לא רק בישראל: הצרפתים זועמים - ומבעירים את פריז

בפריז של ימינו רוב נותני השירות במלונות ובחנויות - ואפילו המלצרים האנטיפתים בבתי הקפה - מרגישים צורך להתנצל: על הריח שנגרם בגלל השביתה הגדולה שמילאה את הרחובות בזבל שלא נאסף, על כך שההפגנות משבשות את החיים במיוחד בסופי שבוע, ועל המצב הכללי בעיר האורות המופלאה כל כך. כשאנחנו מסבירים שאנחנו באים ממדינה שבה הפגנות ושביתות הן פחות או יותר עניין שבשגרה בתקופה החולפת, הם מסתכלים עלינו בעיניים מחייכות ומודים שהם לא כל כך קוראים חדשות בינלאומיות.

צריך לראות בעיניים את המחאה בפריז כדי להבין שבישראל המצב אולי קשוח, אבל רחוק כרחוק שמחה רוטמן מזהבה גלאון ממה שמתרחש בצרפת. אין הפגנה גדולה בפריז ובמדינה בכלל, שלא כוללת חסימת כבישים, ירי זיקוקים לעבר שוטרים ושריפה של מכונית אחת או שתיים, וזה רק בתחילת הערב. העניינים מסלימים ככל שמעגלים נוספים מצטרפים לחגיגה בחיפוש אחר ונדליזם ופחות אחר עקרונות כאלה ואחרים.

אז על מה המהומה? עמנואל מקרון, שמכהן בקדנציה האחרונה בתפקיד, מבקש להעביר רפורמה שתעלה את גיל הפרישה בצרפת מ־62 ל־64, תבטל זכויות יתר שמהן נהנו עובדים בכמה מגזרים, ותקשיח את הדרישות שבהן יחויבו העובדים לעמוד כדי לקבל פנסיה מלאה. גיל הפרישה בצרפת נמוך מאוד בהשוואה לרוב שכנותיה האירופיות, שהעלו את גיל היציאה לגמלאות ל־65, וברובן אף יותר מכך, וההוצאה של צרפת על פנסיות היא השלישית בגובהה בקרב המדינות המתועשות - 14.5 אחוזים מהתוצר המקומי הגולמי, בעידן שבו הכלכלה הצרפתית רוצה להתאושש ולחדש ימיה כקדם.

על רקע זה טוען מקרון כי לארצו אין ברירה אלא לערוך את הרפורמה, אם ברצונה לאזן את המערכת הפנסיונית שלה ולא להפוך ליוון, לדוגמה. מה שמדהים לגלות בשיחות עם צרפתים, הוא שרובם לא מעלים בכלל את האפשרות שמקרון צודק. הרי בסוף הגיל הממוצע שבו מתים הצרפתים במילניום הנוכחי עומד על 79 לגברים ו־85 לנשים. בשיחות חולין ברחוב, סתם כתייר ישראלי, שאלתי את אחד המתנגדים שחסמו גשר לא רחוק מאיל סן־לואי, אם הוא חושב על זה שבעידן הנוכחי אנשים חיים עד אמצע שנות ה־80, מה שאומר שצפויים לו חיים חסרי מעש וחסרי פרנסה במשך יותר מ־20 שנה: "קודם כל, כשאתה בפריז אתה לא חסר מעש, ודבר נוסף - איני מבין מה הבעיה".

בין הרנסנס לקממבר

גם אם התשובה הזו נכונה בחלקה, את התוצאות של הלך המחשבה הזה ניתן לראות בקונפליקט המאפיין את הכלכלה והחברה הצרפתיות. מצד אחד, כמו שאר מדינות אירופה, צרפת הופכת אט־אט לסניף של סין ושל נסיכויות המפרץ. הלובר, פריז סן ז'רמן, התעשייה, מאבדים את הזהות הצרפתית שלהם אט־אט והופכים למוצרים של הכסף הגדול. מצד שני, מקרון והפטריוטים הצרפתים שואבים תקווה מכך שלדוגמה, בכל הקשור לתעשיית הרכב, רנו מתחילה לחוות בשנים האחרונות רנסנס מפתיע אל מול מדינות העולם, והצפי הוא שבשנים הקרובות תחזיר עטרה ליושנה. השילוב הזה, בין הגאווה הצרפתית שכרוכה בעבודה מאומצת, לבין העובדה שהצרפתים לא מוכנים שמישהו יזיז את הקממבר שלהם (וסליחה על הקלישאה), יוצר את המתח הזה בין ישן לחדש.

נחדד את הנקודה: כיום גיל הפרישה הממוצע הוא מקסימום 62. במקצועות מסוימים, שהם קשים יותר פיזית או מסוכנים (לצורך העניין, רקדנים נחשבים כחלק מהרשימה לנוכח השימוש המוגבר שלהם בגופם במקום עבודתם), העובדים פורשים בגיל 57 ולפעמים אפילו יכולים להפסיק לעבוד בגיל 52. תוכנית מקרון שמה במרכז את הפסקת ההטבות המיוחדות לעובדי ציבור כדי לייצר שוויון בתנאים בין הסקטור הציבורי לסקטור הפרטי, ובכל מקרה, להבטיח שאף אחד לא יעבוד יותר מ־44 שנה.

הסקרים, אגב, מראים שרוב הצרפתים מתנגדים לרפורמה. שני שלישים מהם הצביעו לאורך החודש האחרון בסקרים שהם נגד כל שינוי ואינם מוכנים לקבל את התוכנית. ארגוני העובדים, שבצרפת עדיין נחשבים חזקים ומשפיעים, טענו בחודשים האחרונים שמקרון מתעניין רק בעשירים ושהצעדים שהוא נוקט יפגעו בעיקר בחלשים. כלומר, בעובדים נטולי הכשרה מיוחדת, שנוטים להתחיל את הקריירות שלהם בגיל צעיר, ולעיתים קרובות מועסקים בעבודות קשות מבחינה פיזית, גופם נשחק והם מאבדים את כושר העבודה בשלב מוקדם בחייהם.

"הם לא האקדמאים מהאוניברסיטאות". הציטוט הזה נשמע לא אחת ממנהיגי העובדים, שהצליחו למשוך אליהם גורמים נוספים בהפגנות: סטודנטים, אנרכיסטים (באמת, לא אלו ששלמה קרעי חושב שהם אנרכיסטים), ארגוני שמאל וארגוני ימין, שתמיד ישמחו לייצר מהומה ולהפגין - לא חשוב על מה. ואכן, שביתות הזבל השפיעו מאוד על המבקרים בצרפת בעת האחרונה, ואפילו במלונות היוקרה התלוננו על זבובים ויתושים, על אף מזג האוויר הקר והגשום שעובר על פריז במארס הנוכחי.

עם זאת, כתייר שביקר בעיר, עדיין ניתן היה ניתן להסתובב בה בלי קושי. אמנם לאחר שביתה של 15 יום של אוספי האשפה ומפעלי שריפת הפסולת ברחבי פריז, הצטברו 10,000 טונות של זבל במחוזות המנוהלים על ידי עיריית פריז; אולם רבעים 1, 3, 4, 7, 10, 11, 13, 15, 18 ו־19 שכרו קבלנים פרטיים ודאגו שהזבל ייאסף בתדירות גבוהה. לכבישים החסומים ברחבי המדינה לא מצאו פתרון אמיתי. זאת, בין היתר, בשל העובדה שזכות השביתה מעוגנת בחוק הצרפתי. עובד יכול להפסיד רק חלק מזערי ממשכורתו אם הוא יוצא לשבות.

צריך גם לזכור שלשבות תמיד היתה הדרך שבה השיגו עובדי המדינה זכויות, שבמדינות אחרות עובדי מדינה יכולים רק לחלום עליהן. המילה ''שביתה" בצרפתית היא Greve, על שם הכיכר ליד בניין עיריית פריז, ששם התקבצו המובטלים, נראה היה שגם הפעם העסק הולך לכיוון הסקטורים השובתים.

בסוף השבוע שעבר החליט עמנואל מקרון, ממדינת "החירות, השוויון והאחווה", לנצל סמכות חוקתית מיוחדת. הנשיא ביצע אקט תקדימי ופעל להעביר את הרפורמה באמצעות סעיף 49.3, שמייתר את ההצבעה עליה בפרלמנט (נשיא יכול להשתמש בסעיף זה פעם אחת בשנה). כצפוי, הצעד עורר זעם גדול בפרלמנט, וכמובן ברחובות צרפת הבוערים.

ביום שני השבוע מקרון בקושי הצליח לשרוד שתי הצבעות אי־אמון בפרלמנט, ובראשונה האופוזיציה הצליחה לגייס 278 מחוקקים (מתוך 577). מקרון וחבריו לא הסתירו את אנחת הרווחה שלהם, כי ההצבעה הצמודה היתה מפילה לא רק את הרפורמה, אלא מביעה אי־אמון קודם כל במקרון עצמו, שגם כך נמצא בשפל מבחינת האמון בקרב העם הצרפתי. צרפת היתה קרובה כפסע מהליכה לבחירות חדשות או מהחלפת הממשלה. את שתי הצעות אי־האמון הביאו לפרלמנט, מצד אחד, איחוד של מפלגות מרכז - ומצד שני מפלגת הימין הקיצוני של מרין לה פן, "האיחוד הלאומי". הקואליציה הכמעט מלאה מקיר לקיר אמנם הפחידה את מקרון, אבל מעשית, מיום שלישי השבוע, הרפורמה שלו נכנסה לפועל.

את מה שקרה אחר כך אתם יכולים לנחש לבד. מחצית מפריז בערה, המחצית השנייה התעסקה עם האסקרגו ומוס השוקולד, ואנשיה סירבו להצטרף לשובתים בעיר וברחבי המדינה, כי הם רואים ברפורמה הזדמנות לשוויון בנטל. הדור הצעיר בצרפת, בטח בפריז, משלם שכר דירה גבוה וחי ברמת חיים גבוהה, וההקלה האפשרית במצבו הכלכלי גורמת לכך שבשקט־בשקט, רובם תומכים במקרון. הבעיה היא שזה לא מתבטא בסקרים. ביום שלישי השבוע, בסקר שפורסם רגע אחרי שהחוק נכנס לפועל, התמיכה במקרון ירדה לפחות מ־30 אחוזים, שפל שלא היה לו כמותו מאז "מחאת האפודים הצהובים" ועליית מחירי הדלק. אבל מקרון, כאמור, כבר בסוף דרכו הפוליטית - והסקרים, אפעס, פחות מעניינים אותו.

אולימפיאדה לעשירים?

אך מקרון הוא לא כל הסיפור. פריז, למי ששכחו, אמורה לארח בקיץ הבא, בעוד פחות משנה וחצי, את המשחקים האולימפיים. כבר בעת הבחירה במשחקים הללו הצרפתים, ובמיוחד הפריזאים, הביעו תרעומת על כך ששוב משלמי המסים עומדים לשלם מכיסם על אירוע שנמשך 16 יום, ולהישאר עם חובות עתק ביום שלאחר מכן מבלי שההכנסות יכסו את ההוצאות הכבירות.
אבל ראשת עיריית פריז, אן אידלגו, הבטיחה שבכל מקרה האתרים הנוכחיים בפריז ישמשו את המשחקים האולימפיים הנוכחיים, שההשקעה תהיה מינורית מאוד יחסית למשחקים אולימפיים אחרים, שהצרפתים יזכו לשיפור תדמיתם בעולם ושמצבם הכלכלי לא יינזק.

רק שאז הגיע עניין מחירי הכרטיסים. מארגני המשחקים הבטיחו מחירים צנועים יחסית וגישה "שוויונית" לאירועים, הודות למערכת מקוונת שנועדה לחולל מהפכה במכירות הכרטיסים, להביא את העם הצרפתי למשחקים ולחבר אותו אליהם תמורת מחיר ממוצע נמוך של 26 דולר בלבד. כאשר הסתיים סבב המכירות הראשון, התברר שרק 3 מיליון מתוך 10 מיליון הכרטיסים היו מוזלים.

רוב הצרפתים שקנו כרטיסים בזול, "זכו" גם בכרטיסים יקרים יותר: הכרטיסים הזמינים כללו כדורסל או כדוריד ב־150 יורו (160 דולר), שחייה ב־230 יורו (244 דולר) ו־690 יורו (732 דולר) לאירוע מוקדמות באתלטיקה. הדבר עורר זעם גדול בקרב הצרפתים אבל גם בקרב רוכשי כרטיסים ברחבי העולם, שמבינים שהמשחקים האולימפיים עומדים להיות יקרים כרגיל. חלקים רחבים מהחברה הצרפתית לא יזכו לקחת חלק בהצגה הגדולה בתבל, אף שהיא נערכת בחצר האחורית של ביתם.

המשחקים האולימפיים הם נקודה רגישה. מצד אחד, בפריז רואים בנייה שקשורה במשחקים שגורמת לפקקים ולעיכובים, ומצד שני העיר כמעט אינה מקושטת. כאילו מישהו מבקש להצניע את העובדה שאנחנו מתקרבים בצעדי ענק לאירוע הגדול. ב"הוטל דה ויל" (עיריית פריז) התיירים יכולים להצטלם עם סמל חמש הטבעות האולימפי, ומי שמגיע לקניון ב"לה האל" יראה את חנות המזכרות הרשמית הראשונה שנפתחה כמעט במסתור, ומוכרת מוצרים רשמיים של המשחקים. כמי שנכנס לקנות בחנות וסיקר בעבר משחקים אולימפיים, המחירים סבירים לחלוטין, וטי־שירט רשמית של המשחקים תעלה לכם 75 שקלים. לשם השוואה, במשחקים האולימפיים הקודמים זה היה המחיר לאחר שהמשחקים הסתיימו, והסוחרים שנשארו עם סחורה חתכו את המחירים לחצי רק כדי להיפטר מהחולצות ומהמוצרים.

גיל הפרישה בצרפת נמוך מאוד ביחס לרוב השכנות שלה באירופה. הנשיא מקרון טוען כי למדינה אין ברירה אלא לערוך את הרפורמה, אם ברצונה לאזן את המערכת הפנסיונית ולא להפוך ליוון

ראשת עיריית פריז היא חלק מהמפלגה הסוציאליסטית התומכת בשביתה, ולא מסתירה את עמדתה בתקשורת המקומית והבינלאומית. מנגד, היא יודעת שהיא מנהלת עיר שמארחת משחקים אולימפיים, וזוכרת שבשנת 2012 הפסידו הצרפתים את המשחקים האולימפיים בשל שביתה פתאומית שפרצה בפריז, בדיוק כשראשי הוועד האולימפי הבינלאומי ביקרו בה. בעקבות כך, טוענות חלק מהשמועות, האירוח הלך ליריבה השנואה לונדון, מהעבר השני של התעלה. השבוע היא הורתה על פינוי הזבל, ובהמשך כל הפסולת בפריז עברה לשריפה לקראת הרגעת העניינים. עם זאת, השובתים הודיעו לה ולעיתונות הצרפתית שבכוונתם לשבש את ההכנות למשחקים האולימפיים ולהקצין את פעולותיהם, מתוך כוונה לפגוע באירוע ובתדמית של העיר, "יהיה המחיר אשר יהיה".

בסוף השבוע הקרוב ההפגנות אמורות להגיע לשיא חדש. המשחקים האולימפיים אמנם נראים רחוקים, אבל מתחילים להשפיע על חיי היום־יום. יהיה מעניין לראות כיצד יתמודדו הרשויות עם הסוגיה. תחושת הבטן אומרת, שכמו תמיד כשמדובר בצרפתים, בסוף הם יערכו את המשחקים האולימפיים המוצלחים והמהנים ביותר.