לבד, מול חמש זירות

לפני כחודש ציינו 50 שנה למבצע "אביב נעורים". אפריל 1973. בתוך כמה יעדים בביירות שבהם חוסלו יותר מ־50 מחבלים בלילה אחד, היה גם יעד אחד שבו חוסלו שלושה מבכירי ארגון פת"ח בידי אהוד ברק ולוחמיו. כדי לבצע חיסול ממוקד בלב עיר ערבית נדרש מאמץ מבצעי, מודיעיני ולוגיסטי גדול. והכי חשוב - שלוחמי קומנדו ישראלים יגיעו לדלתות הנכונות, לחדרים הנכונים. במסגרת המבצע המוצלח נהרגו שני לוחמים.

היום ישראל מסוגלת להרים מבצע שבמוקד שלו חיסול שלושה מנהיגי טרור במהירות, ביעילות, מהאוויר. אין כמעט שאלה של יכולת, אלא בעיקר החלטה של הדרג המדיני. ואפשר להוציא מבצעי חיסול כאלה בתדירות גבוהה יחסית. יחד עם זאת, קשה להשתחרר מהמחשבה שבגלל הכרעות מדיניות מסוימות כל הטכנולוגיה הצבאית והמודיעינית לא מצליחה לנטרל את איום הטרור. האיום למעשה גבר ב־50 השנים האלה. אין טעם לחזור ולפרט מה היו שגיאות אוסלו וההתנתקות. די לומר שאם היינו מעירים משנת הנצח לדקה את רמטכ"ל אביב נעורים דדו אלעזר, ומספרים לו שבעזה צמח איום אסטרטגי של טילים שמחזיק את תושבי מערב הנגב כבני ערובה, ולעזתים יש יכולת לירות טילים על נמל התעופה ועל הנמל הימי באשדוד ולאיים אפילו על בניין המטה הכללי בקריה, הוא לא היה מאמין למשמע אוזניו. אבל זה לא הדבר היחיד שהיה מזעזע אותו.

יש שאלה אם ישראל המבודדת יחסית, הנאלצת להסתמך כמעט רק על עצמה ועל יכולותיה הצבאיות, היא יותר מרתיעה מאשר ישראל המקבלת גיבוי אמיתי מארה"ב. החיבור שהיה בעבר, בתקופת הנשיא טראמפ, יצר מכפיל כוח ומקדם הרתעה שחיזק את ישראל. באותה תקופה מכסחת הדשא נגד הטרור ביהודה ושומרון עבדה. אבל גם בתנאים הקשים מבחינתם, מצאו חמאס והג'יהאד האסלאמי שיטות להטרדה ברמה אסטרטגית. למשל, מתקפת המהומות על הגדר ולאחר מכן מסע ארוך של עפיפונים ובלוני תבערה.

ישראל מוצאת את עצמה לבדה עכשיו במערכה של ארבע זירות ואולי חמישית - בתוך איראן. ארה"ב, בהתנתקות שלה מהמזרח התיכון, גרמה להיפוך המערכים באזור. ברגע שהסעודים הבינו שוושינגטון מפנה כתף קרה לישראל, סין נכנסה לתמונה וכל המערך של הסכמי אברהם, שהטיל מצור מדיני וצבאי על איראן, התהפך. יחד עם זאת, הקשרים עם אזרבייג'ן, טורקמניסטן ואולי בעתיד טורקיה, נותנים לישראל את הנגישות האסטרטגית הדרושה לה בזירה האיראנית.

נראה שהמטרה של ישראל מבחינה ביטחונית היא למנוע התלקחות של מלחמה גדולה, שכוללת את הזירה הלבנונית החיזבאללאית, אבל לעשות זאת תוך מלחמה מתמדת, עקבית, ללא מעצורים, נגד הטרור. הפעולה שבה חוסלו שלושת מנהיגי הג'יהאד האסלאמי מוכיחה לאויב שישראל מוכנה לקחת סיכונים גבוהים וכי אין לה מעצורים כשהיא מחליטה לחסל מנהיגי טרור. תשעה אזרחים נהרגו, כאשר היועצת המשפטית נמצאת במעגל מקבלי ההחלטות. המחשבה של חמאס היתה שנוח לישראל לשחק לפי הכללים ששומרים על עזה שקטה ומנהלים את פעילות הטרור והנגד טרור רק ביהודה ושומרון.

למרות כל הביקורת בתקופה האחרונה נגד שר הביטחון יואב גלנט והרמטכ"ל הרצי הלוי, אפשר לראות שקצב מבצעי הסיכול נגד הטרור ביהודה ושומרון גבר מאוד בחודשים האחרונים. הגבהת הלהבות במינון הנכון מצד ישראל היא הדרך למנוע מלחמה

למרות כל הביקורת בתקופה האחרונה נגד שר הביטחון והרמטכ"ל הרצי הלוי, אם לוקחים את 25 בינואר השנה כנקודת התחלה, אז חוסלו בלב ג'נין תשעה מחבלים, אפשר לראות שקצב מבצעי הסיכול נגד הטרור ביהודה ושומרון גבר מאוד. המערכה מאז מארס בשנה שעברה ועד תחילת המערכה האינטנסיבית לפני שלושה חודשים וחצי, התנהלה בעצלתיים. הגבהת הלהבות במינון הנכון מצד ישראל היא הדרך למנוע את המלחמה הגדולה.

הפרצוף של מובארק

נזכרתי השבוע באחת הפעמים האחרונות שבהן נידונה הצעה מעשית של חילופי שטחים במשולש ישראל־עזה־מצרים. את התגובה המצרית לא אשכח

ההתנתקות נחשבת היום על ידי חלקים במערכת הפוליטית כשורש כל רע. אבל היא שייכת לתקופה שעוד האמינו בישראל כי ניתן לפתור את הסכסוך הישראלי־פלשתיני, לפחות באופן חלקי. נשארו מעטים היום שבכלל מאמינים כי יש טעם לחשוב על תוכניות שיפתרו את בעיית עזה גם בממד המדיני.

בתקופה שעוד היתה חשיבה יצירתית לפי המורשת הציונית, שאפשר לעשות הכל ולפתור כל בעיה, עלתה תוכנית של חילופי שטחים משולשים. שני האישים שהיו מזוהים איתה היו האלוף גיורא איילנד, שגם היה היועץ לביטחון לאומי של שרון, והפרופסור לגיאוגרפיה יהושע בן אריה (היום בן 95). אני זוכר סצנה שבה בן אריה מציג את עיקרי התוכנית בפני אינטלקטואלים פלשתינים. מדובר היה בעיקרון בהרחבת הרצועה לשטח צפון סיני, כשישראל מקבלת כ־10% משטחי יו"ש והבקעה הדרושים לה. היא עושה בתמורה ויתורים מסוימים בשטחי הנגב.

"כל עוד לא פתרת את הבעיה של עזה, לא פתרת כלום" - זה המשפט שאני זוכר מפרופ' בן אריה. בכל אופן, הסיפור העיקרי הוא שהיה היגיון בתוכנית. היתה בה גישה מעשית, אופטימית ושוחרת טוב שאמורה להועיל לפלשתינים, ולא רק לגרום להם סיפוק בכך שייגרם נזק לישראל. אבל זכורה לי היטב תגובת האינטלקטואלים הפלשתינים, או יותר נכון חוסר התגובה שלהם. הם שמעו את התוכנית מיהושע בן אריה, ועיניהם היו חסרות הבעה. הם היו אטומים - זה לא היה הלם והפתעה, אלא למה אתם מטרידים אותנו עם פתרון מעשי שנצטרך להתמודד איתו. אבל המחסום הבלתי עביר היה של המצרים, שיחסם לריבונות הוא שורשי ובלתי מתפשר. כשנציג ישראלי בכיר נכנס אל מובארק ללשכתו, מובארק ידע מה קורה. הוא אמר, "אני יודע מה אתה הולך להגיד. אל תגיד את זה אפילו, נדבר על משהו אחר".

היחידי שמאמין בממשלה הנוכחית בהסדר לגבי עזה הוא שר האנרגיה (לשעבר שר האוצר) ישראל כ"ץ. זוהי התוכנית שכוללת נמל צף וניתוק מדיני סופי של ישראל מרצועת עזה.

המרד בעד הגלובליזציה

המפגינים נגד הרפורמה נאבקים למען סדר עולמי שבו נחלש כוחה של המדינה, וגובר כוחם של התאגידים הבינלאומיים

לקראת סוף 1951 עלה נושא הסרבנות אולי בפעם הראשונה בתולדות המדינה, כחלק ממחשבות שהתרוצצו באחת ממפלגות השמאל הגדולות לתפוס בכוח את השלטון. הרקע היה פולמוס השילומים, ההחלטה של הממשלה על אוריינטציה מערבית, ומרד הימאים שהמוקד שלו היה בנמל חיפה. "הסוברניות של מדינה תמה ברגע שהיא מקבלת פיקוד של זרים", אמר ח"כ קובה ריפתין (מפ"ם) בכנסת. הוא פנה "אל הקצינים, החיילים, הפועלים והאינטליגנציה: לא לציית למדיניות ריאקציונית ואנטי־לאומית זו".

בן־גוריון לא התבייש להגיד שמה שמתרחש זו חזרת תלבושות גנרלית לפני הפיכה: "אף פעם לא התייחסתי לאלה שעומדים בראש עניינים אלה בזלזול. זוהי רפיטיציה (חזרה) של כיבוש השלטון, זהו תמרון ראשון. הם מתכוונים לכך. כשאמר ריפתין בכנסת שיקראו לא לציית, הוא חושב זאת ברצינות" (הציטוטים מתוך מאמר של יחיעם ויץ באתר יד ושם).

המאבק היום דומה למאבק בין מפא"י למפ"ם הסטליניסטית לפני כ־70 שנה. זה לא כל כך מאבק דמוקרטי אלא מאבק כוחני, בתקווה שאנשי המפגנים וההפגנות נמצאים בדעיכה. ראשיתו מאז המשבר הפיננסי העולמי בסוף 2008. זה היה המשבר הגדול מאז 1929. מי ששם לב, מייד בשנים הראשונות לאחר המשבר, שאפילו ארה"ב התקשתה להיחלץ ממנו ודשדשה מבחינה כלכלית עד תום כהונת אובמה, אפשר היה לראות תופעה כאילו בלתי מובנת: מדינות רבות נחלשות ונמצאות על סף התמוטטות פיננסית כלכלית, ומנגד חברות רב־לאומיות, המאלטי־נשונלס הידועות, הגלובליסטיות, משגשגות ופורחות. ההון של הסורוסים, הביל גייטסים והג'פרי אפשטיינים צומח ומתנפח. כל מדינות הים התיכון, מאיטליה ועד פורטוגל, הפכו למשועבדות למעצמה גלובליסטית כמו גרמניה.

הוענקה תנופה לתהליך היחלשות והתנוונות המדינות הריבוניות, הממשלות המקומיות. ישראל היתה מדינה כמעט בודדת שהמשיכה לתפקד כמדינה לאומית שהולכת ומתחזקת. היא היתה בצד הלא נכון של ההיסטוריה, אף שבצד הנכון של ההיסטוריה התמקמו ברק אובמה וברק אהוד. עד עלייתו מחדש של נתניהו ב־2009, ישראל הלכה ונחלשה משכול לכישלון. אוסלו, קמפ דיוויד, טרור, התנתקות - ברק, שרון ואולמרט.

ב־2013, לפני עשור, ראיינתי עם שלום ירושלמי את הנשיא דאז שמעון פרס. הוא דיבר בלגלוג על "המדינה". הוא לא התכוון דווקא לישראל, אבל גם לישראל. המדינה לא יכולה להילחם בטרור, אמר. היא לא יכולה לספק ביטחון. היא לא יכולה לספק שגשוג כלכלי לטובת אזרחיה. והוא דיבר באופן מפתיע בגלוי בשבח החברות הרב־לאומיות הבינלאומיות (המאלטי־נשונלס). התאגידים האלה יכולים לפתח את המדע, את המחקר, וכו' (כפי שראינו בקורונה). זאת הסיבה האמיתית שבין 2009 ל־2018 נסוגו אנשים כמו יאיר לפיד וציפי לבני מתמיכתם בחוק הלאום היהודי והפכו למתנגדים. זה לא הולך יחד עם התאגידים המתעשרים על חשבון המדינות. כך גם עכשיו, העם בישראל התקומם נגד הממשלה הרב־לאומית הפוסט־ציונית. זאת היתה ממשלה שאיננה פוליטית, דהיינו לא מייצגת את העם ולא שואפת להגשים מדיניות, והכל התנהל לפי היועצים לסוגיהם.

הרפורמה המשפטית נועדה לחזק את יכולת הממשלה להכריע ולבצע, ולהחזיר את ריבונות הכנסת. כנראה התורמים למוסדות האקדמיה יודעים לזהות את זה, וכך גם ראשי האוניברסיטאות ומכוני המחקר הפרטיים. רוב התורמים הולכים עם הגלובליזציה, וזאת הסיבה שאף שאין שום קשר בין הרפורמה למחקר האקדמי, בכל זאת ראשי האקדמיה חוששים מפגיעה במחקר. הכוונה שהם מפחדים שתהיה עצירת תרומות. לכן גם הערכות וניתוחים חריפים לגבי המצב בישראל מצונזרים לעיתים.

תו תקן פוליטי

עכשיו גם תקנון האוסקר החדש מחייב "גיוון" וייצוג לקבוצות מיעוט בסרטים המוגשים לפרס. במערב ובישראל האמנות הופכת לתעמולה

"בא לי להקיא", אומר השחקן ריצ'רד דרייפוס בראיון לטלוויזיה הציבורית בארה"ב. מה שגורם לו לבחילה אלו ההנחיות המחייבות החדשות של האקדמיה לקולנוע, שכל סרט שמתחרה על האוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר יעמוד בכמה קריטריונים ברורים. החוקים החדשים מחייבים מה שנקרא "גיוון ואינקלוז'ן (הכללה)", וקודם כל "ייצוגיות על המסך". לפחות דמות אחת מובילה שמזוהה עם קבוצה גזעית או אתנית מקופחת שסובלת מתת־ייצוג; כמו כן, 30% מדמויות המשנה חייבות להיות כנ"ל, משתי קבוצות עם תת־ייצוג. או לחלופין - שקו הסיפור העיקרי חייב להתמקד בקבוצה מקופחת. ולהלן הקבוצות התת־מיוצגות לפי התקן של האקדמיה בכל הקשור לאוסקרים: נשים (לפחות באוסקרים מכירים בכך שיש נשים), שחורים או בעלי צבע, דמויות שמזוהות כלהט"בים או טרנסג'נדרים. כמו כן, "מגוון" על המסך ומחוצה לו בצוותי ההפקה.

"האם יש מישהו שאומרים לו שבגלל שאינו יהודי הוא לא יכול לשחק את הסוחר מוונציה?" אומר דרייפוס בראיון. "האם השתגענו?... אף אחד לא יכול להגיד לי כאמן שאני חייב להיכנע לרעיון העדכני ביותר לגבי מה מוסרי ומה לא".

למעשה, כבר כמה שנים שהסטנדרט הזה שליט בקולנוע האמריקני ובסדרות אמריקניות. למי שעוקב קצת אחרי מה שיוצא למסכים זה ברור, והתופעה הולכת יחד עם דעיכת הקולנוע האמריקני בכללותו. אפילו בסדרה "טרנסאטלנטיק", העוסקת בסיפור הברחת אנשי רוח אירופים ויהודים בתקופת השואה לארה"ב, דוחפים לצופים זוג הומואים. אני מניח שיהודים זה לא נחשב.

ז'דנוב היה גאה בממשיכי דרכו. מי שסובל הכי הרבה מההשתלטות המפלגתית על האמנות זה סטיבן ספילברג. גרסתו החדשה (מלפני שנתיים) ל"סיפור הפרברים" היא הסרט הגרוע ביותר שיצא מתחת ידיו אי־פעם. וגם "הפייבלמנים" לא מתרומם לרמות־על כמו סרטיו בעבר. סרט טוב וחשוב בכך שהוא מציג בישירות אנטישמיות בוטה בסביבה אמריקנית קלאסית, שטופת שמש, כמו בית ספר תיכון בקליפורניה. אבל משהו חסר.

בימים אלה צוינו 90 שנה לטקס שריפת הספרים של הגרמנים בברלין. התופעה הזאת כל כך ייצרית ופרימיטיבית עד שספק אם ניתן למצוא לה המשכיות בימינו. לעומת זאת, המורשת של השמאל הרדיקלי, הקומוניסטי, הסטליניסטי, בהחלט הוטמעה במדינות שונות בתרבות המערבית, כולל ישראל. פירושה השתלטות קו מפלגתי על האמנות. התפיסה שאין אמנות לא פוליטית. האמנות הופכת לתעמולה והיא האמצעי היעיל ביותר להעברת רעיונות ומסרים שקריים מדור לדור.