• הרבה דברים אינם בשליטתנו, אבל טעות היא לגזור מכך פטאליזם. אל תקחו על עצמכם את האחריות - רק מתוך עצלות - להזנחה של דברים שאפשר לא להזניחם. יומנו האחרון לא חקוק בשום מקום. על שום כדור לא רשומה כתובת, עדיף לחבוש כובע פלדה באזור סכנה, להניח מסכה על הפנים באזור מגיפה, ולערוך בדיקות רפואיות קבועות.
• אולי הלל הזקן היה מסוגל לכך, אבל לאהוב את רעך כמוך - סיסמה שהיתה מודבקת על קיר כיתה א' בבית ספרי - היא דרישה קשה מדי. אפשר להחליפה במשהו כמו "אם אתה אוהב מישהו, אל תעשה לו את המוות, ואם אתה שונא מישהו, חשוק את שיניך, כי אין דבר מטומטם יותר מן הנקמה".
• לא לכל בעיות העולם ניתן למצוא פתרון, אבל אין בכך כדי לפטור אותנו מלעשות מאמצים גדולים לפותרן. לרבות מהן יש פתרון, והוא יימצא בהווה או בעתיד. אם לא נתאמץ למצוא פתרון לבעיות המהוות איום של ממש על קיומנו הרוחני או הפיזי, הנבואות השחורות יגשימו את עצמן.
• האמירה המיוחסת (בטעות) לאיינשטיין, על כך שהמנסה לעשות פעמים אחדות אותו מעשה ומקווה לתוצאות שונות הוא מטורף, מוטעית. חזרה על אותו מעשה בנסיבות משתנות עשויה להביא לתוצאות אחרות (זה נכון לגבי שינוי תנאי המעבדה, שינויים במזג האוויר, והרבה נסיבות אחרות). אם כל מי שלא השיג את מבוקשו בפעם הראשונה לא יחזור על מאמציו לעולם, יהיה לנו עולם מוצלח הרבה פחות.
• אין לנו זמן מיותר. החיים הם הצצה קצרה אל העולם גם למאריכי הימים. הכניעה לשיעמום ו"ביטול תורה" הם חטאים גדולים שאנו מעוללים לעצמנו. לא נולדנו עם תוכנייה, נוצרנו עם צרכים המכתיבים לנו תפקודים מסוימים, הקשורים בעיקר בהבטחת יכולתנו להתקיים ובהבטחת המשכיותנו. כל השאר הוא מותר האדם, ותלוי באדם. מי שבוהים במתרחש ומחכים לכך שהזמן יחלוף, מכרסמים במותר הזה.
• ההווה הוא זמן חשוב מאוד. יכול להיות שבלי עבר אין הווה. יכול להיות שהעתיד יהיה חשוב יותר מן ההווה, אבל את העבר אין דרך לשנות, וכדי שהעתיד יענה, לפחות, על חלק מן התקוות שלנו, מוכרחים לעשות מעשים משמעותיים בהווה. הניסיון, הנוח כל כך, לברוח מן ההווה אל העתיד (מחר, בשבוע הבא, אחרי החגים, כשנתפנה, בקיץ, בחורף...) הוא מתכון לתסכול עמוק.
לזרוק את טבלת הייאוש
• הפיכת ההווה לזמן שאמור לחלוף מהר ככל האפשר, כדי להגיע לנקודות זמן בעתיד, גורמת לנו לוותר על מיצוי חלק ניכר מחיינו. מי שהופכים את ההווה או תקופות ארוכות בהווה לפרוזדור נצחי, לימי המתנה, ל"טבלת ייאוש" לקראת משהו חשוב הרבה יותר - מקצרים למעשה את חייהם. עם כל חשיבות העבר והעתיד, רק בהווה אנחנו יכולים לפעול.
• אנחנו יכולים לעשות דברים שדמיוננו אינו מכיר כלל, ואנחנו מגלים זאת על עצמנו בעיקר ברגעי קיצון (כמו במסע רגלי מפרך, או בבחינות הדורשות מאיתנו ידע ויכולת ניתוח משמעותיים). הכרת עצמנו, מגבלותינו ובעיקר יכולותינו, היא מסע שאנו עורכים במשך כל חיינו. יכולתנו להפתיע את עצמנו היא כמעט אינסופית. אסור להפסיק את המסע הזה, לפני שהחיים עצמם נפסקים.
• ומשהו פחות אוניברסלי: הרעיון הציוני אינו תוכנית חד־פעמית להעברת יהודים ממקום למקום. הוא רעיון שיתמשך תמיד, מזכותו של העם המיוחד והמיוסר הזה למימוש הגדרתו העצמית במסגרת מדינת לאום, מבלי לפגוע בזכויות שכנינו, מבלי להיות נעלים עליהם ומבלי לוותר להם על מה שחיוני מבחינתנו. חוק השבות החשוב יכול להתקיים רק במדינה יהודית, אך זו חייבת להיות גם מדינתם של כל אזרחיה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו