ראש הממשלה בנימין נתניהו מצא את עצמו השבוע במקום שבו הוא מרגיש הכי טבעי - מוביל ולא מובל, יוזם ולא מגיב. הדברים, הפעם, הלכו לפי התוכנית שלו ולא של אחרים.
את הרפורמה המשפטית רצה נתניהו כשזו הוכרזה, אבל לא הוא יזם אותה. בשלב מסוים הובל אליה לגמרי, עד שכמעט יצאה משליטתו. הרפורמה במערכת המשפט היא שדה זר עבורו. מקום שבו כף רגלו מעולם לא דרכה. החקירות נגדו אמנם גרמו לו מעת לעת לדבר על כך, לתבוע לחקור את החוקרים, להאשים את המשטרה, הפרקליטות והיועמ"ש בתפירת תיקים, אבל לא מעבר לזה. ודאי שלא פגיעה במעמד בית המשפט העליון. נתניהו מצא את עצמו מנהל מערכה שלא הוא בחר וקרב שלא הוא יזם. והתוצאות היו בהתאם: הוא נסוג והחל לאבד גובה בסקרים, עד כדי מונחים של קריסה.
האכזבה ממנו התחזקה גם כאשר סיים את הסבב הקצר בעזה בשבוע שעבר ללא תגובה של ממש נוכח ירי המחבלים על יישובי ישראל. שרים בממשלה, שנזהרו שלא לתקוף אותו על נסיגתו מהרפורמה, כבר לא יכלו להתאפק ויצאו נגדו. לא רק איתמר בן גביר, גם שרים אחרים, בליכוד ובציונות הדתית, מתחו ביקורת על התגובה הרפה ועל אובדן יכולת ההרתעה של צה"ל בשל כך, כשהם מכוונים את דבריהם לראש הממשלה ואל שר הביטחון.
השבוע חל המהפך. החיסול הלילי של ראשי הג'יהאד האסלאמי בעזה, על אף הידיעה כי הדבר יוביל להסלמה ולירי טילים על ישראל, החזיר לידיו של ראש הממשלה את ההובלה. גם מפני שהפעולה הסתיימה בהצלחה רבה על אף מורכבותה, וגם כיוון שמילא אחר הבטחתו להכות בטרור בזמן ובמקום שמתאים לישראל - אמירות שנאמרו בשנים האחרונות פעמים רבות מדי ושטמנו בחובן מעשים מועטים מדי.
כשנכנס ללשכתו בקריה לנהל את המערכה בעזה, ההרגשה של הנוכחים היתה שנתניהו שב הביתה. הדיונים כולם התנהלו בדמותו ובצלמו, כפי שעשה כבר עשרות ומאות פעמים בשנים האחרונות: חיתוך מצב, עדכונים מכל הגורמים, המלצות לפעולה והחלטות להמשך. הנוכחים כולם מכירים את נתניהו. כולל הרמטכ"ל, שאמנם לא מונה על ידו, אבל היה איתו באינספור דיונים ביטחוניים כחבר בכיר בפורום מטכ"ל. כולם בחדר יודעים בעל פה את שיטות העבודה שלו. מתי אפשר לקצר בדברים ואילו נקודות כדאי להאריך כי ראש הממשלה יתעכב עליהן שוב ושוב עד שיגיע למסקנה שקיבל את תמונת המצב במלואה.
יותר מדי פעמים הוכיח נתניהו ששיקולים פוליטיים לא משפיעים אצלו על שיקולי הביטחון, שיהיה זה מגוחך לטעון שהפעם מניעיו שונים. נתניהו עצר מערכות צבאיות, חתר להפסקת אש, ולעיתים נמנע מלפתוח בהן גם כשהדברים היו משרתים אותו פוליטית באופן מובהק ומיידי.
את מבצע שומר החומות, שגרם לנפתלי בנט להודיע כי הוא מפסיק את המגעים על הקמת הממשלה עם יש עתיד ורע"מ בראשותו, יכול היה נתניהו למשוך עד לבחירות ואולי היה נשאר כך ראש הממשלה, אבל העדיף, גם במקרה הזה, להפסיק את הסבב בהזדמנות הראשונה וסלל את הדרך לבנט לחדש את המגעים שהסתיימו, כידוע, בהצלחה.
אף שכולם במערכת הפוליטית מכירים ויודעים כי זו השיטה של נתניהו, בכל פעם שנפתחת מערכה צבאית מול עזה יהיו גורמים שוליים בשמאל שיאשימו את ראש הממשלה בשיקולים פוליטיים. עכשיו כמובן בוצעה הפעולה בעזה כדי לשקם את מעמדו של נתניהו בסקרים. לחלופין נועדה הפעולה ללמד לקח את איתמר בן גביר. לא משנה כמה מגוחכות נשמעות הטענות הללו, תמיד יהיו כאלה שימשיכו להשמיע אותן.
אבל זה שנתניהו לא עושה שיקולים פוליטיים בענייני ביטחון, לא אומר שענייני הביטחון לא משרתים אותו פוליטית. השבוע הוא עלה על הגל, והחזיר לעצמו את המנהיגות שאבדה לו באחרונה. מסביב כולם מבינים זאת. גם באופוזיציה, שראשיה, בני גנץ ויאיר לפיד, נאלצו לגבות את מעשיו, לשדר ממלכתיות, ובפועל לתת לו את הקרדיט המלא. וגם בקואליציה, עם ירידתו של איתמר בן גביר מהעץ שעליו טיפס בשבוע שעבר, וניצול המצב להודיע על חזרה לשגרה.
גם אני שותף!
נתניהו לא אוהב את בן גביר. הוא לא היה מכניס אותו לממשלתו וממנה אותו לתפקד השר לביטחון לאומי אם הדבר היה תלוי בו, והיה מעדיף בהרבה מפלגה אחרת מהאופוזיציה. אבל גם הוא יודע את האמת - בלי בן גביר אין לו ביד ממשלה. הוא יודע, וגם בן גביר יודע את זה. בתקשורת הוצג יו"ר עוצמה יהודית כמי שהושפל השבוע. עלה על עץ גבוה לפני שבוע, רק כדי לצנוח ממנו כמה ימים מאוחר יותר. בסביבת נתניהו לא הסתפקו במה שעשו לשר הסורר בתקשורת, והוסיפו את הקיסם שלהם למדורת ההשפלה שאליה נקלע. תדרכו שבצלאל סמוטריץ' היה שותף סוד, שאריה דרעי לא הגיע לקבינט כי חשש מההדלפות של בן גביר, וכמובן שוב התמונה מהדיון הסגור ששחררו לתקשורת היתה נטולת בן גביר כמעשה שכבר הפך לנוהל.
השר לביטחון לאומי יודע שבשטף התדרוכים והמתקפות נגדו יתקשה להציג את החיסולים השבוע ברצועת עזה כהישג שלו, אבל הוא בהחלט מאמין שהיה לו חלק בזה, גם אם לא החלק העיקרי. לכן השבוע שתק ורק הוציא הודעה בטוויטר המשבחת את הפעולה ונותר במחתרת.
אחרי סבב העימות בין השניים, כאשר בן גביר איים שלא להגיע לכנסת ולהצביע עם הקואליציה, פגש אותו שר מהליכוד והחל ללעוג לו. אתה רואה, אמר לו, באולפנים אין אפילו אחד שהולך איתך, כולם בצד שלנו. בן גביר הסתכל על השר והשיב: אני באמת שמח בשבילכם שסוף כל סוף אולפני השמאל מעדיפים את נתניהו על פני מישהו אחר, אבל אני רוצה שתדע שאם הדבר תלוי בי באותה סיטואציה פעם נוספת - אני עושה בדיוק אותו דבר.
השר פער עיניים לרווחה. "למה? מה ייצא לך מזה?", שאל בהבעה מופתעת. יש לי אידיאולוגיה, ענה לו בן גביר, אני לא צריך שיאהבו אותי בערוצי השמאל. אני צריך שיתחילו לבצע מדיניות ימין מלא־מלא כמו שהבטחנו.
כבר אחרי רצח בנות משפחת די בבקעת הירדן תבע בן גביר לחזור לסיכולים הממוקדים. בקבינט הוא לא נענה. מייד לאחר מכן, בדיון ביטחוני מצומצם שבו השתתף, חזר על דרישתו ונענה על ידי נתניהו כי המדיניות אכן תחזור. אלא שהזמן נקף וכלום לא קרה. בן גביר הרגיש שמורחים אותו. בדיון בעל אופי מדיני־ביטחוני בנושא רצועת עזה שהתקיים בקבינט לפני ההתלקחות האחרונה היה הוא היחיד שהצביע נגד. אפילו סמוטריץ', שניסה לשנות את ההחלטה, הצביע לבסוף בעד.
בן גביר מבין שנתניהו מנסה להקטין אותו, אפילו להשפיל אותו. לגרום לו ליישר קו. לשבת בקבינט ולהצביע בעד ההחלטות שכבר נוסחו מראש על ידי ראשי מערכת הביטחון וסוכמו עם נתניהו ויואב גלנט. זה לא מזיז לו. הוא סבור שיש לו יד ורגל בהחלטה ללכת על החיסול. שההתנהלות שלו יצרה לחץ. שהרי גם הרמטכ"ל וגם ראש השב"כ לא מתלהבים מחיסולים, ובכל זאת עשו זאת, אולי בלחץ מגבוה. ומי שהלחיץ את הלוחץ זה הוא.
לדידו של בן גביר המציאות מדברת בעד עצמה. ארבעה חודשים מרגע שנכנס לממשלה, תבע לחזור למדיניות החיסולים. חודש עבר מאז קיבל את ההתחייבות מנתניהו שכך יהיה, ורק אחרי השריר שעשה עם החרמת הכנסת זה סוף־סוף קרה.
על מקוואות וחתולי רחוב
המערכה הצבאית הקצרה השבוע בעזה הסיתה לזמן־מה את הפוקוס משערורייה אחרת שכבר קיבלה תאוצה והיתה יכולה להתפוצץ לקואליציה בפרצוף בלעדיה: התקציב והכספים הקואליציוניים.
מצד אחד, כל המוסד הזה של כספים קואליציוניים, שמחולקים לכל דורש בין חברי הכנסת השותפים בקואליציה, לא היה צריך לבוא לעולם. פתרון קל מצאו להם הפוליטיקאים כדי לעקוף את המלחמה על התקציב - במקום להכניס לספר התקציב כספים לדברים היקרים לליבם שאחר כך ייאלצו לשאת ולתת עליהם עם יתר המפלגות על מנת להבטיח שהתקציב יעבור, הם מעדיפים להגדיר מראש שסכומים מסוימים הם "שלהם" ולא חלק מהתקציב, ואותו יחלקו בהתאם לרצונם על פי עולם הערכים שלהם והבטחותיהם לבוחריהם.
מנגד, יש לשיטה הזאת גם יתרון. כמו בהגדלת מספר השרים, החוק הנורבגי, פירוק והרכבת משרדי הממשלה, וכל החוקים והתקנות שנועדו לצרכים פוליטיים ואין בהם צורך של ממש לציבור (אבל הם מעניקים יציבות ומונעים סבבי בחירות מיותרים או איומים של מפלגות בפרישה), כך גם הכספים הקואליציוניים מבטיחים את העברת התקציב בשקט יחסית.
העברת התקציב בלי דרמות מיוחדות נדרשת במיוחד בתקופה סוערת כלכלית, וכאשר הוא ממילא מגיע לאישור באיחור - לא פחות מחמישה חודשים אחרי ששנת התקציב כבר החלה. לפוליטיקאים יהיה קשה הרבה יותר להערים קשיים על סעיפים מסוימים או על פגיעה בתקציב משרדיהם, כאשר הם יודעים שהכספים הקואליציוניים לנושאים החשובים להם ולגופים שתמיכתם חשובה להם - יתנדנדו גם הם בהתאם.
כשיפה בן דויד דואגת להסכם שכר שמיטיב עם מורי ישראל - מוחאים לה כפיים. מדוע כשהמפלגות החרדיות, במסגרת דיוני התקציב, מנסות להשוות את השכר של המורה בחינוך החרדי זה מוצג כשחיתות?
לצד הביקורת על הכספים הקואליציוניים, שכאמור יש היגיון רב בביטולם המוחלט, נשמעה ביקורת חריפה, בעיקר מצד גורמים באופוזיציה וכלי התקשורת המתנגדים לממשלה, על הכספים הקואליציוניים הספציפיים של ממשלה זו.
אמת - בין הסעיפים אכן מיועדים כספים רבים למוסדות חרדיים וללימודי מורשת, מושגים שמעוררים אצל לא מעט אנשים תחושת קבס, אולם אצל רבים אחרים מדובר בצורך. סכום גדול מהכסף שהולך למפלגות החרדיות, כמעט שני מיליארד שקלים, הוא עבור תוספת למורים בתלמודי התורה החרדיים.
כשמדובר בחרדים אין צורך לדבר על זכויות המורה או על השחיקה של מקצוע ההוראה, ועל העובדה שמדובר במגזר שמערכת החינוך שלו לא שובתת. לעולם. כשיפה בן דויד דואגת להסכם שכר שמיטיב עם מורי ישראל - מוחאים לה כפיים. כשהמפלגות החרדיות מנסות להשוות את שכר המורה בחינוך החרדי - זה מוצג כשחיתות.
כך גם לימודי מורשת וחינוך לטוהרת המשפחה. כשבכספים הקואליציוניים של הממשלה היו סעיפים כמו מימון ניתוח לשינוי קול לטראנסג'נדרים ומימון האכלת חתולי רחוב - זה נשמע סביר. אבל כשבאתרי מורשת והיסטוריה יעבירו הדרכות הנאמנות לתנ"ך לכתבי חז"ל ולא תכנים אקדמיים שמנסים להכחיש את היהדות - זה קו אדום.
במשך עשרות שנים בונה מדינת ישראל מקוואות טוהרה ברחבי הארץ. ככל שהביקוש גדול יותר, כך הבנייה נעשית רחבה יותר ומתפשטת לאזורים גדולים יותר. כמו בתי כנסת וענייני דת אחרים, יש כאלה שעניינים אלה לעיניהם כצנינים. אבל יש גם מציאות, ובפועל יש ביקוש. בדיוק כמו הביקוש לאצטדיונים נוספים ומימון לסרטי קולנוע חדשים, יש גם ביקוש למקוואות טוהרה. אולי אפילו הרבה יותר מאשר לסרטים ישראליים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו