תסתכלו עליהם ותראו אותנו: מה צה"ל יכול ללמוד מהצבא האוקראיני

כשהחליט הנשיא פוטין לפתוח לפני שנה במלחמה באוקראינה, בוודאי ידע כי מדובר באירוע שעלול לצאת משליטה גם עבורו. הוא ציפה לסיים את המלחמה במערכה אחת קצרה - "מבצע מיוחד" כפי שכינה אותה - וכיוון להשתלט על קייב במהלך מהיר עם כוחות מוטסים ולחבור אליהם בתנועה יבשתית מהירה של כוחות מיוחדים.

את הצלחת האוקראינים בסיכול המתקפה הרוסית בשבוע הראשון יש לזקוף לזכות מידע מודיעיני מדויק שניתן על ידי כוחות הביון האמריקניים, ולרוח הלחימה העממית. ההגנה על קייב והלחימה לסיכול נחיתת הצנחנים בשדה התעופה אנטונוב התבצעו בעיקרה על ידי כוחות ההגנה המרחבית, שהיו ברובם אזרחים מגויסים. קרב ההגנה הזה מלמד על משמעותה הקריטית של עליונות מודיעינית באיכות ובעומק בתחומי סייבר ואיסוף לווייני, שיש רק למעצמות, ומוענק לאוקראינה לאורך כל המלחמה על ידי ארה"ב ובריטניה.

מרגע שהבין הפיקוד העליון הרוסי כי המערכה הראשונה כשלה, עבר למערכה השנייה, המוכוונת אל תכלית אסטרטגית חדשה. במקום התמקדות בקייב ובהחלפת השלטון, עברו לכיבוש מרחב רצוף בדרום־מזרח אוקראינה, מחבל דונבאס ועד שפת הים השחור בשפך הדנייפר, בליווי מאמץ התשה אכזרי במתקפה באש לכל עומק ערי אוקראינה. הגיונה של המערכה הזו מאפשר לה להיות ארוכה, ופחות תלויה בסיום מהיר. אולם היא תבעה לאורך זמן רזרבה גדולה של כוחות ומשאבים, וחשפה גם את מגבלות הצבא הרוסי.

לצה"ל יש בוודאי משאבים מוגבלים פי כמה בסדר הכוחות ובאמל"ח. עם הסיוע המוגבר לאוקראינה התרוקנו גם מחסני התחמושת בארה"ב. במצב הזה ישראל חייבת לשוב לייצור עצמי מזורז של תחמושת כמו פגזי טנקים וארטילריה, שבשנים האחרונות נרכשו בעיקר בארה"ב.

שיבתה של הרוח הלאומית

ההפתעה הכי גדולה היא הנכונות של האוקראינים להילחם על עצמאותם הלאומית בהקרבה עילאית. מצד אחד אנו רואים צבא גדול, שבחלקו אוחז ביכולות מאוד מתקדמות, ואפילו גיבש תפיסת הפעלה מעניינת ועם עליונות ברורה בכמה ממדים, אך גם חסר מוטיבציה. מולו עומד עם נחוש שמבין היטב את מגבלותיו הצבאיות, אבל גם את החסרונות של היריב שלו, וכאן טמון שיעור חשוב לצה"ל ולחברה הישראלית.

להתגייסות האזרחים האוקראינים היתה תרומה ניכרת להישגי המגננה, וכזו היתה התגייסות החברה הישראלית בתש"ח. אולם גישה זו ננטשה בעשורים האחרונים. לקחי אוקראינה מחייבים את ישראל באופן מיידי בהקמת משמר לאומי ובחידוש ההגנה המרחבית בסְפָר.

הצבא הישראלי עסק בעשורים האחרונים באופן אינטנסיבי בקידום ראוי של מוקדי עליונות, אך הזניח את הקשב והמשאבים לשימור המסה הכמותית. המלחמה באוקראינה מעלה שאלות לגבי המינון הנכון בסוגיה

מלחמה היא לא מבצע מיוחד - כמו שהרוסים גילו על בשרם, כמו שהישראלים גילו ב־2006, כמו שהאמריקנים גילו פעם אחר פעם. מבצעים מיוחדים מצליחים בייחוד כאשר הם פוגשים מערכות רופפות, אבל לא כאשר הם עומדים מול מסה נחושה, באזור מורכב ובמשך זמן הולך ומתארך.

המסה הכמותית של הלוחמים האוקראינים, בדרגות מיומנות שונות, מאפשרת להם לפרק חלק מהעליונות הרוסית הסובלת לאורכה של החזית מנחיתות כמותית. צה"ל עסק בעשורים האחרונים באופן אינטנסיבי בקידום ראוי של מוקדי עליונות, אך באופן שגרם לו להזניח את הקשב והמשאבים לשימור המסה הכמותית שלו. המלחמה באוקראינה מעלה שאלות לגבי המינון הנכון של צה"ל בסוגיה זו.

בלא מעט דיונים על מצוקת התמרון ביבשה היא מתוארת כבעיה ייחודית של המערב: כאילו שהיא נובעת מחוסר נכונות לספוג אבידות, לצד חובת הזהירות מפגיעה בחפים מפשע. אבל במלחמה הזו מגלים שגם עם רגישות נמוכה יותר לחיי אדם משני הצדדים התמרון הופך לקשה מאוד. העולם פשוט נהיה צפוף יותר, ואין לצבאות יכולת להכריע מלחמה רק בלחימה במרחב הפתוח מחוץ לערים.

משלהי המאה ה־20 נאמר רבות על קשיי התמרון, לאור ההתפתחות הטכנולוגית בשדה הקרב - החל מטיל נגד טנקים, דרך טילים התוקפים מעבר לאופק ועד כלי טיס בלתי מאוישים בעלי חימוש תקיפה. ובכל זאת, ללא מסה של כלי שריון לתנופת תמרון החזית הופכת למלחמת חפירות סטטית, שהתקבעה וקפאה מאז הסתיו מדונבאס עד חרסון. כל צד שיבקש לשנות את קו החזית יידרש לתנופת מתקפה משוריינת בהובלת טנקים.

איום משמעותי נוסף שישראל תצטרך להתמודד עימו במצב מלחמה, כפי שבא לידי ביטוי באוקראינה, הוא חימוש מונחה מדויק שהפך נשק להמונים. נחילים של מל"טים תוקפים מתקדמים וזולים מתוצרת איראן שיתקו את תשתית החשמל האוקראינית, ומלמדים על פוטנציאל ההרס הצפוי במלחמה לתשתיות לאומיות חיוניות.

קץ עידן השלום

"העולם החופשי" התאחד בתמיכתו באוקראינה ובהסתייגותו הנחרצת מהנשיא פוטין. חזרתה של המלחמה אל תודעת המערב - כמלחמה ממש, ולא מבצעי לחימה במקומות רחוקים, או מלחמות זעירות בחצר האחורית של אירופה - ערערה את התקווה לשלום סופי וקבוע בבשורת אחרית הימים, והשיבה אותה אל קרקע המציאות הריאלית.

אחר שהתפתו עשרות שנים לצמצום מקיף בצבאותיהן, נדהמו מדינות אירופה להיווכח עד כמה הן חסרות כל יכולת להגנה עצמית. בתגובת הלם, במיוחד בגרמניה ובפולין, פנו למאמץ מהיר לבניין מחודש של הכוח הצבאי. תקציבי העתק שהוסטו לרכש מואץ של אמצעי לחימה יפגעו ללא ספק בתקציבים שהיו מוקצים בעשורים האחרונים לצורכי החברה והרווחה. בהתהוות הזו ראוי גם לישראל לחשב דרכה מחדש, אחרי שהסכמי אוסלו ואווירת השלום הגלובלית העלו שוב את השאלה "עד מתי נחיה על חרבנו?".

מדינות אירופה המערבית שבות אל חובתן הקדומה להחזקת החרב. גם אם המלחמה תסתיים במהלך החודשים הקרובים, אירופה לא תשוב במהרה אל שלוותה הקודמת. כשרוחות המלחמה מאוקראינה חודרות גם למזרח התיכון, ומתבטאות גם בהלכי רוח ובהתגברות טרור בזירה הפלשתינית, ראוי למדינת ישראל לבחון לעומק את תקפות הנחות היסוד שעליהן הושתתו בשנות ה־90 מגמות ההסדרים והסכמי השלום. בוודאי מומלץ לבחון מחדש את היקף הכוח הצבאי והאמצעים הנדרשים לישראל להגנת קיומה וביטחונה.

מרחביה הענקיים של אוקראינה מלמדים שוב את השיעור הבסיסי על מידת חיוניותו של עומק טריטוריאלי. ל"מומחים צבאיים" במדינת ישראל, שנטו בשנים האחרונות להמעיט בערכו של המרחב כתנאי הכרחי לגבולות בני הגנה, מומלץ לבחון מחדש את עמדתם.

לעצם התמשכות המלחמה באוקראינה ללא סיום הנראה באופק - בהיעדרות מנופי השפעה לסיומה - יש משמעות להערכת המצב הישראלית. מלחמה מקיפה רב־זירתית ועוצמתית הולכת ומתמשכת ללא מנופי סיום היא איום קשה ביותר למדינת ישראל.

ראוי לצה"ל להשתמש ב"הצגת המלחמה" המזרח־אירופית כדי לדמיין אותנו בתוך התרחשות דומה. ללמוד ולהתכונן נכון יותר למלחמה קשה שטרם הוכרה כאן.