ב־26 באפריל 1923 התקרבה הספינה "קמפידוליו" אל חופי יפו, לאחר מסע לא קצר שהחל בטרייסט שבאיטליה. כיוון שהיתה גדולה ומי הנמל היו רדודים, התקרבו אליה סירות שנווטו על ידי ערבים, הורידו ממנה את הנוסעים והביאו אותם ואת משאם אל החוף. וכך, הזיכרון הראשון של עולים שהגיעו באותה תקופה הוא של ערבים חסונים שלא נהגו בנוסעים בכפפות של משי, וכל מה שרצו היה לצופף בסירות כמה שיותר מהבאים. זה גם היה הזיכרון הראשון של אמא שלי מהעלייה.
משפחת ברגמן מנתה ארבע נפשות. סבא יוסף היה הדמות הדומיננטית. גוץ, מקריח ומלא אנרגיה. הציונות הפכה דתו, הוא היה אוטודידקט, בלע ספרים ככל שרק יכול היה, והפך עצמו מומחה לבנקאות קואופרטיבית. אחותו של חיים ויצמן, חיה ויצמן־ליכטנשטיין, כתבה עליו בספרה "אל הגבול הנכסף": "משנת 16 לחייו התמסר בלב ונפש לרעיון הציוני. שום דבר לא היה קשה לו. מנהיגי התנועה שלחו את הבחור הצעיר והמסור לכל מקום שהיה צורך בעבודת ארגון. בלשונו השנונה ידע אף בצעירותו לעמוד במלחמת תנופה נגד מתנגדי הציונות. פיו חצב אש, דבריו הרעיפו ביטחון ואמונה".
הוא היה ציר לחמישה קונגרסים ציוניים, והצטרף ל"פרקציה הדמוקרטית" בראשות ויצמן ואוסישקין. בקונגרס הציוני השישי היה מהצירים הרוסים שקפצו מן היציע אל הבמה כדי לנסות למנוע את "תוכנית אוגנדה", וב־1904 היה בין שלושת הצירים הצעירים שדרשו מהרצל, חודשים מעטים לפני מותו המפתיע, להתפטר או לוותר על התוכנית.
מאוחר יותר נשלח על ידי התנועה להקים בנק הלוואה וחיסכון ביקטרינוסלב שבאוקראינה. כשהגיע לשם עם משפחתו, כבר הוסב שם העיר לדניפרופטרובסק. הבולשביקים לא אפשרו את הקמת הבנק, וארבעת בני המשפחה נדדו ברחבי בריה"מ שנים אחדות, בין "האדומים" המהפכנים לבין "הלבנים", תומכי המשטר הישן, עד שהגיעו לטרייסט. הילדים הפסידו שלוש שנות לימודים, וחוויית מלחמת האזרחים נותרה חווייתם המעצבת. סבא יוסף ניסה להשלים מעט את החסר, והרביעייה הקפידה גם בשנים אלו שלא לדבר בשום שפה אחרת מלבד עברית.
בארץ מצא סבא עבודה במאפייה והתמחה בנשיאת שקי קמח על גבו, אבל עד מהרה הבינו בעלי המקום שעדיף לנצל את כישוריו החשבונאיים, והוא הפך למנהל החשבונות. שנים מעטות אחר כך ניהל את בנק הלוואה וחיסכון בתל אביב.
שהעתיד לא יבייש את העבר
סבתא רבקה היתה המעריצה הצמודה שלו, וחוץ מניהול משק הבית היא קראה בלי סוף. הבן הבכור, ברוך, בן 16, למד גם הוא כל מה שיכול היה על בנקאות, ולימים היה לאחד מבכירי בנק "אנגלו־פלשתינה". הוא התנדב, עם בואו, ל"גדוד מגיני השפה", והצטרף לחבורת הצעירים שהרימו קולם על אנשים שלא דיברו ברחוב בלשון הקודש (סיפרו עליהם שלא תמיד הסתפקו בהרמת קול).
בתה, זהבה (לימים אמי), החלה ללמוד בבית הספר לבנות "נווה צדק", המשיכה בגימנסיה הרצליה ורצתה להמשיך בלימודים באוניברסיטה העברית. סבא ציפה שתקדיש את חייה להגשמה ציונית, וראה בחיי הקיבוץ את היעד הנכון עבורה. כשנסע לימים אחדים לירושלים בענייני הבנק, ניצלה את ההזדמנות וכתבה לו באיגרת: "לו אמרתי שרצוני ללמוד חקלאות, ללכת לקבוצה, למושב, לעבוד את האדמה, היה זה משביע את רצונך... אולם לכל איש ואיש יש נטיות מיוחדות משלו..." - והיא נסעה, באישורו, להר הצופים. לימים היתה פרשנית קבועה ל"פרקי היום בתנ"ך" ברדיו.
בתום 100 השנים הראשונות מותר להביט אל העבר בגאווה ואל ההווה בדאגה, ובתקווה גדולה שהעתיד לא יבייש את העבר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו