די להבין עד תום את מערכת אמונותיו של ברק אובאמה, שנדבך מרכזי בה הוא הדחף לקדם בכל מחיר הסכם גרעיני עם איראן, יש לחזור במנהרת הזמן לשנות ה־60 המוקדמות ולתפיסת עולמו של הנשיא ג'ון קנדי. שכן, מקנדי שאב אובאמה את אמונתו, שבאמצעות מנופי השפעה חיוביים ומסכת שלמה של תמריצים כלכליים ובוני אמון, אפשר גם אפשר לנתק את טהרן מציר הרשע והטרור ולהעלותה על מסלול של התנהלות פרגמטית ומתונה.
ואכן, במוקד חשיבתו של קנדי, בייחוד בזיקה למרחב המצרי, עמדה ההערכה כי "סנקציות חיוביות" דווקא, והישענות על מגוון רחב של אמצעים ומכניזמים כלכליים וטכנולוגיים, עתידות לשנות את סדר עדיפויותיו של נשיא מצרים ג'מאל עבד אל־נאצר, וכך להעניק לו את התמריץ לנטוש את נתיב המהפכנות והרדיקליזם (שכלל תמיכה וחימוש של תנועות מחתרת אנטי־מערביות בעדן, בעומאן ובלוב), ובמקום זאת להתמקד בסוגיות פיתוח וצמיחה מבית.
זאת תוך נכונות לתרום ליצירתה של תשתית מוצקה לכינונה העתידי של חברה פלורליסטית ודמוקרטית יציבה בארץ הנילוס. למרות שבשנה האחרונה לחייו של קנדי נגוזו תקוות אלה במרחב המצרי, על רקע החלטתו של נאצר להתערב התערבות צבאית רחבת היקף במלחמת האזרחים בתימן (תוך שימוש בנשק כימי), לא מנע הדבר מברק אובאמה לאמץ אל חיקו מודל זה של מדיניות מפייסת, מתגמלת ומתמרצת ולהפוך אותו לליבת התנהלותו במישור האיראני, למרות קריסתה של אסטרטגיה זו פחות משנתיים בלבד לאחר שהושקה על ידי קנדי ב־1961, ולמרות הביקורת החריפה שהיא הצמיחה בקרב אחדות מבעלות בריתה המסורתיות של ארה"ב במזרח התיכון, ובמרכזן סעודיה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
העם האיראני הופקר
מיום כניסתו לבית הלבן, ב־20 בינואר 2009, הבהיר אובאמה שגישתו לאיראן המהפכנית מעוגנת בתפיסתו של קנדי את מצרים המהפכנית ובטקטיקה שנגזרה ממנה. במילים אחרות, כדי להתמודד בהצלחה עם מיזם הגרעין האיראני, היה אובאמה משוכנע שעל הממשל להתבסס בעיקר על פיתויים ותמריצים במקום על איומים ועיצומים.
זאת בתקווה שהדבר ישפיע השפעה מרככת על טהרן וישכנע את מנהיגותה לנטוש את המירוץ לעבר הפצצה, ובתמורה לזכות בלגיטימציה בינלאומית מחודשת שתבטיח לה התפתחות כלכלית מואצת ומעמד מוכר של שחקן ציר אזורי בעל השפעה. לא זו בלבד שהתבטאויותיו הראשונות של אובאמה בזיקה לאיראן (כולל נאומו בווידאו לעם האיראני) היו רוויות באמפתיה, בסימפטיה, בהבנה וברצון לפתוח דף חדש, אלא שביוני 2009, לאחר פריצתה של "המהפכה הירוקה" נגד משטרו המדכא של הנשיא מחמוד אחמדינג'אד, הסתפק במס שפתיים חלול וריק מתוכן ממשי בהתייחסותו למפגינים בטהרן.
באותה מידה שהנשיא קנדי נמנע מכל צעד ממשי כלפי קהיר, שעלול היה לפגוע במאמציו להצעיד את יחסי ארה"ב עם מצרים אל עבר עידן חדש של שיתוף פעולה וידידות (וזאת גם לאחר שנאצר חצה את כל הקווים האדומים במלחמתו בתימן), כך גם אובאמה נמנע מלסכן את מדיניות ההתקרבות שלו כלפי המשטר האיראני, חרף הפצרותיהם החוזרות ונשנות של מנהיגי תנועת הרפורמה, שציפו מן הנשיא הליברלי ושוחר זכויות האדם להעניק להם גיבוי ותמיכה במאבקם לדמוקרטיזציה ולשינוי אופיו של השלטון המדכא.
הם הופקרו, אפוא, לגורלם, על ידי קודקודה של הקהילה הבינלאומית, שניצב מנגד. בה בשעה יצא הממשל חוצץ נגד הקו התקיף והבלתי מתפשר שהובילה צרפת במשא ומתן שהתנהל בין "פורום השש" לבין איראן בסוגיית הגרעין. היה זה רק כשנה מאוחר יותר, ולאחר שהמשטר האיראני דחה בזלזול את עיסקת הפשרה מרחיקת הלכת שגיבשו המעצמות (שבמרכזה ההצעה להעביר את האורניום המועשר לרוסיה), שאובאמה נתן את הסכמתו להקשיח את העיצומים הכלכליים (בייחוד בתחומי האנרגיה והבנקאות) כלפי טהרן.
למרות שההתנהלות האיראנית בהקשר זה הצביעה על כך שמדובר בלוחמה פסיכולוגית ולא בשאיפה של ממש לקדם הסדר (שכן טקטיקת המיקוח שלה התבססה על ניסיון חוזר ונשנה לבחון את טווח הוויתורים של המעצמות על ידי הפרחת בלוני ניסוי ונכונות זמנית להגיע לפשרה), לא מנע הדבר מהנשיא ה־44 להמשיך לצעוד בנתיב הדיפלומטי.
יתרה מזאת, ביולי 2012, כשנה לפני שחסן רוחאני נבחר לנשיאה של איראן, השיק הבית הלבן "ערוץ אחורי" של מגעים בין המנהיגות האמריקנית לבין בכירים במשטרו של אחמדינג'אד. היה זה ג'ק סאליבן, מי שעמד בראש האגף לתכנון מדיניות במחלקת המדינה, שנפגש בחשאי עם דיפלומטים איראנים בעומאן וחנך בכך את עידן הדיאלוג החשאי והישיר בין וושינגטון לטהרן.
צפון קוריאה כמשל
לאחר שאובאמה זכה, בנובמבר 2012, לאמונו המחודש של הציבור האמריקני ולתקופת כהונה שנייה, הפך ערוץ תקשורת נסתר זה למוקד של פעילות ענפה ורבת משתתפים. ואכן, ראשיתה של שנת 2013 התאפיינה בגודש של מפגשים מאחורי הקלעים שהתקיימו בתדירות גבוהה בין אישים אמריקנים לאיראנים, והמשתתפים בהם כללו בכירים כשגרירת ארה"ב באו"ם באותה עת, סוזן רייס, סגן מזכיר המדינה, וויליאם ברנס, ויועץ מחלקת המדינה למניעת תפוצתו של הנשק הגרעיני, רוברט איינהורן.
הגם שבמגעים אלה לא הושגה פריצת דרך דרמטית, הם הניחו את התשתית להשגתו, בנובמבר 2013, של הסכם הביניים בין פורום השש לבין איראן. הנדבך הנוסף שגישר בין המפגשים החשאיים הללו לבין הסכם הביניים, היה המפגש שהתקיים באפריל 2013 באלמטי שבקזחסטן, בין נציגי הפורום לבין הנציגות האיראנית. במפגש זה גובש העיקרון שלפיו יוסרו מעל איראן לפחות חלק מן העיצומים הכלכליים, וזאת תמורת הפחתה משמעותית בהיקף העשרת האורניום, אך ללא עמידה על העיקרון (שעוגן בהחלטות מועצת הביטחון) של הפסקה מוחלטת של תהליך ההעשרה כתנאי מוקדם להסכם ולהסרת העיצומים.
היתה זו נכונותו של אובאמה להשלים עם התביעה האיראנית להמשיך להעשיר אורניום (ולו גם ברמת העשרה נמוכה), שבפועל העניקה לגיטימציה למעמדה החדש של איראן כמדינת סף גרעינית וסללה את הדרך להסכם הביניים שנחתם בנובמבר 2013. באלמטי נחצה, אפוא, הקו האדום, והסכם ז'נבה - בחלוף כחצי שנה - העניק לכך את הגושפנקה הרשמית.
הפור נפל, אם כן, והשנה שחלפה מאז הושג הסכם ז'נבה רק ממחישה את העובדה שהנשיא אובאמה נותר נחוש בדעתו להישען על מתווה הביניים כבסיס להסדר קבע עם טהרן, וזאת גם אם מחירו עבור ישראל יהיה בלתי נסבל. ואכן, המגעים המתקיימים בימים אלה בין פורום השש לבין הנציגים האיראנים מבהירים שהמיקוח הנוכחי עבר מן הליבה אל השוליים.
לאחר שעקרון המשך ההעשרה כבר סוכם, לא נותר אלא להתווכח על מספר הצנטריפוגות שיישארו בידיו של רוחאני ועל כושר הייצור שלהן. זאת כאשר לצדדים ברור שגם לאחר שינוי תצורתן של הצנטריפוגות, תוכל טהרן ללא קושי ובמהירות לחצות את הסף המפריד בינה לבין הפצצה.
ואכן, הדיווחים המגיעים משולחן המשא ומתן הנוכחי מצביעים על כך שבמסגרת ההסכם המתגבש, תוכל איראן להפעיל כ־6,500 צנטריפוגות, ואף להגדיל בהדרגה את מספרן עד לתקרה של כ־10,000 בחלוף עשר שנים.
גם התקדים הצפון־קוריאני מעיד על כך שמדינה הנחושה להפוך למעצמה גרעינית, לא תהסס להוליך שולל את הקהילה הבינלאומית ולעקוף גם את מנגנוני הפיקוח והאכיפה הפולשניים
ביותר שהוצבו על אדמתה. ואולם, למרות שמסכת ההונאה והרמייה מבית היוצר של פיונגיאנג אמורה לעמוד לנגד עיניהם של "כל אנשי אובאמה" - לא היה בכך להאט את מירוצם לעבר הסכם הקבע עם טהרן.
גם העובדה שכמו ישראל, כך גם סעודיה ומצרים מגלות מורת רוח ודאגה רבה מן הדהירה האמריקנית לעבר היעד הנכסף, לא הביאה את וושינגטון להערכה מחודשת של מתווה ההסכם ואופיו. אכן, ההיסטוריה חוזרת, ולאו דווקא בהקשר הישראלי.
באותה מידה שבעלת הברית הסעודית תקפה בחריפות את מדיניותו הפייסנית של הנשיא קנדי כלפי מצרים המהפכנית, ובייחוד את העובדה שמיהר להעניק הכרה במשטר הרפובליקני בתימן, כך גם ריאד אינה מסתירה היום את ביקורתה על מאמציו של נשיא דמוקרטי אחר, הלוא הוא ברק אובאמה, לבצר את מעמדו של משטר מהפכני אחר, שכמו מצרים בעידן נאצר, טובל ושרץ הטרור הבינלאומי בידו.
מתחייב קו תקיף
למרות שמשפט ההיסטוריה ולקחיה אמורים היו לנתבו למסלול שכולו זהירות וחשדנות, נראה שלנשיא ארה"ב אצה הדרך להשלים את "משימתו" בחזית האיראנית. זאת, כחלק בלתי נפרד משאיפתו לגמד את איום הטרור מבית הגידול של האיסלאם הרדיקלי, וכך להשלים את מסע התנתקותו החד-צדדית מן המזרח התיכון.
נראה שהרצון לבדל את עצמו באורח מוחלט ממורשתו הלוחמנית והמתערבת של קודמו בבית הלבן, ג'ורג' בוש הבן, הוא שעומד ביסוד מגמה זו של אובאמה להישענות בלעדית כמעט על "עוצמה רכה" לצד זניחתם של מנופי ההשפעה הכוחניים יותר של האסטרטגיה האמריקנית.
מגמה זו, המלווה גם בכמיהה גדלה והולכת להתכנס בתוככי המרחב האמריקני (ששורשיה נטועים הן בשיקולים תקציביים והן בתפיסת העולם), ניתנת למימוש בייחוד כאשר הבית הלבן משקיף על ההוויה הבינלאומית מבעד לעדשות בהירות ואופטימיות במיוחד.
כאשר האתגרים והאיומים, המציפים את הסביבה החיצונית, נתפסים באורח מינימליסטי, וכאשר הסכנה הטמונה בהם לסדר העולמי וליציבות האזורית הופכת בעיניו של המתבונן לחלון של הזדמנות דווקא, כך נעלם גם הדיסוננס שבין הכורח להתמודד חזיתית עם אתגר הגרעין האיראני, לבין הרצון להגיע להסכם עם טהרן, ויהא מחירו אשר יהא עבור בעלות בריתה הקרובות של ארה"ב.
לפנינו אפוא, ככותר ספרו הבלתי נשכח של מילן קונדרה - מחול (אמריקני) אחרון ופרידה - מן המזרח התיכון. לאור כל זאת, נשאלת השאלה האם ישראל, כמו שאר שותפותיה האזוריות של מעצמת העל האמריקנית, יכולה להרשות לעצמה לצפות מן הצד בהשלמה במחול זה, כשלאחר רדת המסך היא עתידה למצוא מולה מדינת סף גרעינית רדיקלית, שתהיה בבחינת איום חמור על ביטחונה לא רק במישור התת־קונבנציונלי, קרי הטרור הרב־זירתי, אלא גם במרחב העל־קונבנציונלי, קרי הגרעיני.
על רקע זה מתחייב אימוצו של קו תקיף ולעומתי אל מול הנכונות האמריקנית להעניק לגיטימציה למעמדה של איראן כמדינת סף גרעינית, שבד בבד ממשיכה בפעילות הטרור הענפה ורבת הזרועות שלה. עם זאת, השאלה הנשאלת היא מהי הטקטיקה האופטימלית לניהולו של קרב הבלימה האחרון ערב ההסכם שבשער, והאם נאומו של ראש הממשלה נתניהו בפני שני בתי הקונגרס עשוי להעניק לעמדותיה של ישראל רוח גבית בציבוריות האמריקנית, וכך לחשק ולכבול את ידיו של הממשל?
לנוכח להיטותו של הנשיא, כבר מראשית דרכו בבית הלבן, לממש את חלום ההתפייסות שלו עם טהרן; ולנוכח רתיעתו של חלק, לפחות, מהמחנה הדמוקרטי בקונגרס מעימות ישיר עם אובאמה על רקע זה, ספק הוא אם יהיה בכוחו של נאום אחד - רהוט ככל שיהיה - לשנות את הדינמיקה שיסודה בקווי מתאר נשיאותיים שהתגבשו כבר בראשית 2009.
הימים והשבועות הקרובים יסייעו בהבהרת התמונה ויוכיחו אם ברק אובאמה יזכה לשולי תמרון רחבים בהתנהלותו במישור האיראני גם לאחר 3 במארס 2015.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו