הלוחמים־באמת אינם מתהלכים בזירה המדינית והצבאית עם סכין בין השיניים. בביוגרפיה שלהם יש מספיק מעשי גבורה. הם אינם צריכים להוכיח את אומץ ליבם לאיש. האזנתי ברוב קשב לבנימין נתניהו ולמשה (בוגי) יעלון ולדבריהם התקיפים על הגנת ישראל ועל המרדף הנמשך אחרי הטרוריסטים - וחשתי כי מילים לחוד ומעשים לחוד: צה"ל לא יישלח לתקוף את חיזבאללה בתגובת נגד לתגובה שלו על חיסול מפקדיו לפני כשבועיים ברמת הגולן.
הצטרפו לישראל היום בפייסבוק, לעדכוני חדשות שוטפים לאורך כל היום
בעברית המודרנית קוראים לכך "הכלה". הממשלה הכילה את תגובת חיזבאללה. ספגה אותה. על ההרוגים והפצועים והכאב והצער. בקיץ כבר נטו נתניהו ויעלון "להכיל" את רצח שלושת הנערים מגוש עציון ואת פגיעת הרקטות שנורו מרצועת עזה. הם ביקשו להחזיר את החיים בנגב למסלולם. הנערים הובלו למנוחות, ונתניהו ויעלון לא הציעו עין תחת עין אלא שקט. הם פנו לתבונת הנהגת חמאס לחדול מן העימות האלים, ואפילו משנכפה עליהם לצאת לצוק איתן יזמו את סיומו כבר ביום השמיני, כמעט בלי הכרעה.
לא שהם נרתעים מייזום פעילות מבצעית. הרי לדברי מקורות זרים, צה"ל השמיד נשק חדיש בדרכו מסוריה ללבנון ועשה כן אפילו בסודאן הרחוקה, ורק לפני כשבועיים חוסל הפיקוד של איראן וחיזבאללה שעמד להקים יחידת טרור מול ישראל מרמת הגולן, סוריה. נתניהו ויעלון מרגיעים לעיתים את הציבור בדברם גבוהה־גבוהה על הביטחון הלאומי, אבל אינם ממהרים ללחוץ על ההדק. רק כאשר כלו כל הקצים.
לא מכבר שמעתי כי אנשי המוסד משבחים את אהוד אולמרט יותר מנתניהו, מפני שאישר להם מבצעים שיורשו מעכב לבדיקה נוספת. אפשר שמידע זה אינו נוח לראש הליכוד בתקופת בחירות, אבל בעיניי הוא דווקא חיובי. על רקע זה ערכתי סריקה לאחור, והפתעתי את עצמי.
משה דיין, שהיה אמיץ ללא חת וכרמטכ"ל דחק למבצע סיני (המוצלח והנשכח), לא רצה להגיע במלחמת 67' לתעלת סואץ ותימרן למנוע את חדירת הצנחנים לעיר העתיקה בירושלים, כי ביקש לצור עליה עד שתיפול כפרי בשל, ונרתע מעימות עם ברית המועצות עד שכמעט מנע את כיבוש רמת הגולן.
לעומת שמעון פרס שנלהב לשגר את צה"ל לשחרר את החטופים באנטבה, הפנו לוחמים כיצחק רבין וכמרדכי (מוטה) גור כתף קרה לרעיון. הוא צדק בפועל, אבל הם הגיבו נכון כמי שיודעים מה רמת התקלות הצפויה לכל כך הרבה לוחמים כל כך רחוק מהבית. דב ויסגלס היה עד לאירוע כאשר אריאל שרון המטיר על בכירים במטכ"ל קשיים ("מדוע אין גשר?... מה עם התעלה שאינה ניתנת לחצייה?"...) בבואם להציע לו פעולת ענישה צבאית ברצועת עזה. גם הוא הצהיר גבוהה־גבוהה, ונזהר בביצוע.
כמותו נהג גם אהוד ברק העטור בצל"שים, שבהיכנסו למשרד הביטחון הרגיע את ההתלהבות של אולמרט (למבצע נבון וראוי) עד שהנושא יילמד מחדש. אז כינה אותו אולמרט "פחדן", בדיחה גרועה. כך גם נהג בברק וברמטכ"ל גבי אשכנזי שסברו כי המבצע נגד עזה בפיקודם מיצה את עצמו בימים הראשונים, אבל אולמרט רצה להמשיך למען עוד מטרה ועוד אחת. ממש כפי שבמלחמת לבנון השנייה דחה הצעה אחר הצעה לסיים בהצלחה ובחר ללחום עד לשחרור החיילים החטופים שממילא לא היו בחיים, וקרבות מיותרים גבו מחיילים רבים קורבן שווא.
יהיה צורך בפרספקטיבה היסטורית כדי לדעת אם נתניהו ויעלון הובילו בשבועיים האחרונים קו נכון בגבול הצפוני. אך כבר עתה אפשר להמליץ על דגם ההתנהלות: להפעיל עוצמה כשיש צורך אסטרטגי, ואפילו במחיר של גרימת מתח לזמן ניכר, אך לא להתמיד בו רק כדי "להעניש" ו"לאזן" ו"להרתיע". אפילו אם בנט וליברמן יצליחו ללבות אכזבה בלב חלק ניכר מהציבור.
משה דיין. לא רצה להגיע במלחמת 67' לתעלת סואץ ותימרן למנוע את חדירת הצנחנים לעיר העתיקה. הוא אף נרתע מעימות עם בריה"מ עד שכמעט מנע את כיבוש רמת הגולן // צילום: אי.פי
הגול העצמי של בנט
פוליטיקאים רבים צפו בנפתלי בנט, ועיניהם כלות. למרות שבבית היהודי התקיימו בחירות מקדימות הוא יכול לעשות בו כבתוך שלו. הכל הצליח לו. קינאו בו. במפלגות־האחיות הכל התנהל באיטיות, ואילו בבית היהודי בנט רצה ובנט החליט, הכדורגלן אלי אוחנה כמעט הוסמך לרבנות - וגרר תגובה חריפה בחוגים הדתיים־לאומיים. אוחנה הבין זאת ראשון ופרש בכבוד. בנט נשאר עם המרירות והכישלון.
אילו הרב אלי סדן היה עובר בבתי המדרש וקורא לא להצביע לבית היהודי, היה יוצא שכרו של אוחנה הנערץ בהפסדו של היו"ר. לא רק מפני שהיה מפסיד את הקולות אלא גם את הפעילים שעתידים היו להציף את הצמתים ביום הבחירות. מצב שכזה כמותו כגול עצמי - דבר שמעולם לא אירע לכוכב הכדורגל על המגרש עצמו.
הרב אלי סדן. אילו היה קורא לא להצביע לבית היהודי, היה יוצא שכרו של אלי אוחנה בהפסדו של בנט. אוחנה הבין זאת ראשון, ופרש; בנט נותר עם המרירות // צילום: עומר מסינגר
חשבון הרווח וההפסד
יש לי יסוד מוצק להניח כי לדעת בנימין נתניהו "הגלות לא יצאה" ממני. היא מושרשת עמוק בתודעתי. כך הוא מפרש את הסתייגותי מנסיעתו לנאום בסנאט ובבית הנבחרים בוושינגטון בלי שהסדיר מראש את ביקורו עם ברק אובאמה. זה מצער אותי, אבל זכותו, ובוודאי לא קבע את דעתו עלי מתוך עוינות והתנכלות. הרי אנו מכירים מאז היה נער בן 15 או 16. (הירושלמים ירדו בקיץ לתל אביב. כי אמנם עירם היא "של זהב ושל נחושת ושל אור", אבל מה לעשות, חוף ים אין להם). עתה הוא נתון כיריביו במערכת של בחירות, ובתקופה זו פוליטיקאים מקצינים את עמדותיהם ומגלים קוצר רוח. אך לא אחת נתניהו מאזין לדעה אחרת ומפנים אותה בתהליך שמשנה את עמדתו.
נכון לעכשיו, הוא חש כי עליו לעשות ככל יכולתו למנוע הסכם רע בין העולם החופשי לבין איראן בנושא הגרעין, וזה נכון; ובנתונים אלה הוא סבור כי הגינונים והנימוסים בטלים בשישים לעומת העניין המרכזי של החרפת הסנקציות נגד איראן חרף התנגדותו של אובאמה, וגם זה נכון. רק שכמדינאי עליו לעשות את חשבון הרווח וההפסד הלאומי. יש בו כמה סעיפים:
• המהומה שקמה בארה"ב גרמה לידידי ישראל במפלגה הדמוקרטית לדחות את החוק נגד איראן כדי להסתייג מעקיפת אובאמה בשיתוף פעולה בין נתניהו לבין הרפובליקנים בבתי המחוקקים. שכר ההזמנה יצא בהפסדה. ממתוק יצא עז. מסע נתניהו דווקא יחליש את התמיכה הדו־מפלגתית בקונגרס בהרחבת הסנקציות על איראן. הוא כבר דחה אותן.
• מלכתחילה התגבש בקרב המחוקקים האמריקנים רוב בעד סנקציות נוספות נגד איראן. אך אובאמה איים להטיל עליהן וטו. לפיכך, נחוצה פעילות של שדולה פוליטית בבית הלבן ולא על גבעת הקפיטול. נתניהו היה צריך לבקש פגישה עם אובאמה, לא עם חברי בית הנבחרים. רק שאירוח אצל הנשיא אינו כולל נאום לאומה, ומכאן הטענות הנשמעות כי המסע נועד לחזק את נתניהו בבחירות יותר מאשר את החקיקה למען החרפת הסנקציות נגד האייתוללות בטהרן.
נכון אומר נתניהו כי עליו לעשות הכל כדי לטרפד הסכם רע עם איראן. זה מזכיר במשהו את פרשת ג'ונתן פולארד. הוא העביר לישראל מידע שלא יסולא בפז. למשל, אלמלא פולארד, לא יכלה לצאת לפועל תקיפת בסיסי המחבלים הפלשתינים בצפון אפריקה על ידי חיל האוויר.
אך משנתפס, התחייבה ישראל להשבית את כל הפולארדים הרבים שלה ולהימנע כליל מריגול בארה"ב. היא מכבדת את הבטחתה. זה הפסד רב משמעות, אבל אין ברירה. הוא הדין גם בעניין הגרעין האיראני. יש צעדים שאסור לממשלה ישראלית לאמץ לעצמה גם אם המחיר גבוה.
אפשר להפעיל שדולה בבתי המחוקקים ובבית הלבן ובתקשורת האמריקנית למנוע את ההסכם עם איראן, אבל לדעתי לא כדאי להגיע לנתק עם הבית הלבן. שכן עד לפרישת אובאמה תזדקק ישראל לסיועו בנשק ובדולרים ובהטלת וטו במועצת הביטחון. כאשר רון דרמר יטלפן בבהילות לג'ון קרי לבקש אצבע באו"ם, ובמשרדו לא ימצאו אותו - יזכור השגריר את הרגע הזה, והכל בגלל מסמר קטן. כך משדר לי קול פנימי בתדר הגלות.
הטיפשות גרועה מן הפשע
ניצב אחר ניצב התפרקה צמרת המשטרה. גם סגן המפכ"ל ניסים מור, שבכל ימות השנה הוא הבכיר הממונה על החוק והמשמעת אצל כחולי המדים. החתול שמר על השמנת. יוחנן דנינו נהג נכון כשלא קיבל את התפטרותו. הוא רצה לפטרו. קנה את קלונו ביושר. בחוסר יושר.
אפשר להבין כיצד זה אירע. היתה תרבות ארגונית. גם כשבא לעולם החוק האוסר יחסים רומנטיים בין קצין לשוטרת הנתונה למרותו הוא לא חדר מיד לתודעה. חולף זמן ומעשים אסורים התרחשו, אבל ככל שנענשו יותר אנשים כך גברה בתודעה הידיעה כי מה שהיה שוב לא יהיה.
ההוויה החדשה קיימת כבר כמה שנים. מילא, אם מישהו מעד לפני שלוש או ארבע. אבל מעידות חדשות? עכשוויות? בנות כמה חודשים? בעולם שבו החקירות מסועפות וההלשנות נפוצות?
מור ראה עצמו מועמד לרשת את דנינו הפורש בקרוב. אם לא מפכ"ל כי אז נציב שירות בתי הסוהר. כמו גם ניצבים אחרים שייחלו לקידום, אבל נאלצו לפרוש, ממש להימלט ממשרתם הבכירה. שני מרכיבים הופכים אותם לבלתי ראויים. האחד הוא המעשה האסור, והאחר - שיקול דעת לקוי. אילו גם סלחו לו על ההטרדה המינית אי אפשר היה לסלוח לו על הסכלות. זה יותר גרוע מפשע, אמר פעם דגם־האב של הדיפלומטיה שארל מוריס טליראן, זו טיפשות.
מסר ביטחוני מאזורי ח"ן
במלון "קרלטון" בתל אביב התכנסו השבוע מבוגרים רבים למפגש שלא עלה בקנה אחד עם דימויים כאנשי עסקים ופרקליטים. על הבמה התנהלה שרשרת של נואמים: היזם שבנה את שכונת אזורי ח"ן עורך הדין אברהם (אייבי) נאמן, הטייס רן פקר שסיפר על קרבות האוויר ב־67', מפכ"ל המשטרה שלמה אהרונישקי, ובסיומו של ערב נשיא לשכות המסחר הח"כ אוריאל לין.
כל אלה באו להשיק ספר ילדים. התברר כי בשנה ה־80 לחייו החליט לין לכתוב את "הגנה עצמית". אפשר שהתקנא ביגאל מוסינזון, מכל מקום הוציא תחת ידיו ספר ילדים המספר על מין חבורת חסמב"ה של ילדי השכונה אזורי ח"ן.
מה עניין שמיטה להר סיני? מה לקרבות האוויר בשמי מצרים במלחמת 67' ולספר החדש? התברר כי יש. לין מבקש לעורר את המודעות לשיפור ההגנה העצמית. מה עשתה חסמב"ה אזורי ח"ן בספרו? זו הפתעה. אבל הפרקים הראשונים עוסקים באירועים מתועדים.
אוריאל לין. ספרו עוסק בשיפור ההגנה העצמית. המשטרה, הזכיר, פחדה להתקרב לישיבת מרכז הרב בעת הטבח. סרן דוד שפירא שמע יריות, נטל נשקו, והרג את המחבל // צילום: איציק ביניונסקי-יח"צ
המשטרה, הזכיר לין, פחדה להתקרב לישיבת מרכז הרב בירושלים שעה שמחבל טבח בתלמידים. אך בבניין סמוך השכיב סרן דוד שפירא את ילדיו לישון. הוא שמע יריות ונטל נשקו, רובה M-16, חדר לישיבה והרג את המחבל. עתה פנה לין אל צעיר שנחבא מאחורי אחד העמודים וביקש שיקום. האיש היסס. "זה שפירא", חשף אותו לין. הוא כבר סגן אלוף.
לין מצדד במסירת יותר אקדחים לאזרחים (אבל לא "חופשי על המדף" כמו באמריקה). זה מציק לו כבר 40 שנים. אז שלח ל"מעריב" מאמר, שיש לצייד כל אזרח בעל יכולת להתגונן מפני הטרור. העורך שמואל שניצר בחר בכותרת "הגנה עצמית". היא נמתחת מאז ועד לספר הביכורים לילדים של לין. כנגד "אל תיתנו להם רובים", לין קורא "תנו להם אקדחים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו