חידושי התעמולה: בעולם כבר התמכרו לאגדת הדיקטטורה הישראלית

תוצאות ההצבעה על סעיפי הרפורמה הראשונים בקריאה ראשונה משקפות את יחסי הכוחות האמיתיים במדינה. ההצבעה עברה ברוב של 63 נגד 47. השמאל נהנה מכושר ארגון. "ארגון", זוהי מילת המפתח בלוחמה הפוליטית של השמאל הרדיקלי ויסודותיו הקומוניסטיים. זו היכולת לגייס מאות יוצאי שב"כ לחתום על מכתב, עצומה וכו'; לגייס רשימות של קצינים בכירים בדימוס; להרים הפגנות במקומות שונים בארץ. אבל במקום שבו הדמוקרטיה פועלת באמת - בקלפי ובכנסת - הכוח והרוב ברורים.

יש את המנהיגות מלמעלה - שמתחילה בזעקות קרב, שנוגעות בעצבים חשופים ומדליקות את המוני השמאל; ויש את המנהיגות מלמטה - שמורכבת מאנרכיסטים, מחוללי מהומות מקצועיים, אולי מהפכנים מקצועיים, שמסוגלים לארגן בתוך כמה שעות עשרות אנשים, אם לא מאות, שיחסמו את נתיבי איילון, או לחולל התנפלויות ישירות על חברי כנסת ושרים.

ויש את עיתון "הארץ", שמייצר ראיית מנהרה ותיבת תהודה עבור אנשי האליטות, שהתעמולה מכוונת קודם כל אליהם. "הארץ" חתום על תפיסת העולם של "הנכבה", ועכשיו הוא מוכר את האופיום החדש להמונים, בארץ ובחו"ל: ישראל אינה דמוקרטיה - היא הופכת לדיקטטורה. כדאי לשים לב לזה. זאת החזית החדשה של הדה־לגיטימציה למדינת ישראל.

השמאל בישראל בחר לשים בידיהם של הממשל האמריקני ושל כל הכוחות בעולם העוסקים 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, בדה־לגיטימציה - נשק חדש: "הדמוקרטיה", "הדיקטטורה" של נתניהו, ועוד שקרים על הפרת האיזונים והבלמים בין הרשויות בישראל.

ביום שלישי בבוקר הוביל את ההיסטריה החרדתית "ידיעות אחרונות", עם הכותרת הנוראה: "דמוקרטיה תחת מתקפה". למה? כי משנים את הרכב הוועדה למינוי שופטים. במקביל, התפרסמה ידיעה מעניינת ב־CNN: הבוחרים בוויסקונסין הולכים היום לקלפי כדי להצביע על מועמדים לכס השיפוט בבית המשפט העליון של המדינה. המוני הבוחרים! "פרבדה" לא שמע על דבר כזה. המצביעים, המתפקדים, המונים! הולכים לבחור את השופטים.

פרופ' מני מאוטנר, בספרו הידוע "משפט ותרבות בישראל בפתח המאה ה־21", כתב שכשעומד על סדר היום של בג"ץ איזה נושא - אפשר להסתפק במאמרי המערכת של "הארץ" כדי לדעת מה תהיה הפסיקה. מאמרי המערכת האלה משקפים את דעתם הקובעת של הארגונים הרדיקליים ביותר שהשתלטו בדור האחרון על סדר היום של בית המשפט העליון.

דווקא תומס פרידמן, שמוביל את המתקפה באמריקה נגד ממשלת ישראל, אמר לפני שלוש שנים דבר אמיתי לגבי המהומות בארצו בעקבות הריגתו של ג'ורג' פלויד: "אני אדם אופטימי בדרך כלל, אבל מעולם, אף פעם בכל ימי חיי, לא הייתי מודאג יותר לגורלה של ארצי... יש לי ידידה שמוצאה מזימבבואה. היא אמרה לי: אתם האמריקנים בועטים בארצכם כאילו היא כדורגל. תיזהרו, זה לא כדורגל - זאת ביצת פברז'ה. אתם יכולים להפיל אותה ולשבור את הכל".

פרידמן נזכר בימיו בביירות במלחמת האזרחים הלבנונית. "ראיתי איך ציוויליזציה מתפרקת... אני חושש שלראשונה בחיי לא יהיו בחירות הוגנות וחופשיות, ושלראשונה לא תהיה העברה נורמלית של השלטון. מי שלא פוחד משבירת ביצת הפברז'ה - כנראה לא שם לב למה שקורה".

הבחירות בישראל והתהליך הפרלמנטרי הסדור מוכיחים שבמקומות הנכונים הדמוקרטיה מתפקדת. מה שקורה בתקשורת וברחובות זה כבר כדורגל עם ביצת פברז'ה.

שיעור באזרחות מבגין

התבטאויות גורמי ביטחון מעוררות געגוע לבגין, שידע להעמיד אחד מהם במקומו: "כלל גדול במשטר דמוקרטי הוא עליונות הרשות האזרחית על הכוחות המזוינים"

בספר "דרך בגין" (עורך: דרור בר־יוסף), הכולל מבחר ציטוטים מעניינים של ראש הממשלה המנוח מנחם בגין, מסופר על הדלפה חמורה שאירעה בקיץ 1970 בזמן ממשלת גולדה, שבגין היה חבר בה. בא אליו "קצין ביטחון" של משרד רה"מ (כנראה איש שב"כ), כדי להציג לבגין כמה שאלות. "אני מבקש את רשותך לכתוב את תשובותיך". "ידידי, איני מסרב להשיב לשאלותיך, אני מסרב לשמוע אותן", ענה לו בגין.

בגין הסביר אחר כך לראשת הממשלה, גולדה מאיר: "יש כלל גדול במשטר דמוקרטי, הלוא הוא עליונות הרשות האזרחית הנבחרת על כוחותיה המזוינים של המדינה... הרשות האזרחית הנבחרת חייבת לפקח עליהם, ולא להיות נחקרת על ידיהם".

דווח שראש השב"כ רונן בר פנה ביוזמתו ליריב לוין, וקודם גם לאיתמר בן גביר, ובתקשורת זה קיבל כותרת של "שיחת אזהרה": חייבים לעשות הכל כדי להרגיע את השטח. הוא שיתף את לוין בהערכות מצב לגבי הפוטנציאל לאלימות. האם זה דומה למצב שתיאר בגין? יש באמירה הכללית שהודלפה סוג של הנחתת הוראה מצד אחד השירותים החשאיים לשר המשפטים. "לעשות הכל" - זה יכול להיות גם לעצור את הרפורמה, או לבטל אותה.

והנה, למרות ההערכות המאיימות שמציג ראש השב"כ, דווקא הלשעברים שלו זורקים גפרורים לאוויר הדליק. ואגב, האם השב"כ מנסה להבין ולנתח מהם הגורמים למצב הדליק? הספק מתעורר בגלל התבטאותו של ראש השב"כ לשעבר יורם כהן, שתרם גם הוא אמירה מופרכת שאם הרפורמה המשפטית תעבור הדמוקרטיה תנוטרל, או שזה יהיה סוף הדמוקרטיה.

השבוע דווח על 456 יוצאי שב"כ שהתנסחו בלשון קיצון: "אנו קוראים לך להפגין אומץ לב אישי", פנו אל השר אבי דיכטר, כראש שב"כ בעברו, "כפי שהפגנת בעבר כשלא לקחת חלק במחטף הדורסני להחלשת הרשות השופטת. אנו רואים בכוונת החקיקה להחלשת הרשות השופטת הפיכה נגד סדרי המשטר הדמוקרטי".

מי מלמד דמוקרטיה בשירותים החשאיים? מי לימד את ותיקי השב"כ ערבית - את זה אנחנו יודעים: אביו של יריב לוין. האווירה הקשה היא תולדה של התבטאויות משולחות רסן של אנשי ביטחון בכירים בדימוס, רמטכ"לים, אלופים - וכן, אנשי שב"כ ומוסד.

הבעיה אינה בפוליטיקאים, שלפי דיווחים שונים יודעים כבר בימים אלה להידבר ביניהם ולהגיע לפשרות. את היכולת הזאת קשה לייחס לגורמי משפט בכירים. ואילו השב"כ עצמו והמשטרה נראו לא טוב בשבוע האחרון כשלא סילקו במהירות קבוצות של אנרכיסטים אלימים שחסמו חברי כנסת, וכשמשכן הכנסת עצמו התגלה כחדיר לגורמים רדיקליים מסוכנים. זה כולל גם הפגנת איום אישית כלפי ראש הממשלה. קשה להשלים עם המשך כהונתם של ראש השב"כ הנוכחי, מפכ"ל המשטרה והיועצת המשפטית לממשלה.

הרמטכ"ל הרצי הלוי היה צריך לצאת כבר מזמן באמירה ציבורית ברורה לגבי העירוב של צה"ל וסמליו במאבק נגד הרפורמה המשפטית. זה אומר - כל אותם קצינים בכירים המגייסים את אחוות השריונרים, המילואימניקים והטייסים, ועל רקע איומי הסרבנות של קצינים בדימוס

היחיד בין קברניטי הביטחון הבכירים שגילה אחריות הוא מפקד חיל האוויר, שהוציא איגרת למשרתי המילואים של החיל וליוצאי החיל שנמצאים כבר מעבר למילואים. הוא דרש מהם לא לערב באמירות הפוליטיות שלהם את הצבא.

על רקע זה, טוב שהרמטכ"ל הרצי הלוי החל להפר את שתיקתו. הוא כבר מזמן היה צריך לצאת באמירה ציבורית ברורה לגבי העירוב של צה"ל במאבק נגד הרפורמה המשפטית. זה אומר - כל אותם קצינים בכירים המגייסים את אחוות השריונרים, המילואימניקים, הטייסים וכו' במצעדי תעמולה בלתי לגיטימיים. באחת הצעדות אפשר היה לראות מישהו נושא דגל עם סמל המודיעין.

החשיבות של המנהיגות הנדרשת מצד מפקד חיל האוויר והרמטכ"ל היא בשתי קבוצות רדיקליות המתניעות את המאבק, שהפך לאורגיה של הרס עצמי. האחת - טייסי המילואים, המגיעים לעיתים לטייסות שלהם ומשפיעים על טייסי הסדיר; השנייה - הקבוצה השייכת למסדר סיירת מטכ"ל.

לפי כל טפטופי המידע של מי שפוגש אותם, או מי שעוקב אחרי ההתבטאויות שלהם, בין הטייסים הוותיקים יש שכבה רדיקלית, מנוכרת, שהמפגש עם אנשיה יוצר תחושות קשות. גם את התחושות הקשות האלה לא צריך לפרט. ערכי הדמוקרטיה הבסיסיים ביותר הם מהם והלאה.

אנשי סיירת מטכ"ל רואים עצמם כמסדר. כמו בקיבוץ, אתה מפנים רגשי שייכות לקבוצה, והתודעה והמצפון הקולקטיבי מושלים בך. כמו בקרב הטייסים, אלה אנשים אינטליגנטים שבוודאי למדו מפרט טכני של דמוקרטיה וליברליזם, אבל ערכים כאלה סופגים דרך הרגליים, ולא דרך הראש. ודרך הרגליים, מסדרי האליטה הצבאית מפנימים עליונות, ניכור כלפי חלקים בחברה ותרבות של עריצות וחוסר סובלנות.

בסדרה שלו על סיירת מטכ"ל מבליט עמרי אסנהיים את המובן מאליו: שלושה ראשי ממשלה ועוד רמטכ"לים ובכירי ביטחון רבים אחרים שיצאו מסיירת מטכ"ל. זה תהליך חברתי, שחושף מום חברתי־פוליטי במארג הישראלי. יש לקוות שהתבטאותו האחרונה של הרמטכ"ל הרצי הלוי תספיק לעצור את הסחף מול משרתי המילואים, הצבא הסדיר וחבריו יוצאי היחידה.

איפה ישנם עוד

רב־סרן מולה אגין ז"ל נקרע מבפנים, אבל ידע לשמור על הנאמנות הבסיסית גם תוך אי־הסכמה קיצונית עם הממשלה ביוני 67'

בעבר היתה דמותו של מולה אגין ז"ל מקיבוץ שובל ידועה היטב בין אנשי השמאל הרדיקלי. על רקע איומי הסרבנות ושלל התנהגויות אנטי־דמוקרטיות של קצינים בדימוס, נראה כי כדאי להזכיר שהיה פעם איש כזה.

בשנות ה־60 היה ידוע מולה אגין אולי כאיש האגף הכי שמאלי במפ"ם. הוא האמין אז במהפכות הקומוניסטיות של העולם השלישי. זה לא הפריע לו להיות מפקד קרבי בדרגת רב־סרן.

ערב מלחמת ששת הימים, כשיחידתו חונה בדריכות מבצעית מול רצועת עזה, ביטא מולה את השקפתו נוכח פני המלחמה הקשה במכתב לקובה ריפתין, גם הוא איש האופוזיציה השמאלית במפ"ם: "מכאן נראה הדבר כוודאי שהולכת מלחמה. ישראל הולכת לבצע שוב פעולה תוקפנית גדולה... משום כך, עומק הכישלון המדיני יהיה גדול... תבעתי ממאיר שהמפלגה תנקוט עמדה ברורה וחד־משמעית נגד הקנוניה הזאת, ולא תצדיק מדיניות שאין ביכולתה לפתור את בעיות הביטחון של ישראל".

בסיום מכתבו, וכאילו ממרחק השנים, הוא כותב לאנשי צבא בימינו: "אני נקרע לגזרים בבואי לפקד על יחידה במבצע כה גדול שאני מתנגד לו מבחינה מדינית, מתנגד מא' ועד ת'! איך נוכל לשאת זאת?".

אבל הוא יוצא למלחמה ולקרבות לכיבוש עזה כמפקד פלוגה, הוא מקבל אחריות ופותר לעצמו את הדיסוננס. הטרגדיה היתה שלמה. רב־סרן מולה אגין נהרג ביום האחרון של המלחמה שכה התנגד לה, כשעלה על מוקש ברפיח. זה לא שתפיסתו הפוליטית והאידיאולוגית היתה חכמה כל כך. אבל בתוכו היה קרע, והוא ידע לשמור על הנאמנות הבסיסית גם תוך אי־הסכמה קיצונית עם הממשלה ועם רוב הציבור הישראלי ביוני 67'.

אנשי ה"ערכים" מוושינגטון

נציגי הממשל האמריקני נועדים בכל שני וחמישי עם אבו מאזן ואנשיו, אנשי טרור ותועמלני אנטישמיות, אבל מחרימים את בצלאל סמוטריץ' ואת איתמר בן גביר

לא צריך אמצעי לראיית לילה כדי לראות שהיום האמריקנים אוהבים יותר את המנהיג האנטישמי אבו מאזן מאשר את ראש ממשלת ישראל. כל תירוץ מבחינת הממשל מנוצל לרעת ישראל. אצל הממסד הדמוקרטי, הרפורמה בישראל מוצגת כ"חתירה תחת בית המשפט העליון" ו"חתירה תחת הפרדת הרשויות". עיוות מושלם הנשאב מהמקורות הדלוחים של ה"ניו יורק טיימס" ו"הארץ" - שני עיתונים הקרובים היום ברוחם האידיאולוגית וההיסטוריוגרפית יותר לראש הרש"פ עבאס מאשר לממשלת ישראל.

יש להם בארסנל הצעדים נגד ישראל שלושה סעיפים. לפי דב זקהיים, שהיה פעם איש הממסד הביטחוני האמריקני, יש כמה מטוסי תדלוק שאמורים להגיע לישראל ושהאמריקנים מעכבים. פוטנציאלית, זה יכול לשבש את היכולות של ישראל נגד איראן.

בעוד בלינקן מתגפף בכל שני וחמישי עם אבו מאזן ואנשיו, אנשי טרור ותועמלני אידיאולוגיה אנטישמית כל חייהם, הממשל מחרים את סמוטריץ' ואת בן גביר. במקרה של סמוטריץ' כשר האוצר, זאת בעיה. לשר האוצר יש תפקידים בתחום הכלכלי הבינלאומי, המשתווים בחשיבותם לשר החוץ.

ויש גם את סעיף ביקור ראש הממשלה בוושינגטון. עכשיו, כשהממשל הדמוקרטי שותף לחזית החדשה של הדה־לגיטימציה נגד הדמוקרטיה הישראלית, עצם הכנסתו של נתניהו לבית הלבן היא מתנה שאנשי "הערכים" מוושינגטון לא ששים להעניק. אולי כדאי להזכיר שלפי הקריטריונים החדשים לדמוקרטיה, גם אזרחי ויסקונסין שהצביעו לבחירת שופטים יוצרים אי של דיקטטורה בלב מדינת הערכים הפרוגרסיבית. איך נקרא לארה"ב היום? USSA.