"אבל הווייז אומר לי לנסוע מכאן!"
לשוטר לא היה כוח לנהג המתווכח. הוא לקח נשימה ארוכה, ודיבר לאט ובתקיפות. "אז הווייז אמר, ואני אומר לך שהמעבר דרך הכפר סגור. יש הלוויה, ואי אפשר לעבור".
"אז למה אתם לא מעדכנים את הווייז? עכשיו אני צריך לעשות סיבוב שלם בגלל השטות הזו?" בחוסר רגישות נסע הנהג אחורה, מעלה אבק באוויר, מותיר את דבריו להדהד בסיבוב.
***
המעבר מכרמיאל לכביש העולה לחוסנייה הוא כמעבר בין עולמות. עד כאן סלול, ירוק ומטופח - מכאן שבור, פראי ומשובש. שיירת מכוניות משטרה משתרכת לאט בכביש המפותל, מלווה קומנדקר משטרתי רחב המתקשה לעשות את דרכו במעלה ההר התלול. תא המטען בנוי זכוכית מושחרת. פסי נורות לד כחולות מהבהבים לאט על ארונו של לוחם מג"ב אסיל סואעד, שנפל בירושלים, העושה את דרכו, בפעם האחרונה, הביתה.
חוסנייה צצה מן השמיים בקצה העיקול. העשב גדל בירוק עז, עצי שקד מבהיקים בלובן פריחתם ושמש החורף נשברת לכדי שמי תכלת רכה. חבורת ילדים וילקוטי גיבורי־על חוזרים מבית הספר וצועדים במורד הרחוב. שתי נערות עומדות בחלון ומביטות. שוטרים בירוק ושוטרים בכחול הולכים וממלאים את הכפר הקטן מלהכיל.
יש שקט ישראלי אופייני ליישובים שכולים. חץ הגורל היכה במטרה, וכמו אדוות מים מתפשטת הידיעה, מרטיטה את המציאות, משנה את ההתנהלות. הדיבור מהוסה, התנועה נעה כמודעת לזמן ולמקום, הכל זורם, הכל עצור. ניכר בתושבי הכפר הקטן שהההמולה החרישית הזו זרה ומוזרה להם. לגיונות זרים ממלאים אט־אט את חוסנייה. חובשי כומתות נושאי זרי פרחים צבעוניים צועדים מעלה ומטה ברחוב הצר, ג'יפים אימתניים, רכבי שטח מסורגים ומכוניות לבנות חונים על כל פיסת מדרכה פנויה. כולם נקבצים אל הכיכר ליד בית האבלים, מביטים ומחכים לתחילת מסעו האחרון של אסיל. מרחוק נשמע נהי הנשים, מגיח ונעלם בהתאמה למשב הרוח הקרירה.
שביל ישן, עץ ובית
1,200 תושבים יש בחוסנייה, רובם ככולם בני משפחת סואעד. כפר בדואי צפוני, כל כך קרוב לכרמיאל אך כה רחוק ממנה. כפר של רחוב אחד, רחוב של מכולת אחת. על שלט המכולת כתוב מספר הטלפון. אם סגור תתקשר, מישהו יבוא. בכל זאת, כאן כולם משפחה, או לפחות כך היו.
"כילד הייתי הולך בכל בוקר ברגל עד נחף, עם הילקוט על הגב בחורף. זה קשה, בגלל זה עזבתי אחרי חמש כיתות", מספר פאהוור, תושב הכפר. שישה קילומטרים של הרים תלולים, ירידות והעיר כרמיאל מפרידים בין חוסנייה לנחף. גוגל מתזמן שעה וחצי ברגל, פאהוור חולק עליו. "כשהיינו ילדים זה לקח לנו 40 דקות. היה לנו קשה, היינו הולכים לרופא לכרמיאל, אם היו צריכים המבוגרים - היו לוקחים אותם על חמור. לא היה לנו הרבה, אבל היה לנו הרבה יחד שלנו. לא היה כביש, לא היה כלום, לאף אחד לא היה הרבה כסף, אבל היה לאנשים הרבה טוב, היינו מגובשים יותר. כולנו אותו הדבר, נפגשנו, דיברנו, בכל יום היינו הולכים לבית של משפחה, של השכן, שואלים אותו מה עם הילד, או הם היו באים אלינו. היום כולם נכנסים לבית, סוגרים את הדלת ויושבים בבית לבד, לבד, לבד".
למה?
פאהוור מוציא את מכשיר הטלפון מכיסו, מביט בו לרגע ומניד בראשו. "הכל בגלל המכשיר הזה", הוא מכה בכיסוי המתכת המנצנצת באצבעות מחורצות מעבודת כפיים. "מכשיר לא טוב זה, אפילו שהוא עוזר לפעמים. יש אנשים שצריכים את זה לעבודה שלהם, אבל יש אנשים שהוא עושה להם רע. הוא בולע את העולם לתוכו. אנשים מסתכלים בו כל היום, מצלמים את עצמם כל היום. כבר לא רואים אנשים אחרים, לא מסתכלים יותר בעיניים".
שמש הצהריים מתחילה לקפוח בעדינות, אך קור ההרים דורש את שלו. פאהוור קם, נשען על המקל, נעמד ביני לבין השמש, מביט על הכיכר שסביבו כרואה את העבר שאיננו. עוד ועוד חיילי מג"ב מגיעים מכל עבר. השמות על החזה חושפים את הפסיפס המרתק של שוטרי הגבולות. בדואים, יוצאי חבר העמים לשעבר, יוצאי אתיופיה, דרוזים, יוצאי ארצות האסלאם. צבע העור שונה, אך המדים מאחדים, וכך התספורת. קצוצי שיער בצדדים, ובתוך הכומתה מוסתרת בלורית ג'ל מיוצבת ומעוצבת, שכמו הותאמה מלכתחילה להיות גם אופנתית וגם להידחק לסטנדרט הצבאי.
סוף־סוף הקומנדקר המשטרתי מגיע קרוב לבית האבלים. בקושי רב הוא מתמרן בכיכר הצרה. הכפר לא מותאם לכזה מאורע. נערי המקום עומדים בשקט מתוח. בוחנים את הנהג, את החיילים והשוטרים שפורקים בעדינות ארגז עץ, ובתוכו, עטוף בדגל ישראל - ארון קבורה. כמה נערות נקלעות לכיכר. לנוכח המבטים החדים הן ממהרות להתחמק ולהיעלם מהעיניים הציבוריות לתוך מטע הזיתים הצמוד.
גלי הבכי עולים ומתגברים למראה הארון. אנשי המצלמות והאוזניות ממהרים לתפוס עמדה בין החיילים לבין הצעירים בהמולה גדולה. קרוב משפחה של הנפטר מגיח זועם מבית האבלים. "ביקשנו מכם מהבוקר לא לצלם! לכו מכאן, למה אתם לא מכבדים אותנו?" הוא צועק לעבר אנשי התקשורת שצובאים על הכיכר הקטנה. כמה קציני משטרה מתקרבים אליו, שמים יד על כתפו, מנסים לפייס ולרצות את דעתו. כמה שוטרים מרחיקים את התקשורת אל מעלה הכביש, שומרים על חיץ בינה לבין המשפחה. לכל מקרה, אני שם את המצלמה בתיק עד סוף ההלוויה. אחד השוטרים מסתודד עם חבריו. "אולי הם לא רוצים להיראות כמשת"פים ליד השכנים שלהם מעארבה ומסחנין".
כאן הכל שקט
אני נשען על עמוד חשמל לצד הכיכר, קושר שיחה עם כמה מתושבי הכפר המתבוננים. "רוב הצעירים פה מתגייסים", אומר הילאל, "זה שונה מהדרום, שם נזהרים יותר מהצבא, יש בעיות של בית ושל אדמה. אצלנו 80 אחוז מהשבט מתגייס. מ־94' הכפר מוכר ואין בעיות".
מ־94' אתם יישוב מוכר ועוד לא סידרו את כביש הגישה אליו?
מחמוד מתערב: "אבל אנחנו לא פה מ־94', אנחנו יושבים כאן מלפני קום המדינה!"
30 שנה, וכביש הגישה ליישוב נראה כאילו נסלל לפני 48'. "זה כביש בסדר, קצת מסוכן בירידות, בסיבובים ובחורף", אומר הילאל בקול מהורהר. "זה כביש חשוב, עובר מכרמיאל לעארבה־סחנין. מי שמגיע מטבריה או מתל אביב - הווייז לוקח אותו דרך חוסנייה. אני כבר רגיל לראות אנשים שנוסעים דרך הכפר שלנו, מגיעים לאמצע הכפר, שם אין קליטה. פתאום לא יודעים לאן לנסוע. מוציאים את הראש - 'איפה זה כרמיאל?', הם שואלים, ואני אומר להם: 'תראו, יש רק רחוב אחד, סעו בו - תגיעו'. לפעמים לא צריך ווייז, צריך היגיון, אבל אלה לא רוצים להסתכל".
כביש גישה רעוע, אין קליטה סלולרית באמצע הכפר, תשתיות רק מ־94'. אתם מרגישים שייכים לישראל?
"בטח", עונה מחמוד, "אנחנו אנשים רגילים, חיים בשקט, הצעירים שלנו עושים צבא, יש לנו רופאים, רוקחים, אחיות, אחים, הכל רגיל, הכל בסדר. לא כמו בדואים בדרום. שמה יש יריות, בלאגן. כאן הכל שקט".
הכרתם את אסיל?
"בטח", הם אומרים, "כולם פה משפחה. הוא היה בחור שקט, שקט. רציני מאוד, לא מדבר הרבה, אבל עושה. מאוד רצה להתגייס לצבא, סיים צבא, נשאר בקבע, רצה להתקדם במג"ב, להמשיך למעלה. הנה כמה חברים שלו, חיילים מהכפר, תשאל אותם".
חבורה של חיילים עומדת בצד, כולם בני הכפר המשרתים בכוחות הביטחון, רובם במג"ב. "זה היה החלום שלי להיות במג"ב, אני משרת כמו אח שלי!" אומר לי אחד מהם. "אני אוהב את הצבא, זה כמו משפחה שנייה שלי. אני שם כמו כולם. לא בדואי, לא ערבי - ישראלי".
והיה עליכם לחץ להתגייס או לא להתגייס?
"לא היה לחץ בכלל. כל אחד בוחר לעצמו, זה בסדר להתגייס. הרוב מתגייסים. אבל זה בסדר גם לעשות שירות לאומי, כל אחד מה שמתאים לו".
היתה הלוויה צבאית בחוסנייה?
"לא, זאת הראשונה".
בשם אומה אסירת תודה
פה ושם ניתן לראות מעל פתח הבתים אריחים של מסגד אל־אקצא. לצידם פסוקים מהקוראן. חלק מהדלתות פתוחות, תמונות של בני הבית כחיילים מפארות את קירות הכניסה. ברקע נשמעת תפילה בערבית. שורת חיילים עומדת במסדר כבוד לצד הכיכר. מזיעים מהשמש, למרות הקור.
מסעו האחרון של אסיל יוצא לדרכו. מאות חיילי מג"ב ושוטרים עומדים מסביב ובתוכם אנשי הכפר. ההספדים מתחילים בעברית. אני תוהה אם מישהו יישא דברים בשפת אמו הבוכייה. תחושת הרעות והכאב ניכרת במילים. "הפסיפס האנושי היפה של פלוגה נ"ד חסר משהו מאז אמש… היית הראשון להתנדב לכל משימה… רצינו שתוביל לוחמים ולוחמות בדמותך". בין הדברים מתגלה שמבלי שידע, בבוקר יום מותו נבחר אסיל להיות חייל מצטיין כדי לייצג את הפלוגה והחיל בבית הנשיא ביום העצמאות הקרוב. הלוחם שלפניי נשבר לרגע, נשנק בשקט, מתאמץ להחזיק את עצמו.
מפקד המשטרה, קובי שבתאי, נושא הספד לאסיל. "למעלה מ־250 מבני שבט סואעד משרתים ושירתו בכוחות הביטחון של מדינת ישראל. אסיל הוא החלל החמישי מבני השבט… בשם אומה אסירת תודה אני מצדיע לך". הוא חותם ב"אללה ירחמו".
גלגלי השיניים של הפסיפס הישראלי ממשיכים ליצור מצבי ביניים שעד לפני רגע נראו בלתי סבירים. לפתע ים הקהל נחצה לשניים, בסך עוברת פמליית מאבטחים חמורת סבר ובליבה עובר השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר.
"אסיל נפל מטרור שלא מבחין בין אדם לאדם ובין דם לדם, עמד בראש לוחמים גיבורים, יהודים ובדואים, דרוזים וצ'רקסים. השבוע נפגשתי עם אזרח בדואי שאמר לי שהוא מצפה דווקא ממני לפעול ולעצור את היריות שיש כל היום וכל הלילה מול הבית שלו. יריות שמפחידות את הילדים שלו. בשביל הילדים האלו אסיל יצא והקריב את עצמו. בשביל שהילדים שלנו, של כולנו, יחיו בארץ זבת חלב ודבש, באהבה ובלי טרור, ובלי נשק לא חוקי. ואנחנו נחבק את התושבים שכאן, את חפצי החיים, שרוצים לחיות בשלווה, בשקט, בשלום".
הארון נישא בידי חבריו של אסיל, ונהר אדם עולה במעלה הגבעה אל בית קברות קטן, השוכן לצד השקדיות בכניסה לכפר. שני דרוזים בבגדים מסורתיים הולכים אחר הארון. אחד מהם נעמד לצידי, אוחז את רגלו, נשען לרגע. רבים מהחיילים ניגשים אליו, מנשקים ולוחצים את ידו בהערכה, עיניו הכחולות מוארות באהבת אדם בכל פעם מחדש. אני תוהה מי כבודו. "מבדא מולא, רכז הביטחון מכפר ירכא. כל החיים שלי הייתי בכוחות הביטחון, ובאתי לחלוק כבוד. מי כבודו?"
אני? מ"ישראל היום".
"אם כך אל תשכח", אומר בקול עמוק חברו השייח', "אנחנו לא בדואים".
כן, בוודאי, אתם דרוזים, מייד רואים.
"לא, ידידי, אתה טועה. אל תתבלבל במראה. אנחנו בני אדם".
