בבניין אחד ליד רחוב המסגר בתל אביב נפגשו לאחרונה 120 הייטקיסטים. מטרת הכינוס היתה יוצאת דופן: סוף שבוע אינטנסיבי, שבו יעמידו אפליקציות לקידום הדמוקרטיה ונגד הרפורמה המשפטית. היו שם עובדי הייטק ומנהלי הייטק ממגוון מקצועות והתמחויות. הם חברו זה לזה באופן כמעט ספונטני. בתוך קצת יותר מ־24 שעות הם גיבשו רעיון למוצר חדש והספיקו לבנות דגם ראשוני במחשב. בתעשייה האירועים האלה מכונים האקאתון - שילוב של האקינג ומרתון. לכנס קראו "דמוקרטון".
השופטים היו בכירים בענף ההייטק. היו שם המשקיע גיגי לוי, זוהר לבקוביץ' מהתוכנית "הכרישים", ואלי גולד ויניב גולן מקרן ההון־סיכון "לול", שבמשרדיה התארח האירוע. במובן הזה הכנס היה פחות חריג בנוף הציבורי, עוד דוגמה למעורבות של קרנות ההון־סיכון והמשקיעים במחאה. בכל יום מעניקים המשקיעים והקרנות חיים לסטארטאפים חדשים. כעת, במחאה נגד הרפורמה המשפטית, הם הפכו לשחקנים פוליטיים.
אך האפליקציה שזכתה במקום הראשון בכנס לא ביקשה להפיץ את מסרי המחאה. במקום להפיץ רעיונות, ולהיתפס כחלק ממכונת הסברה או תעמולה, היא ביקשה לעשות בדיוק ההפך ממה שאליו הורגלנו ברשתות החברתיות. במקום לעורר ריב שישאיר אותנו זמן רב ככל האפשר באפליקציה - היא נועדה להפגיש את התומכים והמתנגדים פנים אל פנים. לאפליקציה הם קראו "הפרלמנט", ובאמצעותה ניסו חברי הקבוצה לעודד את מה שלא קורה בפרלמנט האמיתי שלנו: הקשבה, הבנה והעדפה של מציאת מכנה משותף.
להיחשף לצלקות
ההשראה ל"פרלמנט" לא הגיעה רק מהניסיון בהייטק, אלא קודם כל ממפגשים פיזיים עם תומכי הרפורמה. "אחד הדברים שהביאו אותנו לחשוב על הרעיון היה הרגל מוזר: ללכת לצד השני בהפגנות ולהקשיב", מספר רון פרי, איש הייטק זה יותר משלושה עשורים, שברזומה שלו כמה וכמה מיזמים ותפקידים בכירים. "אתה לומד מזה המון. יש דברים שלא רואים בתקשורת, ואם כבר רואים אז הם נראים בה כמו מניפולציה ושטיפת מוח.
"פעם הלכתי להפגנה נגד הרפורמה באפרת. מאה איש הפגינו נגד הרפורמה, ובצד השני מישהו עם רמקול צעק 'העם רוצה רפורמה משפטית'. יותר מאוחר הצטרפו אליו ילדי ישיבה שהתחילו לרקוד, אבל כשנגמרה ההפגנה כולם באו לדבר עם השכנים שלהם, ונוצרה הזדמנות לדבר. ככה נחשפתי לדברים שלא ידעתי.
"שמעתי שהוא סוחב איתו צלקת הרבה מאוד זמן. הוא היה ממפוני גוש קטיף, והיה צריך לחפור קברים כדי להעביר את הגופות. הוא החזיק הרבה כעס על בית המשפט, שלא הגן עליו בנקודה הזו. לידו עמד חבר שאמר שהוא מנפגעי אוסלו. שאלתי 'מה זאת אומרת נפגעי אוסלו?' הם סיפרו שאחיו נרצח על ידי מחבל ששוחרר בהסכמי אוסלו. מעולם לא נחשפתי למידע הזה. מבחינתם, התפקיד של בית המשפט הוא להגן על החלשים, אך הוא לא עושה את התפקיד כמו שצריך".
את החוויה הזו הקבוצה מבקשת להנגיש לישראלים רבים, שבוער בהם הרצון להכיר זה את זה. המטרה היא להשתמש בטכנולוגיה כדי לאפשר מפגשים למי שלא ילכו פיזית לבני ברק או לאפרת.
ואולי באמת ההקצנה של השיח, שהביאה להקצנה ברחובות, מחזקת את ההבנה שהגיעה העת לשלב הבא של ההתפתחות הטכנולוגית? כלומר, לחידושים שיענו לצרכים המשתנים. אם לסמוך על דברי אייל הרצוג, אנחנו נמצאים בשלב הזה. זה כשנתיים הוא מפתח מיזם רשת חברתית חדש, שמנסה לשבור את התבניות המוכרות. במיזם שלו, BBS שמו, בונים טכנולוגיות לתמיכה בקהילות כדי שיוכלו להתנהל אוטונומית, ללא צנזורה או בעלות חיצונית. הוא מבוסס על התפיסה שרק פורמט חדש יכול לאפשר לחברה חדשה לפרוץ. הרצוג טוען כי "כל פורמט של רשת חברתית חדשה נולד בזכות התפתחות פורמט. זה תמיד מגיע מלמטה, וכובש את הכל".
רשימה הדוגמאות ארוכה: "טוויטר הצליחה כי היא היתה הרשת הראשונה על הטלפון הנייד הפשוט בעידן שלפני הסמארטפון. פורמט ה־140 תווים נולד ממגבלות האורך של הודעות הסמס. המצלמות הולידו את אינסטגרם - והפכו אותה לרשת שכולה צילומים ולייף סטייל. המצלמה הקדמית הוליד את סנאפצ'ט, במיוחד כדי לחלוק תמונות אינטימיות שיימחקו אחרי פרק זמן. וכשהמצלמה הקדמית הפכה למצלמת וידאו איכותית, נולד טיקטוק - אולפן הפקות בתוך הרשת החברתית".
הרצוג עמד מאחורי שני מיזמים ישראליים מהבולטים בהייטק הישראלי - הוא היה ממייסדי אתר שיתוף הווידאו "מטהקפה", שהוקם ב־2003 והתחרה ביוטיוב בשנותיו הראשונות; ובעשור הקודם הוא היה ממייסדי פלטפורמת המרת המטבעות Bancor, שגייסה בגיוס המונים את הסכום השני בגובהו בתעשיית הבלוקצ'יין.
"המצב שאנחנו נמצאים בו ברשתות נוראי ומזעזע. נוצר מצב שהן מובילות להיווצרות של תיבת תהודה, שבה כל אחד שומע רק מה שהוא אוהב לשמוע", מזכיר הרצוג. "במצב כזה, מה שמתוגמל הוא הקיצוניות, כי הקיצוני ביותר נתפס כנאמן ביותר לקבוצה. זה הביא אותנו למצב שבו אנחנו חיים במציאויות מקבילות. אנשים במדינת ישראל חיים בהזיה שמוזנת מהערוצים הספציפיים שאחריהם הם בחרו לעקוב, שמזינים את המציאות הזו ודואגים להסביר שכל הסבר אחר לא נכון, שקרי ובעייתי. כך במשך הזמן נוצר קרע; כך להציב דעות מנוגדות זו מול זו זה דבר מאוד־מאוד מאתגר".
מתוך ההבנות האלה הרצוג החליט להציג פורמט חדש, שנועד לשבור את רצף חוויית הטיקטוק ולהציע רצף חדש. במקום לעבור לסרטון הבא, שעוסק בנושא אחר - להישאר ולצפות בתגובה הכי פופולרית לסרטון. כך נוצר שרשור שיח, שבו כל אחד מקליט סרטון קצר, אבל בזמנו החופשי. המשתמש, מצידו, מקבל על אותו נושא כמה פרספקטיבות שונות, שיכולות להיות מנוגדות.
"בבסיס, הרשת תמשיך להתנהל על פי הפורמט הקיים, המנצח. מחולקת לתת־קהילות שמנוהלות על ידי דיקטטורים קטנים שמחליטים על הכללים", מרגיע הרצוג. מה שישתנה הוא שלראשונה תיסלל דרך חדשה. דרך של מסע בגלילה (SWIPE) בין הקהילות. וכמו בטיול ברכבת - יתאפשר להיות מסוגל להסתכל לא רק לתקרה או לרצפה, אלא גם הצידה, לנוף שנשקף מהחלונות, משני הצדדים.
תבניות חדשות
רון פרי אומר שברגע שמבינים את הסיבות לאי־ההבנות, לאי־ההסכמות ולשוני בין המחנות השונים - יש סיכוי גדול יותר להצליח לבנות את הפלטפורמה הטכנולוגית, שתאפשר לפתח שיח כזה. הוא מציין שתי תיאוריות, שקשורות זו לזו, ואשר שימשו השראה לרעיון ולמבנה של האפליקציה: "פרופ' ג'ורג' לייקוף מאוניברסיטת ברקלי דיבר על תבניות חשיבה במוח, שעל הבסיס שלהן המוח קולט איך העולם פועל. במוח כל הזמן יש כמה תבניות פעילות, והתבנית שטעונה ברגע מסוים קובעת את תפיסת המציאות שלנו. אצל כולנו זה ככה. אף אחד לא שונה במנגנון, אבל התבניות שונות בין אדם לרעהו. התבניות שפופולריות היום מאוד פשטניות: יש טובים, יש רעים - ואני שייך לטובים. אני רואה את זה אצל אנשים משני צידי המפה.
"הבעיה היא שנורא קשה לשנות זאת, כי התבניות הללו מוטבעות בנו באופן מאוד חזק. כשהבנתי את הדברים האלה, בהתחלה היתה לי אשליה שהנה, אספר את זה לאנשים ואולי יתחלפו להם המודלים המנטליים. העניין הוא שאנחנו צריכים אירוע מאוד קיצוני כדי שתיווצר אצלנו תבנית חדשה".
לכן, מסביר פרי, "המפתח הוא לראות איפה אפשר לגרום לצד השני לא לראות אותך בתור הרשע בהתגלמותו. לראות שיש שם בן אדם, שיש ביניכם דמיון בדברים בסיסיים, ושאכפת לכם מדברים דומים". שיחת וידאו, הוא מסביר, "היא הדרך הנכונה לאפשר את זה. היא הכי קרובה למפגש אנושי ויותר מעשית מאשר להכריח אנשים לצאת מהבית ולדבר עם אנשים בצורה מכבדת".
התיאוריה השנייה שפרי מזכיר היא של הפסיכולוג האמריקני ג'ונתן דיוויד היידט, ומתמקדת בהבדל בין התעדוף הערכי אצל ליברלים ושמרנים. בספרו "The Righteous Mind" (המוח הצדקני) הוא כותב על שישה ערכים שמתועדפים אחרת: אכפתיות מול פגיעה, הוגנות מול רמאות, נאמנות מול בגידה, סמכות מול חתרנות, קדושה מול טומאה וחירות מול דיכוי. לטענתו, המערך המוסרי של ליברלים נסמך כמעט רק על אכפתיות וחירות, בעוד המערך של שמרנים נסמך על כל השישה.
"מאחר שההבדל בין האנשים הוא ערכי ומנטלי", הסביר פרי, "המפתח הוא לקבל את השוני, ולקבל את הערך של הצד השני, למרות ההבדל הערכי".
במילים אחרות, מאחר שמלכתחילה כמעט בלתי אפשרי להגיע להסכמה ולשכנוע, המטרה היא בכלל לא לנצח בדיון אלא דווקא להכיר בשוני ובתרומתו הלגיטימית של השונה למכלול החברה האנושית. בדיוק כמו שבטבע ובתיאוריות רוחניות דברים בנויים ממרכיבים מנוגדים, בעלי יחסי משיכה ודחייה.
שיעור באמפתיה
אך כיצד אפשר ליישם את התיאוריה הזו בטכנולוגיה? אחת ממשתתפות הקבוצה שמפתחת את אפליקציית הפרלמנט היא טניה אנגרט. היא הביאה לאירוע הדמוקרטון את השיטה המעשית "תקשורת מקרבת" (בלעז "Nonviolent Communication /NVC"). שיטה זו גם עומדת בבסיס מיזם שהיא מפתחת - אפליקציה ברוח השיטה שתקרב בין בני משפחה.
"הבנתי שיש פה משהו שיכול להשפיע על המצב", מספרת אנגרט, "אני הרבה בהפגנות, וכל כך כואב לי. אני מאמינה שאפשר להימנע מהקיטוב ומהפירוד כי בבסיס הצרכים האנושיים שלנו הם אותם צרכים - כולנו צריכים ביטחון, הגנה, שייכות ולהרגיש אהובים תחת כל הדעות ומה שמרגישים לגביהן". לכן, היא מסבירה, משיח עמוק על הצרכים יכול להגיע החיבור בין הפלגים.
אנגרט מסבירה כיצד נראית שיחת הווידאו הזו. "זה מתחיל מהיכרות קצרה שבה שואלים כמה שאלות קלילות לפני שניגשים לנושא עצמו - בעד או נגד הרפורמה, ותמיד רק אחד המשתמשים יכול לדבר. בזמן שאחד מציג עמדה, על המסך של השני קופצת שאלה כמו 'נסה לנחש מה השני מרגיש עכשיו', ומתחתיה כמה תשובות אפשריות, למשל 'מודאג' או 'פוחד' או 'מתוסכל'. ברגע שאני מבינה שאולי אלה הרגשות שלו, ועל פני השטח צפה פגיעוּת, זה מפחית אצלי את ההתנגדות. אחר כך אני ממשיכה ומנסה לנחש אילו צרכים עומדים מאחורי הרגשות האלה - למשל צורך בביטחון, בעתיד בטוח, בתחושת שייכות לעם, לא להיות לבד, לפחד לצאת לרחוב.
"התהליך שמתרחש בתוכי כשאני מנסה לנחש את הצד שלך מרכך בי משהו ויוצר אמפתיה, כי פתאום אני מגלה אותך, שאוהב גלידה וניל, שאמא שלך קוראת לך 'בובי', שאתה פוחד על הילדים שלך, ופוחד שתהיה פה מלחמה, וממש זקוק לאיזושהי ודאות לגבי מה שיקרה מחר בבוקר. ככה אנשים בעלי דעות שונות לחלוטין יכולים לגלות שהם בעצם מאוד דומים בעומק. לאחר מכן הפרטנרים לשיחה יכולים להמשיך לדבר או שלא".
אנגרט מקווה שבעוד כמה שבועות או חודשים, "כשנחיה בשלום", האפליקציה תוכל לעזור ל"כל צמד אנשים שלא מוצאים מכנה משותף וזה מעלה אצלם הרבה עצב ותסכול. הרבה פעמים אנשים מוותרים אחד על השני רק כי קשה לגשר על איזשהו פער, וזה חבל", היא אומרת.
לכבות את הלהבות
לצידו של הרצוג ב־BBS, פועל גם עמרי דולב, שהיה ממקימי אתר ynet. "אייל ואני הפוכים בדעות. אני מתנגד לרפורמה וממש לא תומך בנתניהו, אבל הדיון בינינו ענייני. בגלל האירועים סביב הרפורמה החלטנו ליזום פורמט מקדים לפורמט הטכנולוגי שיפעל ברשתות החברתיות הקיימות פייסבוק, טוויטר, או טיקטוק, וקראנו לו 'שיח בוער'".
הבסיס של "שיח בוער" פשוט, מסביר דולב, "להעמיד בעלי דעות מנוגדות זה מול זה, לתת לכל בעל דעה להביע את עצמו באופן מלא בווידאו ולבסוף להציג סרטון מאוחד של כל הדעות והתגובות כדי גם לאפשר עומק, גם לאפשר תגובה שאינה אימפולסיבית, גם לתמוך בהצגת דעה מחוץ לקהילה הטבעית והקבוצות הקיימות, וגם להציג סוג של דיון חדש במרחב".
הם מציעים לכל מי שרוצה להשתתף להירשם, כדי שהצוות ישדך עבורו את בן השיח המתאים. המדד לשידוך הוא על בסיס מספר העוקבים שיש לכל אחד ברשת החברתית, שבה יבחר לנהל את הדיון.
הדיון אמור להתנהל כך: כל אחד מהמתדיינים יעלה לרשת החברתית המועדפת עליו סרטון שבו הוא מציג את עמדתו. לאחר פרק זמן מסוים יפרסם בן השיח השני תגובה לסרטון, שתתפרסם מתחת לסרטון המקורי. למעשה, בן שיח אחד יכול לפרסם את הסרטון שלו בפייסבוק, ובן השיח השני יכול לפרסם את הסרטון שלו בטוויטר. בסוף התהליך, שיכלול כמה תגובות ותגובות לתגובות, ייספר מספר הצפיות של כל זוג מתדיינים, והזוכים יזכו בפרסים כספיים שאותם יוכלו לתרום לעמותות לפי בחירתם.
בראשית ימי הרשתות החברתיות, כשהתחילו לדבר על המונח web 2.0, התגבשה הנוסחה שלפיה אחוז אחד מגולשי האינטרנט כותבים ויוצרים, 9% מגיבים, והיתר קוראים. עם השנים השיח הלך והקצין, והקולות ששרדו היו הצעקניים והקיצוניים יותר. נוצר מצב שבו הסביבה הפכה רעילה עבור מי שרצו לתקשר אחרת. בכלל, לאחרונה אפשר להבחין שהרוב הדומם מבקש לשבור את השתיקה. אפשר להבחין בהם לא רק ברשת, אלא גם בהפגנות משני צידי המתרס.
המיזמים של "שיח בוער" ו"הפרלמנט" הם ביטוי ראשוני, שנועד לענות על צורך הזה, משני הצדדים; לאפשר למי שרוצים לתקשר אחרת את הפלטפורמה המתאימה, את ההקשר, את המסגרת, את אורך הרוח, את הקהל ואת בני השיח המתאימים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו