"תביא משהו קליל", ביקש ממני העורך, "כי כל שאר העיתון רציני, עגום וחרוש קמטים במצח".
אכן ימים קשים. חשבתי על הנרי איבסן, המחזאי הנורבגי הדגול. כשהוא שכב על ערש דווי, פנתה אליו האחות המטפלת ואמרה לו שהוא נראה כמי שמרגיש יותר טוב. "להפך", ענה לה איבסן ומת. אפילו הוא לא יכול היה לכתוב את זה יותר טוב.
ואז התחיל לרדת גשם. ברגע אחד עננים שחורים התגודדו כמו צופים בקטטת ברים לילית. ענן פגע בענן, אטום באטום, והחל גשם זלעפות. גשם שהצליח לנקות את האוויר, אך לא את האווירה.
לעצמי אמרתי, צריך להרים. ומה יותר מרים מאשר סיפור אנושי רומנטי עם הפי אנד? הסיפור אמיתי, השמות שונו מטעמים מובנים, ולרגישים - זהירות, שפה בוטה.
ככישלון, יקי היה הצלחה פנטסטית, פושט רגל סדרתי. מגע מידאס הפוך. לא בנאדם רע או משהו, לא חכם ולא טיפש. אבל בטלן, עצלן וחסר כל כישרון מלבד היכולת לרבוץ שעות על הספה ולצפות בטלוויזיה. מצד שני, אלוהים נתן ליקי כישרון אחד. הכישרון להתחתן עם נשים עשירות.
פגשתי אותו לראשונה בשלהי שנות ה־90. במשך תקופה קצרה ניהלתי קריירה כפולה, ביום עיתונאי ספורט ובלילה מנהל בר תיירים באלנבי בתוך מלון סטוצים ופשפשים. זו היתה מאורה עלובה עם שולחן פול חרוך, חצי ליטר בחמישה שקלים וצחנה סמיכה של עשן סיגריות, טיגון צ'יפס ובירה שהחמיצה.
היא עשתה כסף, והוא עשה לה שני ילדים. החיים נראו שלווים ושגרתיים. עד שקרה המקרה המצער
בכל אופן, זו היתה שעת בין־ערביים קיצית, יצאתי לתפוס בריזה. שמש אדמדמה האירה את רחוב אלנבי, הנושק לים כמו תמונה של צייר קיטש.
ישבתי בחוץ וקשקשתי עם מיכאל, פקיד הקבלה של המלון, מוטציה אורבנית שחיה על דיאטה של הרואין ואלכוהול. אחד שעל בדיקות השתן שלו שמים מטרייה של קוקטיילים.
שני גברים עמדו ברחוב המותש והתלבטו אם להיכנס למועדון החשפניות או לנסות את סל הבריאות במכון מסאז'ים מהבהב ניאון. הם נכנסו למכון אחרי שאחד שכנע את חברו, "באת לפה לראות אגם הברבורים או בשביל...?"
ואז הגיע יקי, בעל הבית, במרצדס ספורט. מתוך הרכב לא יצא ג'יימס דין אלא גבר בן 40, בריא בשר במובן הלא בריא, ואללי, קירח עם צמה אחורית! סגנון מאוד בעייתי, יש להודות.
מה שכן, חצי מהבניינים בסביבה היו שייכים לו, או ליתר דיוק לאשתו. כולל המלון. יקי אכל לנו קצת את הראש, עשה סיבוב בבניין, העיר על הניקיון והסתלק בשאגת מנוע. ואז מיכאל סיפר לי איך הטמבל עם השיער הצבוע הפך להיות איל נדל"ן.
ערב אחד באמצע שנות ה־80 יקי הגיע למסיבה על גג תל־אביבי. אורח לא קרוא ועוד נודניק ידוע. המארחים הביטו בו בסלידה מופתעת כמו הורים שלוקחים את הילדים שלהם לדיסנילנד ורואים שם את מיקי מאוס מענג את עצמו. אבל יקי לא התרגש.
בכל מסיבה יושבת בצד בחורה שמנה, שההנאה היחידה שלה בחיים זה להצביע על נשים יותר שמנות ממנה. לזו קראו אביגיל, והיא היתה יורשת יחידה של יותר מ־200 דירות בתל אביב, שסבה השיג בזיעת אפו ועם הרבה קשרים בחלונות הגבוהים.
אביגיל טבעה בכסף, למרות שקשה היה להבחין בזה לנוכח המפה הפרחונית שכיסתה אותה בתור שמלה. יקי לא ידע שהיא עשירה, וכאמור הוא לא היה טיפוס מאוד מתוחכם. יקי פשוט הלך מבחינתו על האופציה הבטוחה והקלה. הם דיברו. אחר כך רקדו. היא רקדה בחן ובאלגנטיות של פילה. גם הוא כמובן לא היה ברישניקוב. איכשהו הטיפוס הזה, שאפילו ההורוסקופ שלו היה ריק משעמום ומאדישות, התחתן להפתעת כולם עם יורשת המיליונים.
נישואים הם רומן שבו הגיבור מת בפרק הראשון, אמר מישהו, אבל ליקי זה הספיק. הוא חי את החיים הטובים בווילה בפיתוח. רכב מפואר, בריכה ובטלה מבורכת. בתחילה סידרו לו עבודה באימפריית הנדל"ן, אבל מהר מאוד הבינו במשפחה עם מי יש להם עסק והשאירו אותו במשרדים בתור טפט. מדי פעם הוא היה קופץ לבקר בנכסים. כך פגשתי אותו.
אשתו, שמשום מה סבלה אותו, סלחה לו על בטלנותו. היא עשתה כסף, והוא עשה לה שני ילדים. החיים נראו שלווים ושגרתיים. עד שקרה המקרה המצער.
יקי התאהב בנאווה, רווקה בת 39 מנתניה, שעבדה כמלצרית בחברת קייטרינג שערכה אירועים לחברה הגבוהה. הוא פגש בה באחד האירועים בהרצליה פיתוח. היא לא היתה יפה, אבל היה בה משהו חי. בעיקר היתה הרבה יותר רזה מאשתו.
נאווה הסתובבה עם מגש והגישה ליקי מתאבן. הוא החמיא לה. שעתיים מאוחר יותר, בחוף סידני עלי, יקי הגיש לנאווה מתאבן שהכניס אותה להיריון.
אומרים שאמצעי טוב נגד בגידה זה ללכת עם תמונה של האישה שלך בארנק. גברים חכמים יותר הולכים עם תמונה של העורך דין של האישה שלהם בתוך הארנק.
ואכן, עורכי הדין של אביגיל נקנקו ליקי את הצורה. פשטו לו את העור. נאמר כך, אם חמותו היתה בחיים, הם היו דוחפים לו גם אותה למשמורת. בגיל 47 ליקי לא נשאר כלום, מלבד אהבה למלצרית בת 39 בהיריון ודירה שכורה בנתניה.
בשלב הזה הקורא הערני שואל, "אבל אמרת שהיה לו כישרון להתחתן עם נשים עשירות?" ואני מתאר לעצמי שיש גם מי שאומר עכשיו, "רק אל תמכור לנו קלישאה בנוסח 'בוקר אחד נאווה יוצאת לאחת משלוש המשרות שהיא טורחת עליהן כדי לפרנס את הבטלן. יקי מחטט לה בתיק ומוצא כרטיס לוטו ישן ששווה מיליונים".
אז זהו, שלא. חלף כמעט עשור, ואז פגשתי את יקי בבית חולים שיקומי. אני ביקרתי את אבי ז"ל, הוא ביקר את נאווה. הוא חתך את הצמה.
שלושה שבועות אחרי שנאווה ויקי התחתנו, הם נסעו לירח דבש בבולגריה. זה היה הכי זול. בערב השני נאווה ירדה לקנות משהו בסופר, חצתה כביש במעבר חציה ומכונית מרחה אותה על האספלט. לא סתם מכונית, אלא רכב דיפלומטי של שגרירות מדינה מערבית גדולה.
כשהמשטרה המקומית הגיעה למקום היא מצאה את השגריר מאחורי ההגה, לצידו שר החוץ של אותה מדינה, שניהם במצב גילופין מתקדם. במושב האחורי ישבו שלושה נערי ליווי מבוהלים. אחד מהם קטין. נרשמה מבוכה דיפלומטית גדולה.
אלוהים נתן ליקי כישרון אחד. הכישרון להתחתן עם נשים עשירות. 5 מיליון דולר פיצויים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו