מתחילים לקיים את ההבטחות

ביום השבעת הממשלה, עיתונאי שביקש להכין כתבת צבע על היום החגיגי של הימין שוחח עם ח"כ שמחה רוטמן. היה זה בימי טרום הרפורמה המשפטית, ורוטמן היה אמנם דמות בולטת במפלגת הציונות הדתית - אבל לא פרצוף מוכר בכל בית בישראל כפי שהוא היום.

תוך כדי שיחה, אותו עיתונאי אמר לו כי לא קשה להבחין בתחושות השמחה והצהלה שחשים חברי הקואליציה החדשה, אבל גם שהבחין בהבדל דק בין מרכיביה: בעוד חברי הליכוד מלאי עליצות וחדורי אנרגיה, הוא רואה את חברי יתר המפלגות - הציונות הדתית, עצמה יהודית, ש"ס ויהדות התורה - שמחים, אבל גם די דרוכים. שמחה מאופקת.

גם רוטמן הבחין בכך. הרי הוא עצמו מגיע מהמפלגה של המאופקים, וחש את אותו הדבר באותו היום. אני אסביר לך, אמר לבן־שיחו, הליכוד הוא מפלגת שלטון. החגיגות שלהם הן על עצם הניצחון. לעומת זאת, אצלנו ואצל החרדים, הניצחון - שהוא כמובן משמח - אינו חזות הכל. אנחנו מפלגות אידיאולוגיות וסקטוריאליות. כשנתחיל להביא תוצאות - אז נתחיל לשמוח באמת.

הוא נזכר באירוע הקטן הזה ביום שני השבוע, כשהכנסת אישרה את החלק הראשון של הרפורמה המשפטית בקריאה ראשונה. זה היום שבו, לראשונה מאז הקמת הממשלה, התחיל לשמוח.

ולא רק הוא. גם משה גפני, שנשמע אומר כי 35 שנה חיכה לרגע הזה, וגם חברי הממשלה מאיר פרוש ויצחק גולדקנופף, שהגיעו למליאה באחת בלילה אף שכבר אינם ח"כים, כדי לצפות בנס מתרחש מול עיניהם. זה היה היום שבו למעשה החלה הממשלה הנוכחית לעבוד. לקיים את התחייבויותיה לבוחר. היום שבו הימין, המתנחלים והחרדים התחילו להשתחרר מהלפיתה החונקת של בג"ץ ומערכת המשפט.

קודם ניקח את הוועדה

אך למרות האישור ההיסטורי בכנסת - לא הכל ורוד בקואליציה. רחוק מזה. בחזית ההסברה מול האופוזיציה הממשלה הפסידה בגדול.

בעוד ראש הממשלה מנוטרל בידי היועמ"שית - בכירי הליכוד והמפלגות האחרות לא מצליחים להנגיש את הרפורמה לציבור, ולהסביר מדוע תהיה טובה לדמוקרטיה הישראלית.

מולם - כוחות עצומים של אופוזיציה מופקרת וילדותית, ותקשורת מגויסת (כמעט כל כלי התקשורת המרכזיים בישראל זנחו את המונח הממשלתי הרשמי - הרפורמה המשפטית - ואימצו את השם התעמולתי "מהפכה משטרית").

לכן לא עובר יום בלי הופעות פומביות וראיונות של שני מובילי המהלך, יריב לוין ושמחה רוטמן, ולכן, כנראה, היועמ"שית לא מאפשרת לנתניהו להתבטא בעניין.

למשל, לא רבים יודעים כי לראשונה מקום המדינה, החוק שאושר השבוע במסגרת הרפורמה, לשינוי הוועדה לבחירת שופטים, יעניק לקואליציה ימנית אפשרות למנות שופטים כרצונה.

המתמטיקה פשוטה: בוועדה הנוכחית יש תשעה חברים - שלושה שופטים, שני חברי לשכת עורכי הדין, שני שרים ושני חברי כנסת. כשהימין בשלטון יש לחברי הקואליציה שלושה נציגים: שני השרים ואחד הח"כים. לעומת זאת, לשיטת תומכי הרפורמה, לשמאל יש שישה נציגים: שלושת השופטים, שני עורכי הדין והח"כ נציג האופוזיציה.

כדי לתקן את המצב, הוחלט כי יש צורך ברוב של לפחות שבעה חברים בוועדה על מנת לאשר מינוי שופט.

התיקון הזה אילץ את הרוב בוועדה להתפשר על מועמדים מסוימים, ולאפשר מינוי של כמה שופטים ימנים ושמרנים על מנת שיוכלו להמשיך למנות את השופטים שבהם הם מעוניינים, כביכול. אך זה לא אפשר לנציגי הימין לבחור את השופטים שבהם הם מעוניינים, לכאורה. מקסימום - לסחוט מו"מ עם השופטים ולמזער נזקים.

ומה קורה כשהשמאל בשלטון? או אז מצטמצמת נציגות הימין בוועדה לחבר אחד בלבד. שמונת החברים האחרים לא צריכים את הח"כ הבודד, נציג האופוזיציה, כדי למנות שופטים כלבבם. הם לא זקוקים לנהל עימו מו"מ, ולא לנקוט שום פעולה לריצויו.

היחידה ששינתה מעט את התמונה הסטטית בוועדה היתה איילת שקד, שכשרת המשפטים הצליחה באופן חריג להעביר את עורכי הדין ל"צד שלה", ולהגדיל את ייצוג הימין בוועדה משלושה חברים לחמישה. זה עדיין לא היה רוב מכריע, אך זה שיפר את יכולת המיקוח שלה מול שופטי העליון.

חצי עבודה

כל עוד הרפורמה לא מושלמת - הכנסת ממשיכה להיות נתונה באופן מלא לביקורת שיפוטית, כפי שהיה עד כה. לכן, די ברור שהחוק המכונה חוק דרעי 2, שאושר השבוע בקריאה טרומית, לא יוכל באמת להתקדם עד להשלמת הרפורמה, שתחזק את מעמד הכנסת מול בית המשפט.

באופוזיציה, כמובן, תקפו את חוק דרעי 2 וטענו שמדובר בחוק מושחת, ואף שטענתם נשמעת סבירה - סביר גם שאם הם היו זקוקים לאצבעותיו של דרעי כדי להקים קואליציה בראשותם, הם היו מעבירים עבורו גם את חוק דרעי 3, 4, 5 ואפילו 100. הרי כל חוק שהם תקפו כשהיו באופוזיציה, הם לא רק לא ביטלו אותו כשעלו לשלטון - אלא אף הרחיבו אותו.

דוגמאות לא חסר: ממשלה של 30 שרים, בניגוד להבטחות; החוק הנורבגי, שהתנגדו לו בתחילה ואחר כך ניצלו אותו עד תום; החיבוק לדרעי בקמפיין של גנץ; וכמובן - ההתנהלות האנטי־דמוקרטית בתוך המפלגות, בלי שום בחירות פנימיות לרשימות או לתפקיד היו"ר ביש עתיד, בכחול־לבן או בתקווה חדשה.

באופוזיציה טענו כי חוק דרעי 2 הוא מושחת, ואף שטענתם נשמעת סבירה - סביר גם שאם הם היו זקוקים לאצבעותיו כדי להקים קואליציה, הם היו מעבירים גם את חוק דרעי 3, 4, 5 ואפילו 100

אבל לא רק מקימי המפלגות החדשות דאגו למגר כל סממן דמוקרטי - גם מי שירשָה מפלגה דמוקרטית למופת, עם מסורת והיסטוריה, מוסדות ושומרי סף, רמסה את כל אלה לטובת ביצור שלטונה. מרב מיכאלי, שעומדת היום כחומה בצורה נגד כל הידברות עם הקואליציה על הרפורמה המשפטית, ביצעה רפורמה משפטית, שלא לומר מהפכה משטרית, במפלגת העבודה, כזו הגורמת לרפורמה של לוין ורוטמן להחוויר.

בשלוש שנות כהונתה הספיקה מיכאלי להדיח עשרות דיינים, חלקם ותיקים מאוד, ולמנות תחתיהם את מקורביה למוסד לבירור עתירות, המוסד השיפוטי העליון של המפלגה. היא ניסתה למנות את אחותה האחת לדיינת, ואת האחות השנייה לחברה בוועדת הכספים. רק אחרי שהדבר פורסם משכו השתיים את מועמדותן. גם את חברי ועדת החוקה של המפלגה דאגה להחליף באנשי שלומה, ושינתה את התקנון כך שמי שיתמודד מולה יוכל להיות מי שחבר במפלגה לפחות שישה חודשים, ולא חודש כפי שהיה עד כה, על מנת לנטרל מועמדים מבחוץ.

היא אפשרה גם לחדשים להתמודד להרכב הרשימה לכנסת ללא הפרעה. מאז שנבחרה, לא כונסה ועידת המפלגה כינוס פיזי אפילו פעם אחת. רק בזום, גם הרבה אחרי הקורונה. באופן הזה נחסכו ממנה קריאות ביניים, נאומים ודברי ביקורת על תפקודה. פשוט העבירו את כולם למיוט. בתקופה זו, אף חבר מפלגה לא יכול היה להעלות נושאים על סדר היום להצבעה, אלא רק על מה שהיא הביאה.

בינתיים, מתגברים הסימנים לכך שהמחאות ברחובות ממומנות בכסף רב. עד כה הושקעו מיליונים בהפגנות בתל אביב ובירושלים. אם בהפגנות בלפור עוד היה ניסיון להסוות את המימון, וליצור תחושה שמדובר במחאה עממית שהתפרצה, בין השאר באמצעות שלטים שונים שכתובים בכתב יד, ללא לוגו או שפה גרפית אחידה, וללא במה ונואמים - הפעם ויתרו המארגנים על התחפושת, והם לא מסתירים את הארגון הרב, את המחשבה וכמובן את העלות הגבוה של הרמת האירועים הללו. נקודות של חלוקת דגלי ישראל, במה עם מערכת הגברה שלא מביישת הופעת רוק בפארק הירקון, ליין־אפ מסודר של נואמים, מערך היסעים ועוד.

גם ההתפרצויות בכנסת ובכנסים שבהם מופיעים פוליטיקאים מהימין מתוכננות וממומנות. כדי להתפרץ באופן ספונטני כזה בכנס ירושלים של עיתון "בשבע", שהתקיים השבוע במלון ורט שליד בנייני האומה, רכשו המפגינים 20 כרטיסים בעלות 140 שקלים כל אחד על מנת להיכנס לאירוע.

כל המציל נפש יהודית

לפני שנה בדיוק, 24 בפברואר, פלשה רוסיה לאוקראינה ופתחה במלחמה הנמשכת עד היום, שסופה עוד לא ברור. בימים הראשונים של המלחמה קיימה ממשלת ישראל הערכות מצב, בעיקר בנוגע לישראלים וליהודים הנמצאים ברחבי אוקראינה, שהיה נדמה באותו הזמן שבתוך ימים תיכבש על ידי הדוב הרוסי.

כבר בשבת, יומיים אחרי כניסת הכוחות הרוסיים, התקבלה ההחלטה למלט את כל הנציגים הישראליים מהמדינה, כולל את שליחי הסוכנות ומשרד החינוך הרבים. ההודעה על כך התקבלה פיזית על ידי נציגי הסוכנות בבתי הכנסת, מאחר שרוב השליחים לא מחזיקים טלפון בשבת, והיה צורך בהול להודיע להם להגיע מיידית לנקודות האיסוף שבסמוך לגבול.

ככל שהלחימה נמשכה, התבררה כמות הפליטים העצומה של יהודי המקום שניסו לברוח החוצה ולא ידעו לאן. בישיבת הקבינט שהתקיימה בירושלים, ראש הממשלה דאז, נפתלי בנט, קיבל את הנתונים על בריחת היהודים ועל העלות הכספית הכרוכה בחילוצם ובהשכנתם במדינות אירופה הסמוכות - או בישראל, למי שיבחר בכך.

בנט ביקש לקבל החלטה לגבי כמות היהודים שיחולצו, בהתאם לעלות. הוא חישב שכל ראש עולה למדינה בממוצע 2,000 דולר, כולל אוטובוס, מלון או טיסה. מי שעצר את החישובים היה יו"ר הסוכנות אז, יעקב חגואל, שהביע זעם על כך שמבקשים ליצור מכסות בהתאם למחיר החילוץ. "אין מחיר לחילוץ יהודי!" זעק בישיבה. אפילו מיליון דולר לבן אדם צריך לשלם! זו חובתנו. הוא הבהיר לראש הממשלה ולשרים כי הסוכנות היא שתממן את החילוץ, ללא צורך במדינת ישראל - ועזב את המקום.

בתוך חודשיים הוציאה הסוכנות היהודית 100 מיליון שקלים על חילוץ יהודי אוקראינה. 30 אלף יהודים ברחו מהמדינה באמצעות הסוכנות, ומחציתם עלו ונקלטו בישראל. כעבור כמה חודשים החלה בריחה גדולה של יהודים גם מרוסיה. בשנה האחרונה 30 אלף יהודים יצאו מרוסיה, ורובם המכריע נקלט בישראל.

מי שניהלה את מבצע החילוץ הגדול היתה הסוכנות בראשות חגואל, שהיה גם הדיפלומט הראשון להיכנס לאוקראינה המופגזת, רק כדי לדווח לממשלת ישראל שניתן להחזיר חלק משליחי הארגון ככוח אדם שיוציא לפועל את המבצע. הוא גם היה הנציג הישראלי הראשון, ואולי המערבי, שנפגש עם אישיות רמת־דרג מרוסיה, כדי להעביר לה רשימה של 100 אתרים יהודיים באוקראינה ולדאוג שלא יופגזו.

עבור הרוסים, שהיו מוקצים בעולם, שימשה תמונת הפגישה חלק ממסע התעמולה העולמי שניהלו נגד המצור שהוכרז עליהם. חגואל אישר את הפרטים, אך לגבי דבריו בקבינט, גם שנה אחרי, סירב להתייחס.