אולימפיאדת בייג'ינג 2008 נפתחה בטקס שהותיר את הצופים שמוטי לסת. 15 אלף רקדנים, מתופפים, אקרובטים, יצרו בתיאום דקדקני מופעים מורכבים שחבל לנסות לתאר בכתב. הדיוק והתיאום שהפגינו המשתתפים במופע אולי היו קשורים במקצת לעובדה שרובם שירתו בצבא הסיני, כך שאפשר לשער שהם רגילים למשמעת צבאית, ואולי גם לענישה צבאית אילו היה אחד מהם מפשל, חלילה. סין היא דיקטטורה, ולדיקטטורות יש כלים יעילים למדי להבטיח תיאום מוחלט וסדר מופתי גם במספרים גדולים.
כמובן, בדרך כלל מופעי הבידור בפתיחת האולימפיאדות הם אקסטרווגנטיים מטבעם וכוללים משתתפים רבים, אבל איכשהו מהאסתטיקה המוקפדת של הסינים עלה ניחוח של כפייה. לא שזה מטריד במיוחד את הסינים, כמובן. וחוץ מזה, למה להתעכב על דקויות? המופע היה מרהיב, והעולם בהחלט התרשם. לא בזכות ייחודם האנושי של חיילי סין, אלא בגלל יכולתם לתפקד כחלקי מכונה משומנת היטב.
למען ההשוואה, בטקס הדלקת המשואות של ישראל, 2023, צעדו כמה עשרות דגלנים של צה"ל על הר הרצל ועשו צורה של תפוז. עם עלה. וגם שני לבבות, וגם כיפת ברזל (הקריינים הסבירו את הצורות לצופים בבית, ליתר ביטחון), ושיא התחכום: טרקטור עם גלגלים מסתובבים! הקהל בהר הרצל מחא כפיים בהתלהבות מוצדקת ביותר.
ישראל היא אמנם מדינה לוחמת שזקוקה לצבא חזק ומרתיע, אבל אנחנו מדינה קטנה ומשפחתית, חיילינו יקרים מפז, ויש גבול לכמה אתה יכול להשתמש בהם לצורכי תרגילי סדר. תפוז עם עלה זה לגמרי סבבה, וכשהדגלנים מסתדרים בצורת המילים "חלוציות" ו"בראשית" - איזו עין לא תדמע. לא בגלל היכולת הטכנית, אלא דווקא בגלל החיוכים מאוזן לאוזן של החיילות והחיילים, שהיו שונים זה מזה במראה ובמדים, ולכל אחד מהם הורים וקרובי משפחה שיכלו לזהות אותם גם ממרחק. הסיפור הוא פשוט: גאווה לאומית, שמחה לאומית וסמלים ותיקים ומוכרים.
אבל אין דבר שפילוסופים, אינטלקטואלים וקופירייטרים לא יצליחו לסבך. תחת מטריית המחאה אפשר היה לטעות ולחשוב שיום הזיכרון ויום העצמאות הפכו לתרגיל בפיזיקה קוונטית למתקדמים. כל זה בגלל ציבור שככל הנראה הוא מתוחכם יותר מהממוצע הארצי, וחלקו ניסה למצוא דרכים להפריך את האקסיומה: אנחנו עצובים ביום הזיכרון ושמחים ביום העצמאות. אוהבים את המדינה ואוהבים את צה"ל וחייליו. אנשים מתוחכמים יותר מאיתנו נכשלו בניסיונם להסביר לנו שאנחנו טועים פוליטית, ולכן לא נותרה להם ברירה אלא לקחת מאיתנו את הסמלים הלאומיים, לרוקן אותם מתוכן ולהפנות אותם נגדנו.
ידוע שהפגנות זקוקות לאביזרים, למשל דגל, וידוע שהדגלים השחורים לא הצליחו להשיג את מטרתם הפוליטית. עם הכרזת הרפורמה המשפטית התנוססו בהפגנות בקפלן כמה דגלי אש"ף, מה שהעלה שוב את החשד שמדובר בעוד הפגנת שמאל שמטרתה לבטא רגש מיאוס קבוע כנגד ממשלת ימין, ואולי גם ימין בכלל. כדי לסלק את החשד הזה צוידו ההפגנות נגד הרפורמה ביער של דגלי כחול־לבן, ואליהם הסתפחו פחות או יותר כל סמלי המדינה: שירת "התקווה" בסוף ההפגנות, והתאהבות מרגשת - ומלאכותית - במגילת העצמאות, שמתחייבת ליהדות ולחזון נביאי ישראל, למדינה יהודית - ולא למדינת כל אזרחיה - וגם לגבולות תוכנית החלוקה.
בבוקר יום העצמאות תלו כמה חברים מאחת מתנועות הנוער של המחאה את מגילת העצמאות ואת הדגל למרגלות מצדה ומערות קומראן. בכך הפכו לאביזר לא רק את הדגל והמגילה - אלה כבר בשימוש כמה שבועות - אלא גם את מצדה. חוליה נועזת אחרת הצליחה במבצע מורכב לתלות את מגילת העצמאות מהמרפסת המפורסמת של הרצל בבאזל. גם הרצל הפך לאביזר. גם באזל.
יום הזיכרון לא נראה כמועמד מתאים להחפצה, אבל אנשי הגאדג'טס בכל זאת ניסו: כמה מאות מפגינים עם דגלי כחול־לבן עמדו לצד הכבישים שמובילים לבית העלמין הצבאי בקריית שאול. קראו לזה "משמר כבוד". לא, חברים. זו עוד הפגנה מאובזרת. את הנופלים כבר החפיצו באחת ההפגנות בקפלן בשלט ענק "במותם ציוו", ובכך כאילו גויסו חללי צה"ל לצאת מקבריהם ולהפגין למען המטרה הנכונה. מי שמסוגל להפוך כל ערך שהוא לאביזר - יתאבזר גם בשכול ובאבל הלאומי. כמה ריקנות יש בפוזה הזאת, בניסיון לתלות את סמלי הלאום כמו מדליות מפלסטיק על חזה נפוח מיוהרה ומנרקיסיזם.
אלא שרובנו מתייחס ברצינות לסמלים ולימים הלאומיים. אנחנו אוהבים אותם כפשוטם, בלי סאב־טקסט חתרני. השנה התייצבנו במקום הרביעי בעולם במדד האושר של האו"ם, ובלי קשר למצב הפוליטי אנחנו נמצאים תמיד במקום גבוה ברשימה. ואנחנו לא מניפים את הדגל כי זה אופנתי או מדביקים סטיקרים "נאמנים למגילת העצמאות" כי זה מה שעושים החבר'ה.
למעשה, אנחנו מודים שכמו המפגינים שגוררים את המגילה מהפגנה להפגנה, גם אנחנו לא ממש בקיאים בה. ובכל זאת, מתוך כבוד גם למגילה וגם לעובדה שאנחנו קצת שטחיים, לא הפכנו אותה לעוד סמל לד־מו־קרט־יה בין השפחות באדום לבין שושקה.
אנחנו תולים דגל במרפסת בסביבות יום השואה, וקנינו אותו בסופר ב־20 שקלים, לא חילקו לנו אותו כדי שניראה ציוניים. ואנחנו הולכים לבתי העלמין כדי להתייחד עם הנופלים ולכבד את זכרם, ומדי פעם גם לשמוע נאומים של פוליטיקאים שאנחנו לא סובלים. ואם אנחנו צופים בטקס יום הזיכרון בערוץ 13 - אנחנו לא צריכים שיקטעו את תפילת "אל מלא רחמים" ויעברו למסך מפוצל כי מישהו צעק על בן גביר בבאר שבע.
אנחנו רואים את טקס המשואות ומתרגשים, ואחר כך יוצאים העירה וקונים פטישים מתנפחים תוצרת סין במחיר מופקע, כי זה מה שאנחנו עושים ביום העצמאות. לא הלבשנו אידיאולוגיה חדשה על סמלים ישנים ומנסים לכפות אותה על אחרים.
ומכיוון שאנחנו אנשים פשוטים עם סמלים פשוטים, קשה לבלבל אותנו. כשאנחנו רואים את הדגלנים והדגלניות של צה"ל צועדים בצורת טרקטור, אנחנו אוהבים אותם כמות שהם, לא מתקנאים בסינים ולא בדגלי ישראל מעלי אקספרס.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו