הצודקים, וכל השאר: "המחאה" היא הסכנה הכי גדולה לדמוקרטיה הישראלית

השבוע הגיעה לשיא מגמה שנראתה עוד קודם בקרב מחוללי המהומות. כמו בכל מאבק מהפכני חברתי, האנטישמיות הפכה במהלך "המחאה" למרכיב מרכזי. "דיקטטורת הביזה", זו הכותרת הבזויה של מודעות התעמולה בעיתונים, כשלמטה שורת תמונות של יהודי הפאות והזקנים, עם ביבי לצידם. הקריקטורה, באחד מעיתוני הבוקר המסיתים, עולה על כל קריקטורות הדם האנטישמיות באירופה וב"ניו יורק טיימס".

מה שהיה בעבר חלק חשוב בתעמולה של לפיד האב והבן, ולאחר מכן בצורה מאוד קיצונית אצל ליברמן, הפך למיינסטרים של "המחאה". ליודעי ח"ן, זה הסגנון המועדף על מנהיגת הקומוניסטים בגרמניה מלפני יותר ממאה שנים, רוזה לוקסמבורג. היא יהודייה, תגידו. כמו בהסתערות המבישה על פורום קהלת, גם הסגנון התעמולתי הזה הוא צעד אחד מסיסמה אחרת של הקומוניסטים בגרמניה: "תלו אותם על עמודי החשמל".

הם טוענים שהם נלחמים למען הדמוקרטיה. אבל כפי שטען כבר לפני 12 שנים אחד המנתחים המזהירים של המצב הישראלי, ד"ר מרטין שרמן, אלה שמכריזים על עצמם כמגיני הדמוקרטיה הם האיום הגדול ביותר עליה. היום הרבה יותר מאשר ב־2011.

זה לא פלא. תפיסת הדמוקרטיה של השמאל שונה בסדרי גודל מהתפיסה המקובלת על הרוב הגדול בציבור הישראלי. הלכתי לסקר המכון לדמוקרטיה דווקא משנת 2019, לפני שהמילה "דיקטטורה" הוכנסה לשפה, לפי תורת השקר הגדול. וככל שהשקר גדול יותר וחוזרים עליו יותר פעמים, כך הוא נקלט. אז לפני הקורונה ולפני מחאת ההיסטריה, הסקר של מדד הדמוקרטיה העלה כי בשמאל רק 13 אחוזים מעריכים את הדמוקרטיה בישראל בחיוב, ובקרב המרכז רק 27 אחוזים. בשמאל כ־35 אחוזים נימקו את הרצון לרדת מהארץ במגמות האנטי־דמוקרטיות המשתלטות, לטעמם, על החברה הישראלית.

אבל באינדקסים הבינלאומיים השונים של הדמוקרטיה ישראל נמצאת די גבוה. אנחנו בדירוג אחד במקום ה־23, מקדימים את ארה"ב. בדירוג אחר ישראל מקבלת ניקוד של קרוב מאוד ל־8 (מתוך 10), וגם מקדימה את ארה"ב. ישראל, בגדול, מוערכת בסביבה האיכותית דמוקרטית של צרפת, ארה"ב, ספרד. בריטניה וגרמניה קצת לפנינו. ואפשר להתווכח מה המשמעות של דירוג מדינות סקנדינביה ואיסלנד וניו זילנד בעשירייה הראשונה. הרי אין מדינה דמוקרטית שניצבת בפני כל כך הרבה אתגרים קשים כמו ישראל.

מפלגת המחאה לא העניקה לישראלים אפילו רגע אחד של חסד כדי לנוח ולצבור כוחות אחרי הטילים והאזעקות, אלא התגייסה לתקוף מייד עם הפסקת האש. ספק אם העוסקים במלאכה התעמולתית הזאת מבינים שהם דוחפים להרס הדמוקרטיה בישראל

לכן צריך לראות את המאבק תוך הסטה מנושא לנושא כמאבק נגד הדמוקרטיה עצמה. לפחות איך שאנחנו מבינים אותה. "דמוקרטיה מהותית" יכולה ללכת היטב גם עם משטר חד־מפלגתי. זהבה גלאון אמרה השבוע בכנס שהכותרת שלו "ממדינת סף סמכותנית לדיקטטורה", כי "לוין, רוטמן וחבריהם רוצים לכונן בישראל משטר סמכותני מלא... בראש המשטר יעמדו שליט יחיד לכל ימי חייו ומפלגת שלטון אחת..."

אם נחשיב את "המחאה" ל"מפלגה", נראה שהמטרה הזאת היא לא של לוין ורוטמן, אלא אחד היעדים הרדיקליים של "המחאה": משטר חד־מפלגתי. אפשר לראות שאנשיה מסמנים נושא, וכל מי שאינו מקבל את עמדת המפלגה אינו לגיטימי. עמדתו אינה ראויה לדיון ולוויכוח.

רק תמול שלשום הועלה הרעיון של קרן הארנונה. זה נמצא בדיונים, וראשי רשויות הגיבו להצעה כבר לפני שלושה חודשים. הנה "אסון", רעידת אדמה, מתרחש, ואף אחד לא שם לב. עד שפרצה השבוע "מחאת קרן הארנונה", שפירושה שמי שלא איתנו הוא נגדנו. נחל האסי הוא שלנו, ולא נשחרר מילימטר למפיצי המחלות מבני ברק. זה הקו האסטרטגי של פילוג המדינה לשני קטבים, אפילו בנושא שאינו מכריע כמו הארנונה. מפגיני המחאה כבר כל כך שטופי מוח, הם פועלים לפי התניות, כמו סוניה גורביץ': "אני שומעת ארצה פול - אני נשכבת". וברגע שנשמעת השריקה, התנועה מדליקה מדורה.

הדבר הבולט הוא שמפלגת המחאה לא העניקה לישראלים אפילו רגע אחד של חסד כדי לנוח ולצבור כוחות אחרי הטילים והאזעקות. בכל זאת, חברה שמותקפת על ידי ארגנוני טרור זקוקה לכוחות פנימיים כדי לעמוד בזה. מפלגת המחאה התגייסה לתקוף מייד עם הפסקת האש, וב"הארץ" ובמקומות אחרים חשבו שגם זה באיחור משום שדווקא תוך כדי המבצע היה צריך להגביר את "המחאה". ספק אם העוסקים במלאכה התעמולתית הזאת מבינים שהם דוחפים להרס הדמוקרטיה בישראל.

בתוך המעגל

ניסיון ההתנקשות מטעם "הכנענים" בשר התחבורה ביוני 1952, וסגירת השורות סביב המעורבים, מוכיחים שהשתייכות למחנה הנכון עזרה מאז ומתמיד

בשלוש וחצי השנים הראשונות של המדינה כיהנו בישראל ארבע ממשלות. זה חוסר יציבות שמזכיר את חוסר היציבות בין 2019 לסוף 2022. וגם עכשיו, כשיש הכרעה פוליטית עם ממשלת רוב ימנית, עדיין לא הושגה היציבות המיוחלת. חוסר היציבות בשנים הראשונות היה קשור ישירות למפלגות החרדיות, שבן־גוריון העדיף אותן על פני מפ"ם. המאבק הציבורי המרכזי, מלבד דמוקרטיה סטליניסטית מול דמוקרטיה מערבית, היה סביב נושאי דת ומדינה. כותרת הגג: כפייה דתית. המאבק הציבורי הגיע לשיאו ביוני 1952 בניסיון ההתנקשות של עמוס קינן ושאלתיאל בן יאיר בחיי שר התחבורה דוד צבי פנקס.

במאמר גדול וייחודי, עם כמה גילויים שומטי לסת, כותב ד"ר יצחק פס שההתנקשות יצאה ממעגל ההשפעה הישיר של תנועת "הכנענים", אף כי שני המתנקשים לא היו חברים בארגון. "(אהרון) אמיר, שדעתו על פעילות ממשית היתה הקיצונית בין ראשי התנועה ונתמכה בידי צעירים אקטיביסטים, הקצין לאחר ניסיון ההתנקשות בפנקס והצליח להשפיע על הנהגת הקבוצה ללכת בכיוון קיצוני הרבה יותר מאשר בתחילה", כותב פס בגיליון "עיונים" שיצא בשנה שעברה, "בתקנון התנועה הם קבעו את דפוס הפעילות הרצוי ב'כל פעולה חוקית... העשויה לקדם את מטרות האגודה'. ואולם, בפועל הם נגררו לתמיכה באמצעי אלימות וחתרנות מדינית".

פס חושף שהש"ב ביצע מעקבים אחרי הכנענים, ושהם פעלו כארגון חתרני לכל דבר, שמטרתו ערעור היציבות במדינה ומהפכה. קראתי הרבה על הכנענים, וגם נפגשתי לא פעם עם אהרון אמיר. בכל הכתיבה המוכרת לי לא מופיע הנושא המחתרתי. ההידרדרות לכיוון הטרוריסטי באה בעקבות ביקורו בארץ של ד"ר שמואל אריאל, שהיה ממארגני אלטלנה. "לאחר הקמת המדינה המשיך אריאל להתגורר בפריז, ומשם המשיך לטוות את החוטים לארגון מהפכה בישראל", כותב פס. איש הקשר שלו בארץ היה ד"ר יעקב ירדור, שהפגיש אותו עם ראשי לח"י לשעבר ועם מנהיגי הכנענים.

הנקודה המעניינת היא שהפצצה ליד הדלת של פנקס היתה אמצעי התעמולה והפרסום החזק ביותר של הכנענים. מערכת אכיפת החוק לא גבתה מחיר על הפיגוע. בחוגי השמאל התבדחו שקינן ובן יאיר יצאו מהבניין של פנקס עם חרב נוטפת דם, אבל השופט זיכה אותם מחמת הספק. כמו במקרים נוספים בהיסטוריה הישראלית שבהם הדמוקרטיה התנדנדה על סף קריסה, עיתון "הארץ" היה מעורב. קינן כתב שם טור פופולרי, "עוזי ושות'". לאחר הפיצוץ, אף ש"זוכה", שוקן הרגיש צורך לשחרר אותו מהעיתון. גם ערב ששת הימים היה "הארץ" שותף פעיל בערעור המורל והיציבות כדי לבצע מהלך פוליטי "בדרכים פוטשיסטיות", כפי שהגדיר זאת ראש הממשלה לוי אשכול. ובשנת 2023? שקרים. רצח אופי. עיתון הנכבה מטיף להמשך פעילות "מחאה" (לערעור המורל) בעת מבצע צבאי הגנתי נגד הטרור.

בעוד "הארץ" שומר על המסורת הכביכול־ליברלית אך האנטי־דמוקרטית שלו, תפקידם של החרדים השתנה. החרדים, שהיו גורם מערער יציבות עד לפני כ־15 שנים, הם היום גורם קואליציוני יציב שניתן לסמוך עליו. להבדיל ממפלגות הציונות הדתית בגלגוליהן השונים. החרדים מאיימים ולעיתים עולים על העצבים, אבל היציבות שהם מקנים לממשלות הימין שווה כל גרוש בכספים הקואליציוניים.

הכנענים נהנים עד היום מאיזושהי הילה רומנטית. הדמויות המנהיגות, כמו אהרון אמיר, יונתן רטוש, בועז עברון ואחרים, הפכו לאליטה אינטלקטואלית ספרותית. החברים במעגל התקשורתי ובעולם האמנות סגרו שורות סביב הפרק החתרני, ולמעשה דאגו להסתיר אותו. אם אתה עמוס קינן, והשתתפת באירועי דיר יאסין ואחר כך היית שותף בניסיון לרצח, אתה רק צריך לסמן וי על העמדות הנכונות, החברים הנכונים, וכדאי שיהיה לך פרופיל אמנותי איכותי. זה מאוד עוזר.

אמריקה הקטנה

סין חודרת וממלאת במזרח התיכון את החלל שמשאירה ארה"ב בנסיגתה מהאזור, ולממשל ביידן זה לא מפריע. הוא עסוק בזהות ממשלת ישראל

בספרו "מתנת המבולדט", כותב סול בלו פסקה נפלאה: "ניו יורק היתה באותה תקופה (שנות ה־30 וה־40) עיר מאוד רוסית... זה היה מקרה של מטרופוליס - עיר ענק - שנכספה להיספח לארץ אחרת. ניו יורק חלמה לעזוב את צפון אמריקה ולהתמזג ברוסיה הסובייטית".

אפשר להגיד היום דבר דומה על תל אביב, הסופר־סיטי הישראלית, שרוצה להשתייך לניו יורק, לארה"ב. ליבה בקצה מערב והיא רוצה היום לגרש מתוכה ישיבות של דתיים כפי שגירשה מתוכה במסגרת הסכם אוסלו את העזתים הרבים, שתועדו בזמנו בסרט של חיים בוזגלו "נישואים פיקטיביים".

זה מקרה של בעלי עסקים, יזמי הייטק, שהאינטרס העסקי שלהם מעניק עדיפות עליונה לקשרים טובים עם אמריקה על חשבון האינטרסים של המדינה שבה הם חיים, ישראל. התקשורת האמריקנית מלאה פרשנויות שמנסות למצוא את ההיגיון מאחורי הניכור וההתרחקות של ארה"ב מישראל. בישראל זה רק ביבי יוזמן לבית הלבן או ביבי לא יוזמן.

ככה ממשל ביידן היה רוצה שידברו על זה בישראל. זה שסין היא השושבינה של ההתקרבות בין ערב הסעודית לאיראן - זה טוב ליהודים או רע ליהודים? זה קודם כל אומר שמה שמכרו ליהודים במכון למחקרי ביטחון INSS בשנים האחרונות, שסין חותמת על חוזי ענק עם איראן, זה רק אינטרס כלכלי. אלו שיקולים כלכליים ולא אסטרטגיים. ולכן אין לזה שום השלכה על ישראל.

האמת היא שעל פניו נראה שסין חודרת וממלאת במזרח התיכון את החלל שמשאירה ארה"ב בנסיגה שלה מהאזור, ולממשל ביידן זה לא מפריע. הוא כאילו אדיש. האינטרס של ממשל ביידן בישראל הוא שתהיה כאן ממשלה אחרת, שתהיה כפופה וממושמעת, ושלא יהיה חשש שתפעל באיראן או שתפרוץ איזו מלחמה בגלל התגרות קטנה של חיזבאללה. אם זו ממשלת ימין, לא אכפת לאמריקנים שישראל תעבור לבנוניזציה שתנטרל כל ממשלה. יש לה כרגע הרבה שותפים בתוך החברה הישראלית שמוכנים לתרום לדרדור הזה.

אבל לפי וולטר ראסל מיד ב"וול־סטריט ג'ורנל", יש בארה"ב שתי תפיסות אסטרטגיות המתחרות ביניהן, ושתיהן אינן מבשרות טובות לישראל. האחת היא של הדמוקרטים הפרוגרסיביים ששואפים לסיום השימוש בדלק שריפה, מה שהפך את המזרח התיכון לאינטרס אסטרטגי בעבר. הם שואפים למעבר דרסטי ומהיר לאנרגיה ירוקה. אז מסביב להתנתקות מהמזרח התיכון, יש גם רעש אנטי־ישראלי כדי להוסיף עוד הצדקה מוסרית למהלך.

מנגד, האגף הטראמפיסטי במפלגה הרפובליקנית הוא בדלני. גם זה מרחיק את אמריקה מישראל. ישראל צריכה אפוא להיערך מול כוחות מעצמתיים מהסוג הגנגסטרי, כמו סין ורוסיה. והתשובה לא תהיה מנוסחת באנגלית אמריקנית אלא ביפנית ובהודית.

ירושלים של מעלה

התיירים מציפים את העיר, האבטלה ירדה והעיר הולכת ומתפתחת. בשעה שהתחזיות קודרות מתמיד, המציאות מאירה פנים לעיר הכי פלורליסטית

ירושלים מלאה תיירים. השאלה היא אם מישהו שמע על זה. התוצאות בשטח הן טובות. אבטלה שירדה ל־3.1 אחוזים. קשה למצוא את הנתון הזה. הצמיחה ברבעון הראשון 2.5 אחוזים. גבוה בהרבה מהמצופה. ששש... לא מדברים על זה. אבל התחזיות - הן קודרות. זה מה שחשוב.

אפשר לטייל בעיר העתיקה, המחוברת יחדיו לעירנו, באופן חופשי עם סופרים אירופאים. אפילו סקנדינבים. ללא הרגשת מתח. באזור שוק מחנה יהודה התפוצצות של ברים, מסעדות ובתי קפה, ואם פספסת כמה חודשים ולא הגעת לשם, העניינים כל הזמן משתנים ומתפתחים. אפשר להיות מה שאתה רוצה בירושלים, להבדיל מתל אביב: חרדי, ערבי (קצת יותר מסוכן), הומו או פרופסור מהפקולטה.