כשצועקים כל הזמן "דיקטטורה", בסוף עלולים להתאהב ברעיון

"אנו נדע להשאירם (את אנשי הדת) בבתי הכנסת, כשם שנחזיק את אנשי הצבא בקסרקטינים. הצבא והכהונה יכובדו מאוד... אך אל להם להתערב בענייני המדינה", כתב בנימין זאב הרצל באחד הקטעים המפורסמים של "מדינת היהודים". טוב, הוא לא ידע לפני 120 שנה שאנשי חיל אוויר ולוחמי סייבר ואנשי מבצעים מיוחדים יהפכו בעצמם לכהונה מוסרנית, ויפרצו מתוך הקסרקטינים תוך הפרת שבועת הנאמנות לממשלת ישראל.

בעניין הזה אפשר להסתכל על אוקראינה. לפי הלבוש של חלק ממובילי המהומות במסיבות העתונאים שלהם, הם פוזלים לאופנת זלנסקי. וולודומיר זלנסקי הוא גיבור המערב, נלחם נגד כוח פולש אכזרי. אבל הוא לא מודל ראוי לדמוקרטיה השומרת על ערכיה בעת מבחן מלחמתי עליון.

כשלושה חודשים לאחר פרוץ המלחמה, בסביבות מאי-יוני 2022, חיסל זלנסקי את מפלגות האופוזיציה, פחות או יותר כל יריביו הפוליטיים, כשחתם על חוק האוסר על מה שמוגדר כמפלגות פרו־רוסיות להתקיים במרחב הפוליטי האוקראיני. רשת השידור הציבורי האמריקנית NPR דיווחה ביוני שעבר כי זלנסקי השתלט על כל ערוצי הטלויזיה באוקראינה. "קיימת עכשיו תחנת שידור אחת, ויריביו הפוליטיים מוגבלים מאוד", דיווח NPR. הוא ניסה לאסור את קיום הכנסיות האורתודוכסיות שקשורות לכנסייה הרוסית. האמריקנים תומכים מסיבות שלהם באוקראינה ובמנהיגותו של זלנסקי, אבל הם עושים זאת לא משום שהוא מגן על "ערכי הדמוקרטיה והחופש המערביים".

האם אפשר לתאר, למרות הפאולים האנטי־דמוקרטיים של זלנסקי, את מפקדי צבא אוקראינה וחילות המילואים והמתנדבים שלה מסרבים לצאת לשדה הקרב בגלל קובלנות נגד ההשתלטות הרודנית של ממשלת זלנסקי? זה פשוט לא יתואר.

אבל בישראל בכירי הביטחון וקציני חיל אוויר במילואים ואחרים התאהבו ביכולתם להפעיל איומים כוחניים על הממשלה האזרחית, דבר השקול לניסיון הפיכה צבאית. כל זאת תוך השתכרות משקרים, מה שמוסיף דאגה על חרדה. מי שמדקלם כל הזמן על "הפיכה משפטית", "הפיכה משטרית" ו"דיקטטורה", סביר מאוד שהוא כבר מאמין במה שהוא צועק. רמטכ"ל שמאמין לשקרים האלה, ועדיין לא הבהיר אם הוא נאמן לחוק הישראלי ולתורת הרצל, זה סימן מדאיג. סימן מעיד. אם בכירי ביטחון לא מסוגלים להבין את האל"ף־בי"ת של החיים המדיניים של ארצם, מי יודע באילו הנחות כזב הם שבויים בבואם לנתח את האיומים הביטחוניים שמעבר לגבעה, מעבר לאופק או מעבר לסיבוב. איך אמרו פעם במערכון משנות ה־30? "זה רע מאוד...! זה רע מאוד...!" אנחנו נמצאים בשנת ה־50 למלחמת יום הכיפורים. הנחות כזב שנקראו "קונספציה" והחששות ממה יאמרו האמריקנים שיחקו תפקיד מכריע בכשל של 1973.

ביחס למפקדים האוקראינים האמיצים שאולי לא מאמינים בערכיו של זלנסקי, הם לא עסקו בדיוני סרק על מצב הדמוקרטיה בארצם ובניסיון הפיכה תחת סכנה ביטחונית קשה. אולי פוטין חשב שיימצאו קצינים אוקראינים שיסלקו את זלנסקי. אבל הפטריוטיזם האוקראיני ורוח ההקרבה של המפקדים והלוחמים מעוררים קנאה, והם בונים את תורת המלחמה שלהם על הלקחים מההיסטוריה הישראלית.

הסופר המנוח משה שמיר ניתח לפי הבנתו את הבעיה המעמדית החברתית, שפוררה את צבאות ערב: "כשם שהצבא הפשוט הוא מעמדי (המעמד התחתון), כך ממילא, בתוקף עצם עובדת הפער ביניהם - נעשית גם הקצונה למעמד ונצמדת אל המעמד העליון המקביל לה בחברה הכללית". כלומר, הקצונה בחילות מסוימים מחוברת לאליטות המעמדיות של החברה האזרחית יותר מאשר ללוחמים הפשוטים ביחידות הלוחמות של הצבא.

צבא שאין לו מפלגה

שורשי העימות בין הממשלה הנוכחית לחלק ממערכת הביטחון נטועים בכל נקודה היסטורית, שבה עמדותיו של נתניהו חשפו כשלים וקונספציות

בימים אלה מלאו 30 שנה למנהיגותו של בנימין נתניהו בליכוד. זה קרה חמש שנים אחרי שחזר מתפקידו כשגריר ישראל באו"ם והשתתף בבחירות הפנימיות של הליכוד ביולי 1988. הוא היה הסיפור הגדול של הפריימריז באותו קיץ. שמיר היה אז ראש הממשלה, אבל הבוחרים הפשוטים בתנועה הדמוקרטית היחידה בישראל באותה עת (מפלגת העבודה הכניסה רק באותה שנה את הדמוקרטיזציה) זיהו את הפוטנציאל המנהיגותי של נתניהו. מאחורי שמיר ארבו אז דוד לוי, אריאל שרון, וכן מעגל נסיכי חרות, ולצידם מנהיגי הפריפריה הצעירים, משה קצב, מאיר שטרית, שאול עמור וכל השמות אפופי הזיכרונות.

הבעיה של נסיכי חרות הליכוד היתה עבר מיתולוגי והווה דל וחסר תוכן. אלה היו רוני מילוא, דן מרידור, בני בגין, אהוד אולמרט, לימור לבנת, ומאוחר יותר ציפי לבני, וגדעון סער שנבנה כחיקוי לנסיכים. הליכוד שלהם היה בנוי על מטעני הרדיפה של הסזון, על אלטלנה ועל הפנקס האדום - סמל הדיכוי של הנזקקים למשאב החיוני של הפרנסה במדינת ישראל.

כולם נשארו איתנו גם היום. אבל מחוץ לקווים. כולם מתפוצצים משנאה לנתניהו. לכל אחד יש סיבות מומצאות משלו, סיבות שהן מדרך הטבע בחיים הפוליטיים הקשוחים של ישראל; אבל מעבר לכל המטענים הם צופים בעיניים כלות באיש שהצליח ליצור מהליכוד תנועת ימין חדשה, רלוונטית להווה הפוליטי, המדיני והכלכלי של ישראל. הליכוד בשנותיו של נתניהו השאיר מאחור את הסזון, אלטלנה והבכי והנהי על הפנקס האדום. מסדר ז'בוטינסקי וותיקי המחתרות נמוגו.

מנחם בגין הפך את חרות בזמנו ואחר כך את הליכוד לתנועה פופוליסטית, שבמשך קרוב ל־20 שנה לא ממש סחפה המונים. טחנות הרוח שנלחם נגדן היו של בן־גוריון, "המפלגה", ההסתדרות. מבחינה ביטחונית בגין היה שותף לתורת יגאל אלון ואחדות העבודה של מלחמת מנע, כלומר ניציות ביטחונית מובהקת כשחלום ארץ ישראל השלמה לא ממש אקטואלי.

כמו בגין, מנהיגותו של נתניהו פרחה כתוצאה מהמחדלים ומהכישלונות של מערכת הביטחון, וזה כולל את צה"ל, השב"כ והמוסד. אצל בגין זו היתה מלחמת יום הכיפורים ולפניה מלחמת ההתשה; אצל נתניהו הרשימה אף יותר ארוכה ומחדלית: הסכם אוסלו, שהוא, יותר מכל אחד אחר, חילץ את ישראל מתוכו במאמץ מפרך של שנים; מחדליו של ברק בקמפ דיוויד, הנסיגה הפראית מדרום לבנון והטיפול הכושל באינתיפאדה השנייה; לאחר מכן ההתנתקות של שרון ומלחמת לבנון 2 של אולמרט. בדרך הארוכה נחל נתניהו תבוסות אלקטורליות, אך הציבור חזר ונתן בו את אמונו בשונה מיריביו, שהותירו אחריהם שובל של טראומות ביטחוניות קשות והציבור הרחיק אותם מהזירה. כשחזר לשלטון ב־2009 הוא אילץ את העולם להתמודד עם הגרעין האיראני, ובתוך כך יצר תחושה שהמוסד לא סיפק את הסחורה.

אולי ההיבנות המנהיגותית שלו מכישלונות הממסד הביטחוני היא שעומדת בבסיס החתרנות של חלק מבכירי הביטחון נגד נתניהו מאז חזר לשלטון. נסיכי הליכוד שהזדקנו לא הצטיינו בחשיבה מקורית, אלא היו חדורי כמיהה להשתלב בממסדים שהחליפו את מה שמילאה בימי בגין "המפלגה", דהיינו מפא"י. זה אומר הממסד הביטחוני, הביורוקרטיה הממשלתית, וכמובן קודש הקודשים של כוהני המשפט. הם אלה שלחצו על מישה ארנס כשהיה שר הביטחון למנות את אהוד ברק לרמטכ"ל. הטעות השנייה אחרי הטעות של מינויו לתפקיד היתה כשנה לאחר מכן, כשהממשלה נמנעה מלהדיח את ברק מתפקידו, כפי שרצו כמה שרים בממשלת שמיר, במהלך שנת 1992.

בתקופת נתניהו זיכרונות הרדיפה המיתולוגיים הפכו למציאות של זמן הווה. נוצרה שכבה של אינטלקטואלים ימנים אופוזיציוניים, שהציבו סימני שאלה על המוסכמות בענייני ביטחון, כלכלה, ובעיקר בענייני מערכת המשפט. נתניהו הצליח להכניס שינויים בעיקר במוסד אך לא בתוך צה"ל, מלבד היוזמה המקורית של מערכת המניעה המתמשכת בסוריה, תוך כדי תיאום חסר תקדים עם רוסיה. במישור הפוליטי אחד ההישגים הגדולים שלו זה החזרת ש"ס באמצעות בוחריה לחיק גוש הימין. המצאת ש"ס גזלה מהליכוד נתח אלקטורלי משמעותי, שניצב בתווך שבין הימין לשמאל. זאת היתה עבודה של חיים רמון ויצחק רבין. מי שהרס את הברית של ש"ס עם השמאל ובתוך כך הרס את המערכת הפוליטית היה אהרן ברק, שלמעשה דחף את ש"ס החוצה מממשלת רבין. ש"ס תעתה בין ימין לשמאל במשך כ־15 שנה, עד שנתניהו הפך אותה לשותפה היסטורית של הליכוד עם חזרתו ב־2009, כשלפני כן היא שללה מציפי לבני את האופציה להרכיב ממשלה.

קשה להאמין שנתניהו יגיע לבחירות הבאות בלי שיבואו מתחרים על ההנהגה שידרשו לערוך בחירות פנימיות ליושב ראש הליכוד.

קבלו ביטול

לא רק בגלל חשיבות השליטה בשטח. ביטול חוק ההתנתקות מאותת שמהלכים שהקהילה הבינלאומית והפלשתינים מובילים – יכולים להיות הפיכים

התיישבות מחודשת בצפון השומרון היא לא הדבר הדחוף ביותר בסדר היום הלאומי. ובכל זאת, ביטול "חוק ההתנתקות" נושא איתו חשיבות מדינית אסטרטגית. החשיבות היא בכך, שישראל מאותתת שהתהליכים שהקהילה הבינלאומית והפלשתינים מובילים הם הפיכים. השליטה במרחבי הפנים של ארץ ישראל היא קריטית. אחת המטרות הרחוקות של מחוללי המהומות היא ליצור תוהו ובוהו, שבסופו אולי יתאפשר להקים מדינה פלשתינית ולגרום לעקירת יהודים מהשטח. זה לא מוצהר אבל זה היה חלומם של שניים מהמסיתים המובילים, אהוד ברק ואהוד אולמרט, והשמאל עדיין חולם ליצור את ההזדמנות.

הממשלה מנצלת נכון את מסך העשן של מהומות הרפורמה המשפטית. נראה שצה"ל ושאר גורמי הביטחון הגבירו את הפעילות מול המחבלים ביו"ש. גם חיסול בכיר הג'יהאד בסוריה אינו מקרי. איראן חותרת לאיחוד חזיתות במלחמת השלוחות שלה נגד ישראל: חיזבאללה, חמאס והג'יהאד האסלאמי

אבל החשיבות העיקרית היא מול הפלשתינים. זה לא מקרה שישראל הואשמה בחיסולו של בכיר הג'יהאד האסלאמי בסוריה לפני כשבוע. איראן עובדת קשה על יצירת אחדות החזיתות במלחמה שבה היא מפעילה את שליחיה נגד ישראל. הג'יהאד האסלאמי פעיל יותר ויותר ביהודה ושומרון. החזיתות הן חיזבאללה, חמאס והג'יהאד.

הממשלה מנצלת נכון את מסך העשן של מהומות הרפורמה המשפטית. נראה שצה"ל ושאר גורמי הביטחון הגבירו את הפעילות מול המחבלים ביו"ש, והסטטיסטיקה מבטאת את המצב. בכל כמה ימים נכנסים לסטטיסטיקה שלושה או חמישה מחבלים.

בעבר דובר על הקמת קיר ברזל תודעתי, צריבת התודעה, כפי שאמר בוגי יעלון כשביטחון ישראל עוד העסיק אותו. הכוונה שהפלשתינים יתייאשו מהכוונה לגרום לישראל לבצע נסיגות בלחץ הטרור. האיתות על האפשרות להפוך את המגמה פועל בשירות מאבק השליטה במרחב ונגד הטרור. במקביל נוצרה בעיה חדשה: הפלשתינים מרגישים רוח גבית מצד ארה"ב ואיראן.

טעות בזיהוי. זה הכל

"ניסינו להסביר שאנחנו לא יהודים", תיארו התיירים מגרמניה את ניסיונם להיחלץ מלינץ' בשכם. הם הרי לא אמורים להיות מטרה לטבח. היהודים – כן

בערוץ כאן 11 שודרה כתבה על תייר גרמני שנקלע להתנפלות רצח בשכם. למזלו, הוא נחלץ מהלינץ' בשלום והצליח לספר מול המצלמות על החוויה: "לא ידעתי אם אצא משם בחיים משום שהיתה להם נגדנו שנאה כל כך עצומה. הייתי שם כמה פעמים, בחברון וברמאללה. לא היו בעיות, כך שלא צפיתי שדבר כזה יקרה שפשוט נותקף על ידי אספסוף של צעירים זועמים מהרחוב. ניסינו להסביר להם באנגלית שאנחנו תיירים. שאנחנו מגרמניה. שאנחנו לא יהודים כך שאיננו מטרה בשבילם ---"

כן. תגיד עוד פעם? הוא מתכוון שהם גרמנים, ולכן אין סיבה שאספסוף ערבי מוכה חמת רצח ינסה להרוג אותם. הם בכלל לא יהודים! מי ששידר את הכתבה, וגם הפיץ ברשתות, חשב אולי שהנקודה החשובה היא ההתנפלות הערבית בתוככי שכם. זה לא היה מפליא שום ישראלי. הגרמנים נכנסו לשכם ברכב של עיריית תל אביב עם מספר ישראלי ועם מדבקה קטנה של דגל כחול־לבן. התייר סיפר שערבי־ישראלי, גם הוא עם מספר ישראלי, הוא זה שחילץ אותם כשסימן להם לנסוע בעקבותיו.

אבל הסיפור האמיתי שבוקע מסדקי הסיפור הגרמני הוא שניסיונות לרצח יהודים הם דבר טבעי, גם בארץ ישראל. "אנחנו (הגרמנים) לא אמורים לשמש מטרה עבורם", התלונן. טוב שיש מי שמזכיר לנו.