סיפור ההפגנה הגדולה ביום שני בירושלים מתחיל ביום חמישי שעבר, לפני כשבוע. בין שמונה לתשע בערב היו דיווחים באתרי החדשות על הפגנה ברחוב עזה. זה היה קצת משונה ולא רגיל. החלטתי שאני הולך לראות מה קורה שם, זה ליד דירתו הפרטית של ראש הממשלה נתניהו. כך מתחיל מחזה אבסורד פוליטי, שאחדים יידעו להעריך. ירדתי מרחוב האר"י. כל הרחובות באזור רחוב עזה סגורים. הגעתי לצומת עזה מטודלה אחרי שהסתננתי דרך כל המחסומים. רחוב עזה חסום. רחוב עזה זה לא רחוב בלפור, זה ציר תנועה ראשי ואתר בילויים ופעילות עירונית עיקרי.
הרחוב חסום אבל אין זכר להפגנה. מלבד שוטרים ויושבי בית קפה לא רואים נוכחות הפגנאית. התחלתי ללכת בעקבות צלילי רמקול במעלה הרחוב. כ־200 או 300 מטרים מדירת רה"מ (פרטית, בגודל בינוני, בית דירות ישן), מאחורי מחסום משטרה כבד, עומד מי שנראה כסטנדאפיסט עם שני רמקולים בעוצמה אדירה. לידו עומדים שני אנשים נלווים.
הוא צועק ברמקולים נגד הדיקטטורה ונגד הדיקטטור ומשפחתו. הסיסמה הכי קליטה: "יריב לוין, כאן זה לא פולין!!!". בצד הרחוב התגודדו כמה מדיירי הרחוב. מאחורי המחסום גונדת שוטרים אדישים. מהר מאוד התמונה מתבהרת: רחוב ראשי בירושלים סגור וחסום בגלל איש אחד שצורח סיסמאות ברצף של סטנדאפיסט כאמור.
"מה קורה?" שאלתי את השוטרים. או בלשון פשוטה, נדהמת: מה הולך פה?! "איחרת בחצי שעה", אמרו השוטרים. ההפגנה נדדה לאיזה מקום או התנדפה. השעון דוחף לכיוון 9 בערב. שאלתי את השוטרים איך זה שהרחוב סגור לכבוד צעקן אחד. אישה על סף בכי היסטרי ניגשה אל
הסטנדאפיסט הצעקן והתחננה שיפסיק כבר עם הרעשים שעושים חור בראש לתושבי השכונה. וכמו בשיר הישן, זה כבר רבע שעה לפני תשע וחצי.
אחד מהמלווים של הסטנדאפיסט עם המיקרופון אומר לאשה: "הצבעת ביבי, נכון?". היא ענתה מה שענתה. הוא המשיך: "אם לא היית מצביעה ביבי לא היה לך עכשיו רעש".
ניגשתי אל הצעקן, שמקרוב נראה כבחור מבוגר יוצא הגילדה המוכרת, הצברית, כבן 60 לפחות. אמרתי לו דברים בנוסח "בגללך חוסמים את הרחוב. כבר שעה שאין שום הפגנה והדיקטטור היחיד שאני רואה, הדיקטטור של רחוב עזה, זה אתה". "אתה רוצה לחיות בדיקטטורה?" הוא שאל. אמרתי: "רק לפני שלושה חודשים הוא נבחר בבחירות חופשיות". "מה אתה אומר? העם אמר את דברו?" השיב. ואני שב וחוזר: "הוא נבחר בבחירות". רציתי לדעת מיהו. חילצתי ששמו עוזי. הזדהיתי גם אני. הוא חזר שוב ושוב על "העם אמר את דברו", ביטוי שאני לא אוהב. אבל נכנעתי והסכמתי איתו: "כן, העם אמר את דברו".
"העם אמר את דברו גם בעגל הזהב!" ענה כאילו הוא רישרליסון שהבקיע זה עתה במספריים לאחור. אתה משמש דובר של קבוצות מסוימות של מיוחסים ופריבילגים, דיקלמתי כנגדו. זה העיף את הפקק לאחד ממלוויו שהתחיל לצרוח בראש שיבה ובחולצת טריקו שחורה, ומהצרחות הבנתי שהצעקן שהטיל את שררתו על רחוב עזה הוא כנראה טייס גיבור או טייס לשעבר וגם אחד שבזכותו יש לנו כטב"מים. הבנתי שסעיפי רפורמה כזו או אחרת בכלל לא בעניין, אלא המטרה - להפיל את נתניהו. היתה חוויה מדכאת.
ביום שני, למרות שפניתי למארגנים שלא יספרו אותי, היתה חוויה אחרת לגמרי, אולי בגלל השמש המחייכת בין כמה עננים.
ערב קודם היתה תחושה של פיצוץ מתקרב, והנשיא הרצוג נתן לכך ביטוי. כבר בשעת בוקר מוקדמת יחסית נצפתה קבוצת נשים במורד רחוב שץ במרכז העיר, זועקת כמו המשמרות האדומים: "ד-מו-ק-רט-יה! ד-מו-ק-רט-יה!", ועל הכתף מוט לדגל כחול־לבן. איך כתב אורי אבנרי בתחילת שנות ה־40 של המאה הקודמת: "דרוש מוט חדש לדגל!". אלו ימי הקאמבק של הסימן־קריאה.
אבל היתה שפוכה על העיר איזו אווירת חשש חגיגית. הם ירדו בזרם דליל אבל בלתי פוסק במורד אל מפגש גן סאקר עם עמק המצלבה והחלו לטפס ליד עצי הזית לעבר רחוב קפלן וצומת מוזיאון ישראל, כשבצידי הדרך קורצות בעין אחת שחורה כלניות אדומות. במעבה שיחים נראו שמיכות מגובבות וקרטונים של הומלסים. פרופסור מוכר צעד בחליפה כשהוא ממולל בין אצבעותיו את מחרוזת המדיטציה שלו. עוד קודם ראיתי שכנה מוכרת מהרחוב שועטת עם פלקט קרטון תוצרת בית. רבים מהשלטים אולתרו בבית: "באתי להציל את הנישואים של יובל". "באתי" - כמובן - "להציל את הדמוקרטיה".
תמיד יש עוד הפגנה
פריק מטורף עולה על גדר אבן וצורח פתאום: "ממשלה נאצית! ממשלה נאצית!". המפגינים הטובים משתיקים אותו מייד. זה לא הם.
הירושלמים בטורבו, לא מוותרים: "ניר ברקת, דם הדמוקרטיה על ידיך". עם או בלי סימן קריאה. המשיכה להפגנות האלה היא הגעגוע אולי לפנים מוכרות מפעם. הכניסה לרחוב הראשי של משרדי הממשלה שממנו מגיעים לכנסת חסומה בגדר קלה עם מספר קטן להפתיע של שוטרים ואיש ביטחון אחד שבודק את התעודות לדובר של בני גנץ. אנשים כמוהו יכולים להיכנס - האלפים הפשוטים יעשו צעדת סובב קריית הממשלה עד שינחתו בצומת סינמה סיטי - בית המשפט העליון - משרד החוץ. זה לא צבאות הלילה האגדיים של נורמן מיילר שהסתערו על הפנטגון ב־1969 או מתי שזה קרה בזמן מלחמת וייטנאם. אה, היו פעם סיבות טובות, מטרות צודקות.
"כמה תנורי אפייה ואריזות של מכשור אלקטרוני דיגיטלי עוד נעמיס במעלה המדרגות", שר פעם בוב דילן, או שאני מתבלבל. תמיד אני חושב שזה נגמר ולא אעמיס יותר. וכך חוזר הפזמון: "כמה הפגנות עוד יהיו? האם נחזור עוד מההפגנה האחרונה?". ותמיד יש עוד הפגנה. וזו של יום שני היתה ידידותית במיוחד, בניגוד גמור למה שחשבתי. נתקענו באזור שבו חגגו אנשי השמאל הרחוק ביותר - הקומוניסטי, האנרכיסטי. הנה היפהפייה הזאת, שבילתה חצי שנה בכלא 6, בת של ידידה ירושלמית ותיקה. היא קוראת סיסמאות נגד הכיבוש, מסמנת סימנים משונים באצבעותיה, נעה בקלילות מרגל לרגל - כמו רישרליסון! - על שפת הכביש ולידה חברה מתופף ללא רחם. וסביבה מעגל התמיכה. זוג ערבים, כנראה סטודנטים, מבליטים את הציבור החסר. הנעדרים הנפקדים. אבל מישהו אחר מניף שלט במקומם: "ייעצר הטיהור האתני במסאפר יטא". על מה הוא מדבר, לעזאזל. איפה גדעון לוי כשצריך אותו. מוסי רז ולידו ליצנית הפגנות.
במתחם אגודות ההייטקיסטים הפיזיותרפיסטים ("נותנות גב לדמוקרטיה") אנשי הפלדה וכו', במעלה בית המשפט העליון, נצפתה חולצת טריקו עם דיוקן לייבוביץ': "אמרתי לכם". וכמו כן, "ממדינת הייטק - למדינת I TAKE". בלי אנגלית זה לא ילך. פריק מטורף עולה על גדר אבן וצורח פתאום: "ממשלה נאצית! ממשלה נאצית!". המפגינים הטובים משתיקים אותו מייד, זה לא הם. זה פשוט חרא של כלבים שנדבק לנעל.
והנה שולי דיכטר הטוב מקיבוץ מענית. הוא היה פעם מנהל עמותת "סיכוי" לשילוב ערבים בחברה הישראלית. לא להאמין מה הוא עושה בימים אלה. "אני מסיע חולים פלשתינים מהמחסומים לבתי חולים בישראל או בירושלים", סיפר הצדיק הזה. "אבל אני זה כלום. רק פעם בשבוע". כן, יש מתנדבים שעושים את ההסעות האלה פעמיים או ארבע פעמים בשבוע, גב אל גב, אם מסיעים פלשתינים. האיש נראה כמו ארנסט בורגניין מהסרט "מרטי" ולא בורגניין מ"חבורת הפראים". השלט שלו מודפס, ועוד אנשי שמאל מתרוצצים איתו: "דמוקרטיה לכולם - מהירדן ועד לים".
"יש אלף מתנדבים כאלה שעושים את ההסעות לחולים הפלשתינים", הוא דיווח. "לא תמיד זה קל". קל? להגיע למחסום? "יש ילדים חולי סרטן. הם בטיפולי כימו. לפעמים הם מקיאים, וזאת המכונית הפרטית שלך".
"כמה אנשים יש כאן?" שאלה מכרה ותיקה ומבוגרת מאוד ממחסום־ווטש, אם לא משייח' אברק. הסתכלתי וספרתי כעשרת אלפים. "לאאא!" היא נזפה, "הרבה יותר". עלינו ל־30 אלף. אחר כך, כשזרמתי יותר פנימה לכיוון משרד רה"מ, זה כבר נראה כמו 50 אלף.
בין המפגינים הסתובבו אנשי ימין מעטים. אחד נשא אל על שלט: "רפורמה עכשיו!". לא מצאתי שום סימן לאיזה שטיק אירוני. הוא פשוט תומך של הרפורמה המשפטית ואף אחד לא דורך עליו ולא לועס אותו. בשוליים מונפים שלטים מתריסים נגד המפגינים: "די לעריצות המיעוט!". בשולי השוליים, מאחורי גדר משטרתית, נערי מתנחלים ארוכי פאות מתריסים: "איפה הייתם בהתנתקות". והכל, לא נעים, סליחה בוגי יעלון ויאיר לפיד, הכל ברוח טובה. בדרך חזרה זוהה עוד מוקד הפגנות בכניסה העורפית לכנסת והתחלתי לחשוב שהמספרים הם בין 50 ל־100 אלף.
בשלב מסוים עלתה השאלה אם יש במה מרכזית ונאומים, כי לא נשמעו רמקולים עם זעקות וסיסמאות. ידיד שתפס עמדת תצפית שולטת צילם עשרות טקסטים של שלטים מזווית גבוהה. הוא נשאל בהתכתבות האם הוא מזהה במה או נאומים ואמר שגם הוא לא מבחין בשום דבר כזה.
תוסיפו סימני קריאה
מעולם לא היה פער כזה בין רבים כל כך לבין מעטים כל כך, שממוסגרים כמנהיגי מחאות והפגנות. כמו יאיר לפיד, בוגי יעלון ואהוד אולמרט
בדרך חזרה חשבתי, שרק יימשך ככה וייגמר והכל יהיה בסדר. מי יודע, קורים דברים גם במקומות מרוחקים בהפגנה המפוזרת הזאת. בסך הכל הרושם היה שהמשטרה הצליחה לבודד בין ההפגנה לכנסת. בבית, אל מול מסכי האתרים, בייחוד YNET, התמונה משתנה. היתה סתירה מוחלטת בין מה שהשתקף באתרי החדשות לבין המציאות בשטח. נחשף הגיבור האלמוני של ההפגנה, יאיר לפיד. הוא מוקד הדיווחים. והוא נאם. חבר מדווח בטלפון שהבן של עוזר חולדאי, מנהל בית הספר בקיבוץ חולדה, העביר שיעור בהיסטוריה על המעבר ההכרחי מדיקטטורה לדמוקרטיה באמצעות שפיכות דמים. זה ההוא, שעירו תל אביב, נראית כמו סדום ועמורה.
"לא יסתמו לנו את הפה", הכריז לפיד בנאום מסתורי שלא שמעתי ולא ראיתי. להכניס סימן קריאה, כפי שהנחה דן בן אמוץ בסאטירה שלו, "נאום דמגוגי". "אנחנו לא נישאר בבתים כשהם" - הם! - "מנסים להפוך את ישראל לדיקטטורה חשוכה ולסתום לנו את הפה". לסתום לנו את הפה, אמרנו כבר? "הטירוף הזה". ו"אנחנו נילחם ברחובות עד שננצח".
מעולם לא היה פער כזה בין רבים כל כך לבין מעטים כל כך, שממוסגרים כמנהיגי מחאות והפגנות. כמו יאיר לפיד. בוגי יעלון. אהוד אולמרט. לפי דיווחים סודיים אפילו עמוס גלעד נאם ועמי אילון. היתה אלימות, או כמעט אלימות, בהפגנה. הכל לפי הרשת. הופץ סרטון שמראה צעיר אחד או שניים משתוללים אל מול גדרות סיביר וכמה שוטרים מייצבים את גדרות התיל החלודות המאיימות המחושמלות המוארות בזרקורים מסתובבים וקני מכונות ירייה מכוונים אליהן. כל האקשן אורך אולי חצי דקה, והבחור המשתולל שב להפגנתו בשלום, וחלום הבלהות חוזר למציאות המוארת באור תכלת עזה וחמימה בין בנייני הממשלה לבין האוניברסיטה העברית. כך גם סרטון שמציג שני צעירים הזועקים "ביבי בוגד! ביבי בוגד!", וברקע הלמות תופים. אז לא תופים אלא תוף בודד והכל הצגה של שני אנשים.
לפי YNET השתתפו בהפגנה 70 אלף איש. נראה סביר. לא חולפת שעה והמספר עלה ל־90 אלף. כנראה נשמעו מחאות ממוקד מארגני ההפגנה. התופעה המוזרה: הפוליטיקאים מובילי ההפגנה קיצוניים ונוטפי חזיונות של דם ואש ואלימות, ואילו המפגינים עצמם נינוחים. לא אוהבים את נתניהו במיוחד, אבל רחוקים מהקרניים האיומות של פורצי ה־6 בינואר בוושינגטון כפי שהם רחוקים מקרני האיילים בחוג הארקטי. ראיתי שלט שהניף אזרח זר, שהעיד על מידת הבורות בציבור. זאת מיני־דיסרטציה: "אם אלה המושלים אינם חייבים דין וחשבון ואינם נושאים באחריות, אסור לעם להסכים להיות נשלטים על ידם". באנגלית, אלא מה? למי הוא התכוון? לנתניהו, דרעי ויריב לוין, או לאסתר חיות והיועצת המשפטית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו