קריאה אחרונה לסדר: בין הפשיעה ברחוב הערבי לוועדה לבחירת שופטים

התמונות שמופיעות בתקשורת כליווי ויזואלי לכתבות על מרחץ הדמים של הפשע ביישובים הערביים, מספרות משהו על המציאות. רואים בדרך כלל שולחנות ענק עם מפות וכיבוד קל, ומסביב הרבה חולצות כחולות עם דרגות כאלה ואחרות, ובדרך כלל מזוהים גם השר בן גביר והמפכ"ל קובי שבתאי. המסר הסמוי הוא שזה נראה כמו ישיבת מזכירות הוועד הפועל של ההסתדרות בימי ירוחם משל. יושבים ומדברים. מציעים. מאשימים. בעיקר זה את זה. יושבים ומדברים זה אומר שלא פועלים ועושים.

אחד מאלה שעשו, למשל, הוא ניצב עמי אשד, מפקד מחוז תל אביב. עשה נזק. לאחר שהובהר לו ששני הבכירים בעלי הסמכות החוקית במערכת ביטחון הפנים ובמשטרה חושבים שהוא כשל בתפקידו, וכי עליו ללכת הביתה או לתפקיד אחר - הוא מצא לעצמו דרכים עוקפות סמכות ונשאר תקוע בתפקידו. שבירת הסמכות של בן גביר ושבתאי, בעזרת היועצת המשפטית, העבירה מסר ברור גם לקציני המשטרה הפועלים למיגור הפשע וגם לראשי הפשע המאורגן: עבור הקצונה הכפופה במשטרה, מעשה אשד יצר בהכרח תחושה שההנחיות היורדות מלמעלה אינן מחייבות, ושאין שום תוצאות לכישלון במשימה. מבחינת ראשי הפשע בחברה הערבית, הם קלטו עוד סימן לחלל ריק שלטוני, ואת היעלמות המדינה מאזורי החיוג שלהם.

איתות חזק להיחלשות המשילות בישראל הגיע למארגני הפשע הרצחני כתוצאה מהאנרכיה שהשתררה בחלקים מסוימים של המדינה, ואפילו במוסדות מרכזיים כמו צה"ל. כל זה מלווה בכך שאנשי ביטחון ששמו את עצמם כהנהגה מקבילה, ללא סמכות וללא בחירה, ערפלו את ההיררכיה השלטונית בישראל. כמו ביחס לטרור החיצוני, וכמו ביחס למדינות אויב, בכל מדינה קיים אלמנט של הרתעה כלפי פנים, אחרת מתפורר שלטון החוק ואיש הישר בעיניו יעשה. ישראל עדיין לא הגיעה לשם.

במצב הזה, כשרמת הפשיעה והרצח הגיעה למפלסים חסרי תקדים, הדברים יוצאים מגבולות המאבקים הטריטוריאליים הסגורים ביישובים הערביים. יש מספיק ממשקים שמעבירים את ההתפוררות בגזרה אחת לגזרה אחרת. רה"מ נתניהו, הממונה על השב"כ, גילה נחישות להפעיל אותו במאבק הזה. אפשר למצוא נימוקים בעד ונימוקים נגד. הכל לפי שיקולים ענייניים. נתניהו ניצל את ערפל האי־ודאות בתחילת מגיפת הקורונה, וגם אז הוחלט להפעיל את השב"כ ואת יכולותיו. זה נועד בעיקר להרתעה ולכפיית משמעת אזרחית בימי בידוד וסגר. בשלב מסוים חשבו בשב"כ שלא מתאים לבצע פעילות כזאת בחברה אזרחית - והמעורבות של השירות נפסקה.

אבל מה שמעניין במצב הנוכחי, הוא ההתנגדות המתואמת של גורמים רבים לעירוב השב"כ במיגור הפשיעה הרצחנית בחברה הערבית. קודם ניסו להפיל את גל הרציחות על הממשלה ונשמעו זעקות "הושיעו נא". מחדל של הממשלה. ברגע שנתניהו התגייס והראה נחישות - הופיעו הפרשנים המובילים לצד בכירים לשעבר במשטרה ובשב"כ, בחיזוק מי אם לא היועצת המשפטית בהרב־מיארה, והתייצבו נגד הפעלת השב"כ במערכה. ראש השב"כ עצמו דאג שהציבור יידע שהוא מתנגד. הפרשנים הביטחוניים הלכו איתו.

הסיבה לכך שראש הממשלה מגלה שיפוט נכון יותר בסוגיה מאשר מומחי השיטור והמשפט, היא שעצם הכנסת השב"כ לפעולה משדרת לציבור ולפשע המאורגן נחישות של המדינה להתמודד ולעקור את התופעה מהשורש. דרוש קודם כל חידוש ההרתעה כלפי פנים בנושא אכיפת שלטון החוק. השב"כ יכול לספק את הסחורה בתחום הזה. זה סוג של פעולת חירום, ולא פעולה יסודית.

ההתנגדות להפעלת השב"כ נתפסת כמונעת מסיבות אחרות, לא מוצהרות. מי שכל כך חרד מהפשיעה וסופר יותר מ־100 נרצחים, בדרך ל־110 עד עכשיו, לא יכול להגיד פתאום שיש למשטרה היכולות להתמודד לבדה, או שזה פוגע בזכויות האדם, כשחיי אדם נמצאים על הכף - וזה, כמובן, משום שמדובר באזרחים ערבים. כנראה חיי ערבים, בניגוד לסיסמה, הם פחות נחשבים. הסיבה לכך שכל שכבת הביורוקרטיה הביטחונית־משטרתית־משפטית מתנגדת לקוחה מעולם יחסי מנגנוני הממשל, נוכח הממשלה הנבחרת - מרמת השרים ועד לראש הממשלה. מה שבכירי הביטחון והיועצת המשפטית לממשלה רוצים, הוא לנתק במידת האפשר בין גופים כמו צה"ל, השב"כ, המוסד, המשטרה וכל השאר - לבין הממשלה. שהשב"כ ימשיך לפעול לפני המנדט השגרתי שלו, ללא מגע ראש הממשלה.

גיוס השב"כ לזירת הפשע הגואה מבליט את הסמכות הפוליטית הנבחרת, המפקחת, כלפי שירות הביטחון. תכף נשמע שלפשיעה במגזר הערבי אין השלכות אסטרטגיות. כמו שגם להפעלת מתווה הגז לא היו ממדים ביטחוניים־אסטרטגיים, והשופט אליקים רובינשטיין ניסה ללגלג על נימוקיו של ראש הממשלה בדיון בבג"ץ. כשפרשנים ידועים כותבים שתפקידו של השב"כ הוא לפעול נגד ראש הממשלה כדי להציל את הדמוקרטיה, קצת קשה להם לקבל שבדמוקרטיה הדברים מתנהלים הפוך: הממשלה היא זאת שנותנת הוראות לשב"כ. סיבה אפשרית נוספת להתנגדות היא שכשנתניהו מגלה נחישות בנושא מסוים - הוא גם עלול להצליח במשימה.

האתגר הבא של לוין

אישה אחת בליכוד, טלי גוטליב, הצליחה להשפיל את ראש הממשלה ולהעניק ניצחון לאופוזיציה, בניגוד גמור לרצון בוחרי הליכוד

"שום אדם לא גרם יותר נזק למעמדה של ישראל בעולם, ובייחוד בקרב אלה המכונים 'פרוגרסיבים', מאשר ג'ורג' סורוס", כתב לא מכבר אלן דרשוביץ במאמר ב"וול־סטריט ג'ורנל". האמירה שלו רק מדגימה את הכוח ואת ההשפעה שהצליח סורוס לצבור באמצעות ארגונים רדיקליים שונים, שמטרתם העיקרית היא לפורר את החברה האמריקנית ואת הדמוקרטיה האמריקנית מבפנים.

סורוס, שהעביר השבוע את השליטה באימפריה שלו לבנו, מוביל כבר שנים כיוון פעולה ספציפי של בחירת עורכי דין רדיקלים כתובעים כלליים למערכות אכיפת החוק בארה"ב. סורוס מממן את הקמפיינים שלהם להיבחר לתפקידים השונים במערכת המשפט, והתוצאות מורגשות. אחת מהתנועות ההרסניות שסורוס מימן היא לביטול תקצוב המשטרה. האידיאולוגיה של המשפטנים הפרוגרסיבים במפורש מעודדת פשיעה. מחד על ידי החלשת המשטרה, ומנגד - ענישת שודדים, תוקפים אלימים ונאשמים בהריגה הופכת לבדיחה.

הנגע האמריקני הפרוגרסיבי מאיים גם על החברה הישראלית, וכאן נכנס התפקיד המכריע של זהות המשפטנים שנשתלים אצלנו בתפקידי מפתח. המחלה האמריקנית, שלקוחה כאילו מימי רפובליקת ויימאר בגרמניה, חודרת לרחובות ישראל. איומים ואלימות גלויה כלפי נבחרי ציבור, פיצוץ אירועים וטרור קר נגד השלטון לא מגיעים לחקירה ולטיפול של זרועות האכיפה.

היעד הראשון של שר המשפטים יריב לוין, אחרי הפארסה של טלי גוטליב ביום ההצבעה לוועדה לבחירת שופטים, יהיה לנסות לגבש גוש חוסם בתוך הוועדה נגד השופט יצחק עמית, שהגיע תורו להיות נשיא ביהמ"ש העליון. אחרי בחירתה של קארין אלהרר, קשה לראות איך הוא משיג את זה. אישה אחת בלתי נשלטת בליכוד הצליחה להשפיל את ראש הממשלה ולהעניק ניצחון לאופוזיציה, בניגוד גמור לרצון בוחרי הליכוד.

השופט נועם סולברג, שיכול היה להיות נשיא טוב, כבר הודיע שאינו מוכן להיבחר במקום עמית. סולברג הוא שמרן, אבל חסר לו כנראה ידע אל מול הכוחות החתרניים ודרכי פעולתם נגד הדמוקרטיה בישראל. אפשר היה לראות את זה בפסיקה שלו בערעור של "קריים מיניסטר", שאמרו על השר מיקי זוהר כי הוא "חייל בכיר בארגון הפשע של נתניהו". זאת לא התבטאות חריפה, כפי שפסק, אלא סימון מטרה. מיקי זוהר מסומן כאובייקט שנאה, והפיכת אנשים ליעדי שנאה זאת פגיעה יותר קשה מהוצאת דיבה מקרית.

לפי ההתבטאויות של אנשים שהיו מעורבים במו"מ בבית הנשיא, כבר לא מעט ימים לא מתקיים שום משא ומתן עם האופוזיציה. מה שצפוי בחודש הקרוב זה ניסיון להתגבר על המכשול המטורף שנקרא טלי גוטליב, ובכל זאת להכניס נציג של הקואליציה לוועדה לבחירת שופטים ולעביר אלמנט אחד או שניים מהרפורמה. בהמשך לבעיית המשפטנים, אם היה קונצנזוס לאורך מהומות המחאה, זה שלנציגי לשכת עורכי הדין אין מקום בוועדה לבחירת שופטים. השמאל משקיע את כל מאודו בבחירת עמית בכר לראשות הלשכה. נציגי הלשכה לא מייצגים את האינטרס הציבורי, והימין מוצא את עצמו מתפלל לניצחון אפי נוה.

אל תדברו על אריק

אי אפשר לנתק את התנהגותם האנטי־דמוקרטית של בכירי מערכת הביטחון לשעבר מתהליך צמיחתם במסגרות צה"ל עד להגיעם לצמרת

אם יש יסוד אחד במבנה החברתי־פוליטי־צבאי שנפגע קשות בכל המאבקים נגד הרפורמה המשפטית, זה כל מה שקשור באתיקה הצבאית, באתוס הבסיסי של התנהגות צמרת צה"ל. אין הכוונה לצמרת המכהנת עכשיו במטה הכללי, אלא לקבוצה בולטת ומשפיעה מקרב הקצינים הבכירים בדימוס. אי אפשר לנתק את התנהגותם הגסה והאנטי־דמוקרטית מתהליך צמיחתם במסגרות צה"ל עד להגיעם בעבר לצמרת.

השמות ידועים. ביניהם לפחות שלושה רמטכ"לים לשעבר שאחד מהם היה גם ראש ממשלה, אלוף בדימוס שהיה ראש אמ"ן, תת־אלוף שהיה קצין חינוך ראשי. קבוצה של מפקדי חיל האוויר שחתמה על מכתב לפני כמה חודשים נגד הרפורמה. כל קבוצת הבכירים לשעבר שחררה התבטאויות רוויות איומים באלימות פיזית, ובהסתה לביצוע מהלכים שמשבשים את סדר החיים ואת שלטון החוק במדינה. ההתבטאויות החמורות היו מלוות באיומים במלחמה או במלחמת אזרחים. מה נוגד יותר את האתיקה הצבאית מאשר גנרל המאיים על האזרחים במלחמה?

כדי להבין את גודל הקריסה המוסרית, צריך לחזור לנאום הפרידה של האלוף אריאל שרון מלוחמי אוגדתו, כשלושה חודשים וחצי לאחר פרוץ מלחמת יום הכיפורים. נאום הפרידה מהחיילים נחשב אז חריגה חמורה מהמקובל. "האלוף שרון (יצר) לראשונה בתולדות צה"ל קשר מובהק וישיר בין השירות הצבאי למערכת הפוליטית. למעשה קרא לחייליו באיגרת הפרידה לתמוך בו בדרכו הפוליטית", כפי שכתב עוזי בנזימן בביוגרפיה שלו על שרון. אז מה בסך הכל אמר שרון? "המלחמה הסתיימה, הסתיים שלב הדיונים על הסדר עם מצרים, ואני חש שהכרחי היום להילחם בחזית אחרת. הכרחי להילחם בכל הכוח כדי למנוע מלחמות נוספות בעתיד...". אלה הם הדברים הכמעט־תמימים שאמר שרון המנוח, ושעוררו זעזוע בתקשורת ובמערכת הפוליטית.

מי שמזועזעים ממה שאומרים הבכירים לשעבר, ומהאיומים הגלויים שלהם נגד נבחרי ציבור, הם בעיקר קצינים בכירים אחרים שיש להם עמדה ביקורתית כלפי צמרת צה"ל כבר שנים. מבחינתם, ההתנהגות הנפסדת של האלופים בדימוס היא מקור לייאוש. היא מעוררת את השאלה מי הם היו לאורך כל הדרך, כשחינכו וגידלו דורות של חיילים ומפקדים. הם רואים את האינטרסים העסקיים של חבורת הממרידים. הם רואים בעיקר את היעדר העקרונות ואת היעדר חוט השדרה האינטלקטואלי והמוסרי. אלה הם אותם הקצינים שלפני 30 שנה ניגפו בפני קבלני הקוד האתי של צה"ל, בראשותו של פרופ' אסא כשר. אלה הם אותם הקצינים שהתפוגגו מול תיאוריות ההוקוס־פוקוס הצבאיות שחלחלו לצה"ל בסוף שנות ה־90, ובעיקר תחת הנהגתו של בוגי יעלון בימיו כסגן הרמטכ"ל וכרמטכ"ל. ההשתלחויות העכשוויות של בכירי הביטחון בדימוס משקפות את התהליך שעברה הקצונה בצה"ל בימים שבהם הם היו בשירות פעיל.

האביב של ורשה

שני ספרים שתורגמו לאחרונה מפולנית מספרים על עולם יהודי מלא חיים בשנות ה־30

בשנה האחרונה יצאו שני ספרים עם רקע פולני מובהק. בלי לדבר אפילו על ספריה של אולגה טוקרצ'וק, שדומה שהפכה ממש לבת־בית בישראל. "ספינה לאמריקה" של יצחק בשביס זינגר ו"מלך" של שצ'פן טוורדוך מספרים על עולם יהודי מלא חיים, עתיר קלוריות פוליטיות ואנושיות, לאורך שנות ה־30 בפולין.

שני הספרים מתארים חיים בצל השואה המתקרבת. זינגר כותב מעלילותיו הביוגרפיות בוורשה של סופרים, עיתונאים ומאהבות מזדמנות, ואחר כך עובר לניו יורק עם אותם הסיפורים, תוך שהוא משאיר אישה וילד מאחור. "מלך" הוא סאגת סיפורי פשע ואהבה מטורפים המשולבים במציאות פוליטית קורסת. גיבורו הוא מתאגרף יהודי שמחסל מכל הבא ליד. לפי בשביס זינגר וטוורדוך, החיים בוורשה היו יותר קדחתניים מאשר החיים ההסתדרותיים בארץ מזרח־תיכונית.