בשנת 2002 חוסל בעזה בכיר חמאס סלאח שחאדה. הוא חוסל בהפצצה אווירית, ויחד איתו נהרגו גם 15 אזרחים, רובם ילדים. בראיון ל"הארץ" סיפר מפקד חיל האוויר דאז, דן חלוץ, על שיחה שערך עם הטייסים לאחר שהופנו כלפיהם האשמות בפשעי מלחמה.
חלוץ היה תקיף בהגנתו על הטייסים, וגם בתיעוב שהפגין כלפי מי שהאשים אותם. הוא דיבר על דילמות מוסריות שעומדות בפני טייסים שחוששים שפעולותיהם יפגעו באזרחים, ועל הדרכים שפתוחות בפניהם להביע את הסתייגויותיהם ממשימה כלשהי. כאשר נשאל "האם מותר לטייס לבקש פטור מגיחה על רקע מצפוני?", השיב חלוץ: "מותר לו, אבל זה לא בחוקי המשחק שלנו. ...כל טייס וכל נווט יכול להגיד בשלב טרום ביצוע כל מה שנראה לו ולא נראה לו. אם הוא סבור שניתנה לו פקודה לא ראויה, כדי להשתכנע הוא מוזמן ויכול להגיע עד אלי ועד הרמטכ"ל".
ואם אחרי המסע הזה הפקודה עדיין לא נראית לו? - נשאל חלוץ, והשיב: "אז הוא יכול לקום ולעזוב את הטייסת". עוד קבע: "מבחינתי קריאה לסרבנות היא חציית קווים אדומים". על טייס במילואים שקרא לטייסים לסרב להפציץ בעזה אמר: "עבר זמן רב ומשהו עבר עליו".
אחרי 20 שנה גם על חלוץ עבר משהו. בתחילת החודש, כאשר 37 טייסי קרב מטייסת אחת הודיעו כי לא יתייצבו לאימונים עד שלא תיעצר חקיקת הרפורמה - שוב הגן חלוץ על הטייסים, אבל הפעם לא היה צורך לברר לעומק סוגיות מוסריות כמו הפצצה שבה עלולים להיפגע גם אזרחים או להקפיד על פנייה מסודרת למפקדים.
הפעם הספיק שבדמיונו של הטייס יתקיים חשש מדיקטטורה עתידית. חלוץ חבר לעוד מפקדי חיל אוויר בדימוס, ויחד איתם ניסח מכתב לראש הממשלה נתניהו ולשר הביטחון גלנט: "מתוך היכרות עמוקה עם משקלו המרכזי והמיוחד של חיל האוויר בביטחון הלאומי, אנו חרדים להשלכות של תהליכים אלה ולסכנה החמורה והמוחשית הנשקפת לביטחון הלאומי של ישראל. ...אנשי החיל כולם מונעים מתוך תחושת שליחות עמוקה ואמונה בצדקת הדרך".
חלוץ ושאר הלשעברים הצטרפו לקריאה לעצור את הרפורמה, הזיזו לנוחיותם את הקו האדום של הסרבנות, ואפילו העזו לדבר בשם אנשי החיל כולם, שלכולם דרך אחת וצדק אחד, וכולם יכולים לחזות מראש את ההשלכות של פסקת התגברות ופיצול תפקיד היועמ"ש על אופיה הדמוקרטי של מדינת ישראל ועל כשירותו של חיל האוויר.
כל מפקדי החיל לשעבר שעדיין בין החיים חתמו על המכתב. איש לא נפקד. שפה אחת ודברים אחדים. כולם תמכו במפקד חיל האוויר הנוכחי, תמיר בר, שבמקום לצטט את חלוץ הישן ולהציע למורדים לעזוב את הטייסת, הוציא איגרת שבה הוא "מודע וקשוב לקשיים ולאתגרים שעימם כולנו מתמודדים בימים אלו" - יש להניח שהכוונה לקושי להבין מה הקשר בין פיצול תפקיד היועמ"ש לבין תקיפה בסוריה או באיראן - ובמקום להבהיר את עמדתו בנוגע לסרבנות (מונח שאיכשהו הצליח להישאר מחוץ לאיגרת) כתב ברגישות: "אני מכבד את ההתלבטות".
ייתכן שהסאב־טקסט הוא שלפני שיובא חוק כלשהו להצבעה במליאה, מן הראוי שיובא קודם לעיונם ולאישורם של טייסי קרב.
אחד הטייסים הללו הוא אל"מ גלעד פלד, שהיה מפקד בסיס רמת דוד. כשסירב להתייצב לטיסות אימון, עדיין היה בשירות סדיר. אחרי שיחות הסברה עם הטייסים השעה אותו בר מהחיל, כיוון שפלד "תיאם וסנכרן אי־התייצבות של אנשי מילואים לטייסות". לאחר יממה - בר חזר בו. הוא השתכנע שפלד לא תיאם, לא סנכרן, וכמובן לא סירב. רק היה מעורב בתקרית של "אי־התייצבות", "מחאת טייסים" או "מפסיקים להתנדב לשירות מילואים" - הו, כמה יצירתיות מושקעת בהתחמקות משימוש בשם הפלבאי "סרבנות".
כיבוס הסרבנות והפיכתה למותג משיי ויוקרתי חלחל גם אל ראשי מערכת הביטחון בפועל. בהצהרתו מיום ראשון התפייט שר הביטחון יואב גלנט: "השסע ההולך ונפער חודר אל תוך צה"ל ולגופי הביטחון. זו סכנה ברורה, מיידית ומוחשית לביטחון המדינה". מסקנתו? לא לעצור את הסרבנות או אפילו לקרוא לה בשמה, אלא לעצור את חקיקת הרפורמה.
אחרי שנעצרה החקיקה ניאותו הטייסים לחזור לאימונים, עם הערת אזהרה: אחד מהם האשים את נתניהו בהסתה וב"סדק שהולך וגדל בין הטייסים לדרג המדיני־פוליטי". מדבריו אפשר היה להתרשם שמבחינתו בדמוקרטיה הממשלה כפופה לצבא. כלומר, לטייסים.
הרמטכ"ל הרצי הלוי אמנם הצליח כבר לבטא את המילה "סרבנות" בשיח עם אנשי מילואים. אך בנאומו השבוע לחיילים מצטיינים הוא ביקש בנימוס "להחזיק את המסגרת מבצעת ומלוכדת, ובמיוחד בימים קשים. מצוינות של רעות בצה"ל פירושה לדעת לחיות עם מחלוקת, ולא לערב אותה בתוך השיח במדים. אין לשכוח שבחירת משימות היום עלולה להביא לברירת משימות אחרות מחר".
ייתכן שעלתה בדעתו האפשרות שאם תעלה ממשלת שמאל לשלטון, היא תתקשה לגייס חיילים ומפקדים למשימת פינוי יישובים.
ועוד הפציר "לצופף שורות וּלהמשיך להגן תחת צה"ל אחד, הערוך לכל משימה, וּמבצעה על פי ערכי צה"ל". ייתכן שהקושי של הרמטכ"ל נובע מהעובדה שהשסע המסוים הזה נפער בעיקר בקרב אנשי יחידות העילית, ואף אחד, כולל הרמטכ"ל, לא רוצה להעליב אותם או לפגוע בכבודם, שמא יתעצבנו. מוטב להעליב את החפ"שים. למי אכפת מהם או מדעתם על דיקטטורה.
אך לא הזהירות הדיפלומטית ולא המונחים היפים משכיחים את העובדה שאמנם במהלך שירותם הצבאי מבצעים הטייסים פעילות חשובה מאין כמותה, אך כשהם פושטים את המדים הם לא יותר מומחים או מוסריים או צודקים מאחרים בשום תחום שמחוץ להכשרתם הצבאית, ממרק בויאבז ועד חוק יסוד: השפיטה. עם מדים או בלעדיהם דעתם בענייני פוליטיקה חשובה כמו זו של כל אזרח אחר. כי אם היא חשובה יותר - הכניעה להם היא לא בהכרח דמוקרטיה. אבל מי צריך דמוקרטיה כשיש לך טייסת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו