנס שישראל שילמה על כך בקיץ האחרון בעזה היה שולי, המחיר בלבנון יהיה כבד. חובתו של צה"ל לומר את זה כבר עתה ביושר לציבור ולמקבלי ההחלטות; הימנעות מכך תהיה מעילה בתפקיד, לא פחות.

על הדרך, חיוני לייצר הבנות עם ארה"ב שיבטיחו כי הסיוע ממנה, בהינתן הסלמה, לא ייתקע בגלל המשבר ביחסי נתניהו־אובאמה. זה לא עניין של מה בכך: במערכה רחבת היקף מול חיזבאללה תלויה ירושלים בוושינגטון לא רק בכסף ובאמצעי לחימה, אלא גם (ואולי בעיקר) בגב מדיני ודיפלומטי; מלחמת לבנון השלישית תביא איתה אלפי הרוגים והרס עצום בצד הלבנוני, ומי שרוצה לגיטימציה לפעול צריך להכין לכך את הקרקע מראש.

המהלכים האלה - הצבאיים, האזרחיים, התקציביים, המדיניים - חיוניים גם בהנחה (ההגיונית) שחיזבאללה אינו מעוניין כרגע בעימות. 

סיבותיו ברורות: ריתוקו ללחימה בסוריה והקושי שנובע מכך בפתיחת חזית נוספת, הביקורת החריפה עליו מבית על המלחמה שזולגת ללבנון והחשש הטבעי ממערכה נוספת מול ישראל, ורצונה של איראן לשמר את העוצמה שבנתה בלבנון למקרה שבעתיד תותקף על רקע תוכניתה הגרעינית. המרסנים האלה הוכיחו את עצמם בימים האחרונים וסביר שיפעלו גם בעתיד, אך אל לישראל לבנות עליהם: מלחמת לבנון השנייה ואירועי הקיץ האחרון בעזה הוכיחו שגם להיגיון של הצדדים יש גבול, ובעיקר ליכולתם לקרוא ולנתח את כוונות הצד השני ותגובותיו.

בהנחה שהאירוע הבא בפתח (תמיד יהיו עוד חיסול ועוד שיירה שתותקף בפעילות שתיוחס לישראל), הרף שנקבע השבוע סביר אבל בעייתי. בצד החיוב הוא מגביל את חיזבאללה לכללי משחק קבועים, בשטח מוגבל, ומול אויב לגיטימי לכאורה, צה"ל, כאשר האזרחים מחוץ למשוואה. בצד השלילה הוא מחזיר לצפון את עולם המושגים המסוכן של "סבבים", שלעולם אתה יודע היכן הם מתחילים ולעולם לא תדע היכן הם מסתיימים. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו