לפני יום זיכרון: קידום חוק הגיוס הוא ליקוי מאורות

קיבלתי השבוע לא מעט פניות ממשפחות שכולות. חלקן דרשו שפוליטיקאים יתנזרו השנה מבתי העלמין הצבאיים ביום הזיכרון לחללי צה"ל, על רקע השבר הגדול שגורמת החקיקה המשפטית. חלקן דרשו שהמוחים עצמם יתנזרו ממחאה ביום הקדוש הזה, למרות הכאב והכעס.

דומה שגם בעניין הזה הסכמה לא תהיה. הממשלה הודיעה שהטקס יימשך כרגיל: השרים יגיעו, כפי שהיה בשנים קודמות. משפחות שכולות רבות הודיעו בתגובה שיגיבו ברגליים: הן יעלו לבתי העלמין של יקיריהם ביום שלפני יום הזיכרון, אבל לא ביום עצמו. אחרות מתכוונת דווקא להגיע ולמחות - חלקן בקול, וחלקן בדרכים אחרות.

השבוע חרך את הרשת פוסט שפרסם בפייסבוק אורי תובל. אביו, מוטי תובל (שולמן), נהרג במלחמת יום הכיפורים. הוא היה בן 26, נשוי ובדרך להפוך לאבא, דוקטורנט לכימיה ומ"מ בחטיבת השריון 274. "אני מביט בתמונה שלו כילד צעיר", כותב בנו, "הבן שלי דומה לו. איזה סבא הוא היה יכול להיות לילדי? בכל שנה אני מקשיב לפוליטיקאי שנשלח לומר לנו את דבר הממלכה. ועל אף שכמעט תמיד הוא מגיע ממפלגה שלא בחרתי בה, ושכמעט תמיד מדובר בקלישאות שעוברות לי ליד האוזן, המעמד הזה חשוב לי ואני מכבד אותו מאוד".

אורי תובל, שאיבד את אביו מוטי במלחמת יום כיפור, לא מוצא מנוח מכך שבן גביר יגיע לטקס ביום הזיכרון. "מי שהקדיש את כל חייו לערעור ישראל מבפנים - אותו המדינה שולחת לתת כבוד לנופלים?"

תובל מעיד על עצמו שכבר שבועיים הוא לא מוצא מנוחה מכך ש"השר הכהניסט" יגיע לטקס השנה. "כשהמשפחה שלי שילמה מחיר כדי להציל את המדינה, בן גביר היה אויב המדינה. את כל חייו הקדיש לערעור ישראל מבפנים. מההתנפלות על הסמל של רבין ועד להתנפלות שלו על היועץ המשפטי לממשלה. זה אותו אדם מסוכן וחמום מוח שהצבא לא הסכים לגייס.

"זה אותו עבריין מסוכן וחמום מוח שרק בשנה שעברה שלף נשק על מאבטח. העבריין חמום המוח הזה הוא האיש שהמדינה שולחת לתת כבוד לנופלים? האיש הזה, שמעולם לא חש את מחירה של המלחמה אבל עושה הכל כדי שהיא תפרוץ, הוא ייצג בטקס את האחריות של ההנהגה לחייהם של חיילים ואזרחים? האיש שהתחפש לברוך גולדשטיין, הוא יהיה אורח הכבוד באזכרה של אבא שלי?".

לא להגיע לטקס תהיה בריחה מבחינתו, וניצחון לבן גביר. מחאה קולנית תהרוס את קדושת הרגע של רבות מהמשפחות. מחאה שותקת תהיה ביזוי של אביו. "בן גביר, תעשה טובה - פטור אותי מההתמודדות הזאת. אל תגיע", הוא מבקש, "ואם תבוא, אני אטפס על שרפרף הפלסטיק הקטן, ארים את הדגל, אשפיל את עיניי, ואשיר את התקווה בקול. אני מקווה שלא אהיה לבד".

זהירות - שרלטן עם כוח מופרז

אפשר להעריך שבן גביר יגיע. הוא אוהב את תשומת הלב, ואוהב את הפרובוקציה. בתולדות המדינה לא היה שר מזיק כזה: מזיק למשרד לביטחון לאומי, מזיק לביטחון הלאומי, מזיק לחברה. ממש השר לנזק לאומי, ואם הישגיו המפוארים ב־100 ימיה הראשונים של הממשלה יימשכו גם בעתיד, יהפוך מהשר לנזק לאומי לשר לנזק בינלאומי.

רק עמיתו־יריבו בצלאל סמוטריץ' מתחרה בו בגיליון הציונים, עם הנזק חסר התקדים שגרם לכלכלת המדינה. האופן המגוחך שבו ניסה להציג את הכרטיס הצהוב שקיבלה ישראל מסוכנות דירוג האשראי מודי'ז לימד שוב שהוא אינו כשיר למלא את תפקידו: אין לו שום הבנה בכלכלה, ואין לו גם שום רצון להקשיב או ללמוד. ישראל כבר ידעה חובבנים במשרד האוצר, ויכלה להם. עם שרלטנים קשה לה יותר, במיוחד כשהם מרכזים בידיהם כוח מופרז - תוצאה של קונסטלציה קואליציונית וחולשה מסוכנת של ראש הממשלה.

השבוע דחף סמוטריץ', ביחד עם העסקונה החרדית, את ההצעה המגונה המכונה "חוק הגיוס". אחרי שהאמין שהכלכלה תצמח בסיעתא דשמיא, הוא מאמין שצה"ל ינצח במלחמות בזכות כמה השקלים שהוא מוכן לזרוק לחיילים בתמורה לפטור הגורף שיוענק לבני הישיבות. אנשיו תיארו את החוק כ"חוזה חברתי חדש"; החוזה היחיד שיש כאן הוא חוזה בסגנון המאפיה, על מה שעוד נותר משלמותה של החברה ובמשתמע מכך - על עתידה של המדינה.

בשבחי הפרזיטיות

דוד בן־גוריון התיר, בהקמת צה"ל, לפטור כמה מאות חרדים משירות צבאי כדי שילמדו בישיבות שכמעט נכחדו בתקופת השואה. אם תרצו: הספורטאים המצטיינים של עולם התורה. אלא שמאז החרדים הפכו זאת להשתמטות המונית בוטה - של עשרות אלפים בכל רגע נתון - שבמסגרתה הם לא תורמים דבר להגנת המדינה. לא את דמם, לא את שנותיהם.

היה מי שגרר את צה"ל לדיון, בטענה שהוא תומך בקידום החוק. זאת אמת חלקית ומגמתית. צה"ל כלל לא הוזמן לדיון שהתקיים אצל ראש הממשלה, ולו הוזמן היה אומר שהוא תומך בשירות לכל. מובן שלא כולם ישרתו באותו האופן; מי שיכול, והצבא צריך, ישרת כחייל. מי שלא יכול, או הצבא לא צריך, ישרת שירות מקביל - לאומי או אזרחי - במסגרת הקהילה. כולל ערבים, כולל חרדים, כולל כולם.

מי שבולם את זה הם הפוליטיקאים. הערבים והחרדים. בגללם, ורק בגללם, הציבור שלהם נותר עני ומבודל. לו אפשרו לשלב אותו, להפוך אותו לישראלי, החברה היתה הרבה יותר הומוגנית, והציבור שלהם היה הרבה פחות עני. מה שמוצע כעת אינו פתרון אמיתי. הוא מאפשר לבני ישיבות להמשיך להיות פרזיטים עד גיל 23 במימון המדינה, הוא לא מחייב אותם ללמוד מקצועות שיקדמו את הסיכוי שלהם להשתכר כראוי, והוא קובע שיהיה פה חצי עם שישרת אותם ובשבילם.

בג"ץ פסל מתווים דומים בעבר, וסביר להניח שיפסול גם את החוק הנוכחי. כל מי שמשרת בצבא, או שיש לו בן או אח או שכן שמשרת בצבא, צריך לתמוך בפסילה העתידית הזאת, שתמנע את מותו של "צבא העם" (שדורש שינויים והתאמות, אבל לא כך). זה עלול לעלות אמנם בשלמותה של הקואליציה, אבל המדינה וצבאה חשובים יותר, וממילא ספק אם לחרדים יש ממשלה טובה יותר ביד.

חוק הגיוס המוצע מלמד שוב עד כמה מסוכנת החקיקה המשפטית. אם יוגבל בג"ץ ביכולתו לפסול חוקים, לא יהיה מי שישמור על השוויון. זה צריך להטריד דווקא את האוכלוסיות החלשות, שבשמן מדברים כעת תומכי החקיקה. נציגיהן טוענים שהם מאיישים את רוב היחידות הלוחמות, כלומר את מי שעתידים לשלם בחייהם על הגנת המדינה. זה נכון חלקית (עשירונים 10-8 מככבים בגיוס לקרבי, ובהתנדבות ליחידות עלית ולקצונה), אבל ללא בג"ץ לא יהיה מי שיקפיד שהשוויון יישמר - לנשים, למיעוטים, לפריפריה.

דומה שאת הממשלה זה מטריד פחות. "חוק הגיוס", בהמשך ליתר החקיקה המוצעת, מלמד בעיקר על עיוורון. גרוע מכך, הוא עוד אצבע בעין - או שמן בגלגלים - של המחאה, שתומכיה משרתים ומשלמים מסים באחוזים גבוהים בהרבה מאשר מתנגדיה. העובדה שהחוק הזה מקודם דווקא רגע לפני יום הזיכרון לחללי צה"ל היא ליקוי מאורות של ממש. והעובדה שבן גביר, העבריין שלא שירת בצה"ל, ייצג את הממשלה מול המשפחות השכולות מספרת את הסיפור כולו.