במערכה הזאת אסור לסגת

1.

אין דרך חזרה. חברות וחברים, לנוכח האקדח שהונח על השולחן, האיומים המטורפים וחסרי האחריות מצד בכירים בצד השני, אין מצב להתקפלות. אפשר למצוא פשרה ודרכים להידברות; חשוב לצרף גורמים באופוזיציה התומכים בהשבת האיזון בין הרשויות ובריסון בית המשפט. אבל אסור לסגת. אם הקואליציה תוותר על ההזדמנות ההיסטורית הזאת, לא תהיה תקומה חלילה לציבור העצום שבחר בה.

אנחנו יודעים שלא מדובר בשינוי המשטר או בפגיעה בדמוקרטיה, אלא ההפך. האופוזיציה מנסה לייצר כאוס כדי להפיל את הממשלה. אסור להסיח את הדעת מהמטרה. נא לנשום עמוק. זו קואליציה הומוגנית שיכולה להחזיק יותר מארבע שנים. נא להנמיך את הרעש במשרדי הממשלה האחרים ולהתמקד במערכה הנוכחית, שמבחינת מלחמת הדעות היא כנראה החשובה ביותר ב־100 השנים האחרונות.

האמירות הקיצוניות שנשמעות מכיוון הקואליציה אינן מעידות על ביטחון עצמי, אלא על שחרור קיטור בן 100 שנה. זה אולי מספק את יצרי הנקמה על דיכוי ארוך שנים, אך אינו מעיד על מנהיגות. בצד השני נמצאים המון אנשים הפוחדים שהמשטר הדמוקרטי עומד להשתנות. צריך להרגיע, לספר את האמת בנחת ולהציע פשרה בנדיבות של מנצחים. שלטון בטוח בעצמו אינו מאיים על אזרחיו - גם אם הם מפגינים נגדו - ובוודאי לא פוגע בסמלי שלטון. כבוד למוסדות אינו סותר ביקורת חריפה עליהם, אבל הוא משדר לאזרחים שהמצב נמצא בשליטה.

2.

מה שעומד על הפרק הוא העניין שלשמו חזרנו להיסטוריה ומכוחו שבנו לארץ: שאלת הזהות. מי אנחנו? טיב היחסים בין המדינה לבין המסורת הדתית, הקשר בין הישראלי ליהודי, המתח שבין הזכות לחיים במדינה לבין זכויות המיעוטים, היחס לאויבינו, העימות בין הדבקות באדמת הארץ לבין פשרה עליה, ועוד.

בחלל האוויר נשמעים המונחים "ישראל הראשונה" ו"השנייה". אני סבור שההגדרה של ד"ר אבישי בן חיים למונחים הללו אינה מספקת, ולטעמי פוגעת במאבק ההיסטורי. השתמשתי במושגים האלה במאמריי שנים רבות לפניו; זו היתה אחת המסקנות הסוציו־היסטוריות מעבודת הדוקטורט שלי. אבל לא כיוונתי למלחמת מעמדות מרקסיסטית בין־עדתית. לשיטתי, מדובר במונחים כרונולוגיים: מי היה ראשון בקום המדינה ומי הגיע לאחר שכל המקומות נתפסו.

ההגדרה העדתית של "ישראל הראשונה" ו"השנייה" פוגעת במאבק ההיסטורי ומניחה את המסכנות. לשיטתי, מדובר במונחים כרונולוגיים: מי היה ראשון בעמדות המפתח בקום המדינה, ומי הגיע לאחר שכל המקומות נתפסו

האוונגרד הסוציאליסטי שהגיע ארצה בראשית המאה ה־20 אחרי מהפכת הנפל ברוסיה הורכב מחלוצים מהפכנים, שבתודעתם ייצגו את העתיד, בעוד מבחינתם נציגי היישוב הישן והעלייה הראשונה, שהיו ברובם שומרי תורה ומצוות, ייצגו את העבר. הטרגדיה היא שכל מי שלא נמנה עם מפלגות הפועלים, אימץ את התודעה הזאת והתנהג כמיעוט מתגונן.

3.

ב־1931 התקיים הקונגרס הציוני ה־17 בבאזל. התנועה הרוויזיוניסטית בראשות זאב ז'בוטינסקי זינקה למקום השני והתחרתה בתנועת הפועלים בראשות דוד בן־גוריון. ז'בוטינסקי דרש שהקונגרס יחליט שמטרת הציונות היא הקמת מדינה יהודית משני עברי הירדן. המפלגות האחרות התנגדו, ז'בוטינסקי הכריז שזה אינו קונגרס ציוני וקרע את תעודת הציר שלו. הצירים הרוויזיוניסטים פרשו והותירו את הבמה ההיסטורית למפא"י ולבן־גוריון, שבתוך שנים מועטות השתלטו על עמדות ההנהגה ועל מוסדות המדינה שבדרך.

כשהוקמה המדינה, מפא"י ואחיותיה היו הראשונות בכל תחום: בפוליטיקה, בחברות הממשלתיות, בצבא, באקדמיה, בתקשורת ובמערכת המשפטית. הליכוד ושאר הקבוצות ששימשו כינור שני הגיעו לשלטון רק ב־1977, לאחר שעמדות ההנהגה שאינן מקיימות בחירות היו כבר מאוישות. זו היתה ישראל השנייה, כלומר זו שבאה לאחר הראשונים. מעטים הבינו מדוע בנאום הניצחון דיבר בגין על 46 שנים (ולא 29 מקום המדינה); הוא זכר את הקונגרס ה־17.

משום כך, המאבק העדתי־מעמדי הוא אמנם חלק מהנושא, אבל בפירוש לא העיקר. האנגלית המשובחת שבפי בנימין נתניהו היא ראיה דווקא להשתייכותו לישראל השנייה, מכיוון שבמדינה שבה שלטה מפא"י היה אביו, בן־ציון ז"ל - היסטוריון מבריק בעל תזות מהפכניות, שנחשב ממשיכו האינטלקטואלי של ז'בוטינסקי - מוקצה פוליטית.

הקתדרה נתפסה בידי הראשונים, והוא נאלץ לצאת לגלות באוניברסיטה אמריקנית. תיאור המאבק בן 100 השנים בפרספקטיבה עדתית־מעמדית חוטא לאמת ומנציח את המסכנוּת של ישראל השנייה, בזמן שהרכבת הסוציו־חברתית התקדמה. כדי לשלוט צריך לבנות תודעה של הנהגה, כלומר עילית מובילה בכל התחומים. במילים אחרות: פחות "בשורה מתוקה" ויותר "בשורה בטוחה", המעניקה ביטחון לציבור ומשוכנעת בכוחה להוביל את ההיסטוריה של העם היהודי במדינתו בעת הזאת.

4.

ישראל שהגיעה שנייה להנהגה כמעט לא פעלה לשנות את מוקדי הכוח הבלתי נבחרים. היא הסתפקה באשליה שהיא מנצחת בבחירות ומתרבה מבחינה דמוגרפית. אקדמיה, תקשורת, מכוני מחקר? רק בשנים האחרונות החלה להשתנות המגמה. מכל מקום, הכלי העיקרי שבאמצעותו קבעה ישראל הראשונה את כללי המשחק כבר לא היה הכנסת. הזירה הועתקה מהרשות המחוקקת והמבצעת אל הרשות השופטת. בשנות ה־80 גדלה באופן אסטרונומי כמות העתירות שהגישו מפלגות האופוזיציה לבג"ץ נגד מדיניות הממשלה. עם כניסתו של אהרן ברק לנשיאות העליון וחקיקת חוקי היסוד "כבוד האדם וחירותו" ו"חופש העיסוק", ניתן האות למהפכה החוקתית. עיקרה: אתם יכולים לשחק בנדמה לי בכנסת, אבל מי שיחליט אם החקיקה ראויה, אם החלטות הממשלה תקפות, אם הלחימה של צה"ל ודוקטרינת הביטחון הן מידתיות - הוא בית המשפט.

הוועדה למינוי שופטים דאגה להכניס שופטים שהסכימו עם המהפכה החוקתית, ולמעשה הנציחו את השיטה. אפילו עילוי משפטי כמו פרופ' רות גביזון לא הצליחה לשבת על כיסא בעליון, משום שתקפה את האקטיביזם של אהרן ברק. עילת הסבירות סגרה את הסיפור כמעט לגמרי, שהרי אומד דעתם של שופטי העליון גובר על ניסיונם ועל שיקול דעתם של מי שהעם מינה לבצע את המדיניות שהוא תומך בה. אלה היו כללי המשחק. עד היום.

לכן המערכה הגורלית. לכן המהומה ברחובות. לכן הגיבוי התקשורתי הכמעט הרמטי למתנגדי השינוי. לנגד עינינו עולה האפשרות ההיסטורית לשינוי כללי המשחק הללו, וזה מפחיד את שני הצדדים. אחרי 100 שנים מתעורר הצד השני ודורש את חלקו בעוגת ההנהגה. לא פירורים ולא בקשת רשות מכבוד השופטים, אלא השבת האיזון הנכון בין הרשויות. לראשונה גם המערכת השיפוטית תהיה נתונה לביקורת ולריסון. למשל, איסור עקרוני על בית המשפט לדון בחוקי היסוד, שהם לשיטתו פרקי חוקה. פשרה - כן, אבל אסור להחמיץ את השעה. במערכה ההיסטורית הזאת חייב להיות ברור: מה שהיה - לא יהיה עוד.