שוב ושוב היא משתרבבת לשיח. ההתנתקות. סיבת הסיבות, עילת העילות של הימין לנקום לכאורה בבג"ץ ולהוביל את הרפורמה המשפטית. להעניש את מערכת אכיפת החוק על כך שהיתה חותמת גומי לתוכנית ההתנתקות מגוש קטיף, על כך שזכויות האדם נעצרו סלקטיבית מול חופי עזה, על כך שאפשרו לכלוא קטינים באופן סיטונאי, על כך שעצרו אוטובוסים בדרך להפגנות כמקובל רק בדיקטטורות.
הקישור הזה לגירוש מגוש קטיף נעשה גם על ידי תומכי הרפורמה וגם על ידי מתנגדי הרפורמה. גם אני רוצה לקשור בין אז לכאן ועכשיו, אבל בדרך אחרת לגמרי. מפני שנקמה בבג"ץ אינה הדרך שלי. מי שתומך באמת בשינוי מהותי במערכת המשפט, ואני בהחלט תומכת, חייב להיות קוהרנטי. אסור היה לבג"ץ למנוע את יישום תוכנית ההתנתקות. התוכנית אושרה באופן חוקי, אם כי מסריח, על ידי כנסת ישראל וממשלת ישראל. הסירחון נבע מהאופן שבו פיטר אריאל שרון שרים שהתנגדו לתוכנית. אבל אקטיביזם שיפוטי רע בכל מצב, גם כאשר הוא נוח אידיאולוגית. צריך להודות (בכאב) על כך שבג"ץ לא מנע מהממשלה לבצע החלטה שהתקבלה כחוק. מי שמתנגד לפסילת חוקים על ידי בג"ץ, בהתאם לכל מיני אמות מידת עמומות, לא יכול להשתוקק לכך שבג"ץ יפסול חוק גם אם התקבל בדרך מסריחה באופן סביר או מצחינה עד השמיים.
אז למה אני מעלה מן האוב את ההתנתקות? מפני שמתנגדי הרפורמה צריכים ללמוד ממתנגדי ההתנתקות מחאה מהי. גבולות המחאה מהם. בואו נשווה רגע בין האופן שבו נולדה תוכנית ההתנתקות לבין האופן שבו באה לעולם הרפורמה המשפטית.
בבחירות לכנסת ה־16, בינואר 2003, רצה מפלגת העבודה בראשות עמרם מצנע תחת המצע של יציאה חד־צדדית מרצועת עזה. אריאל שרון, אז יו"ר הליכוד, הביע התנגדות נחרצת ליציאה חד־צדדית שתהווה פרס לטרור, והמשיך להבטיח בקמפיין הבחירות שלו כי "דין נצרים כדין תל אביב". אלפי פעילי ימין, מרביתם תושבי התנחלות, יצאו אז לרחובות, גם אני ביניהם, עברנו בית־בית כדי לשכנע את המתלבטים לתמוך באריאל שרון. הליכוד זכה בניצחון חסר תקדים עם 38 מנדטים, ואילו מפלגת העבודה התרסקה ל־19 מנדטים.
העם אמר את דברו.
ההדלפה של פרקליטה בכירה, ליאורה גלט־ברקוביץ', רגע לפי הבחירות, כי מתקיימת חקירה פלילית נגד שרון, לא הצליחה לחבל בניצחונו. אבל בסופו של דבר, החקירות עצמן, כך העידו רבים, גרמו לראש ממשלת ישראל לאמץ אותה תוכנית שדחה נחרצות ערב הבחירות.
הפרקליטות אמרה את דברה. כעומק החקירה - עומק העקירה.
והתקשורת? נכנסה לאקסטזת אִתרוּג. גזל קולות הבוחרים לא הטריד את העיתונאים, גם לא שחיתות שלטונית או קשרי הון־שלטון. אקסטזת האתרוּג הפכה לדת קדושה, כך שמי שלא התיישר לפי הקודים של המסדר הוקע מחוץ למחנה.
שולטים בנרטיב
בניגוד להתנתקות, הרפורמה המשפטית היתה חלק מהמצע של מפלגות הימין. היא לא נולדה יש מאין אחרי הבחירות, אלא היתה חלק אינטגרלי מקמפיין הבחירות לכנסת ה־25. אחרי סבבי בחירות אינסופיים העם אמר את דברו, שום קול לא נגנב, שום בוחר לא הולך שולל, והוקמה ממשלת ימין.
מפלגות המרכז והשמאל בחרו להישאר מחוץ לממשלה, ולא להשפיע עליה מבפנים, בטענה כי לא יוכלו להיות חלק מממשלה שבראשה עומד אדם שמתנהל נגדו הליך פלילי. משום מה, כשהליך פלילי התקיים נגד אריאל שרון, זה לא מנע מהם לתמוך בממשלת ההתנתקות. הידד לצביעות.
בדמוקרטיות מקובל שהשלטון הנבחר יוציא אל הפועל את הבטחותיו ערב הבחירות. בשום פנים ואופן אי אפשר לכנות תהליך טבעי שכזה במונח הפיכה. אבל זה השם המכוער שהדביק השמאל לרפורמה המשפטית - הפיכה משפטית. זו דרכו של השמאל. כשמשהו לא מוצא חן בעיניו הוא ממציא לו כינויים מבזים. הודות לשליטה של השמאל ברוב כלי התקשורת הוא מצליח להכתיב את הטרמינולוגיה ולשלוט בשיח ובמצב הרוח הציבורי. הימין תמיד נכשל בזה. במקום לדבר על רפורמה משפטית, הימין היה צריך לדבר על נורמליזציה משפטית.
מטרת תוכנית לוין־רוטמן היא להחזיר את מדינת ישראל לנורמליות, כפי שנהוג ברוב־רובן של המדינות הדמוקרטיות, שבהן שופטים נבחרים על ידי נציגי ציבור ולא ממנים את עצמם מתוך קליקה סגורה שאין בה ייצוג לכל רובדי החברה. דמוקרטיות שבהן תפקיד מערכת המשפט הוא לפרש וליישם את החוק, ולא למחקו ולבטלו. זו אינה הפיכה משפטית אלא נרמול יחסים בין הרשויות, ניסיון להחזיר לריבון המייצג את רוב העם את כוחו, שהופקע על ידי המהפכה החוקתית שהוביל אהרן ברק.
המסר הפשוט הזה לא הצליח לחלחל אל הציבור הרחב, שלא מבין לעומק מהי הרפורמה המשפטית ונתון לרושם של שטיפת המוח של כלי התקשורת המתנגדים לנורמליזציה.
בחזרה לקיץ 2005. אף שאוהבי ארץ ישראל, ובראשם תושבי גוש קטיף, חשו מרומים ונבגדים, הם לא הכריזו על מלחמת אחים, לא איימו להשתמש בנשק חם אם יפונו מביתם. להפך, הסיסמה המרכזית שליוותה את מחאתם היתה נאיבית במיוחד: באהבה ננצח. האהבה לא ניצחה. גם לא הרוח.
גם אני ענדתי אז על פרק כף ידי את הצמיד הכתום. עם בכורי בן השנה יצאתי לעמוד במחאה הכי מרשימה והכי לא אלימה שהתקיימה אי־פעם במדינת ישראל, שרשרת אנושית של 130 אלף בני אדם מגוש קטיף לכותל המערבי. בהמשך מנהיגי הציבור, ובראשם ראשי מועצת יש"ע, מנעו מההמונים להמשיך במסע לגוש קטיף ועצרו את המחאה בכפר מימון. הם שילמו על זה בתפקידם, מאחר שאיבדו את אמון הציבור שהנהיגו. המנהיגות של הימין הקריבה את עצמה כדי למנוע מלחמת אחים. רוב המנהיגות גם התנגדה לסירוב פקודה, ובשום פנים ואופן לא דיברה על מחאה אלימה, בטח ובטח לא על שימוש בנשק חם, כפי שמאיימים היום בשמאל. מי שרוצה להתעמק בסגנון מחאת ההתנתקות, מוזמן לעיין בספרה המצוין של ד"ר ענת רוט, "לא בכל מחיר".
מאז ימי אלטלנה ועד לגירוש מגוש קטיף פעל הימין לפי תפיסת העולם ש"לא בכל מחיר", בטח ובטח לא במחיר של מלחמת אחים. השמאל, לעומת זאת, דוגל בתפיסת "בכל מחיר". גם במחיר שריפת אסמים. אחרי שהפסיד בבחירות, במקום לקבל את ההכרעה הדמוקרטית מוביל היום השמאל תהליך של המרדה ופירור הדמוקרטיה, וקולות מרכזיים בתוכו, כולל מנהיגי ציבור ורמטכ"לים בדימוס, מאיימים במלחמת אחים. כשצד אחד דבק בעמדת "רק לא מלחמת אחים", והצד השני מנופף באיומי מלחמת אחים, ברור מי ינצח. כך מצליח השמאל לכפות את עמדותיו, שלא זכו לרוב בקלפי.
גם במחאת ההתנתקות היו קולות קיצוניים, למשל של ח"כ אריה אלדד, שקרא למרי אזרחי לא אלים. היו חסימות כבישים, היו קולות שקראו לסרבנות. והיו בשוליים גם מעשים אלימים ומגונים. התגובה של מערכת אכיפת החוק היתה לא פרופורציונלית. חוק ההתנתקות הכיל סעיף מיוחד שאפשר לראשונה בישראל לכלוא קטינים יחד עם בגירים. מאות קטינים נעצרו לתקופות ממושכות. שוטרים התנפלו בכוח בלתי סביר על מפגינים שהעזו לחסום כבישים, ומארגני החסימות הואשמו בהמרדה וזכו להוקעה ציבורית.
פשוט לא להאמין שהיום, במחאת כנגד הרפורמה המשפטית, חסימת כבישים המונית נתפסת כמעשה גבורה לגיטימי.
ומעל הכל: האִתרוג
ואם יש משהו שיותר מעצבן אותי מחסימות כבישים, זה כל יפי הנפש שקוראים עכשיו לעצור הכל ולפתוח בהידברות. הידברות היא תמיד רעיון משובח. אבל על מה בדיוק יש לדבר? הרגע דיברנו. כל אחד מאיתנו הביע את דעתו בקול רם ותחת חופש ביטוי מלא, ואחר כך כולנו נכנסו מאחורי הפרגוד ובחרנו ממשלה. אז למה לעצור מהלך שקיבל את הסכמת רוב הציבור בשביל להידבר? ואיפה הייתם כולכם כשהנהגת גוש קטיף ז"ל התחננה לערוך דיון ציבורי אמיתי על ההתנתקות, והציעה את הרעיון של משאל עם? אז אריאל שרון דחה את הרעיון והציע לקיים משאל בין מתפקדי הליכוד.
כמו רבים בימין, גם אני עזבתי הכל ויצאתי למסע "פנים אל פנים", שבו עברנו דלת־דלת בין מתפקדי הליכוד, עם עלים ירוקים ופרחים תוצרת גוש קטיף, כדי לשכנעם להצביע במשאל נגד ההתנתקות. אני זוכרת את עצמי דופקת מבוישת על דלת בתי ליכודניקים בראשון לציון, מתחננת שיכניסו אותי לביתם ופותחת במסע הסברה נלהב.
מסע "פנים אל פנים" הצליח. מתפקדי הליכוד הצביעו נגד ראש מפלגתם, ונראה היה כי ריצת האמוק של שרון תיעצר, שגוש קטיף ניצל. אבל שרון הדורסן רמס את החלטת מתפקדי הליכוד, והמשיך להוביל את תוכנית הגירוש.
אז לא קמו כל מיני פורומים של יפי נפש שפרסמו שלטים מרשימים ברחבי ישראל ובעיתונות עם קריאה להידברות. גם נשיא מדינת ישראל דאז לא הרגיש צורך לשאת נאום ולדבר על הסכמות ציבוריות רחבות. התקשורת המשיכה לאתרג, ובמקביל ערכה מסע דה־לגיטימציה מבהיל לתושבי גוש קטיף, שצוירו כהזויים, כאלימים וכסכנה לדמוקרטיה. היתה באוויר אפילו שמחה לאיד. אנשים שמתנגדים בכל מחיר לטרנספר של ערבים עלצו על גירוש יהודים.
במקביל, שוב ושוב הזהירו אותנו מפני מעשי אלימות הצפויים בזמן הגירוש. האנשים שהובילו את המאבק הציבורי הכי דמוקרטי במדינת ישראל הואשמו כמי שמסכנים את הדמוקרטיה. בסופו של דבר, הגירוש האכזר יצא אל הפועל. 60 חיילים סירבו פקודה ונענשו קשות. זה הכל. ירייה אחת לא נורתה במהלך הפינוי. תושבי גוש קטיף, אלה שהובטח להם שיש פתרון לכל מתיישב, עברו שנים של סבל לא יתואר במלונות ובמגורים זמניים. מדינת ישראל כולה הפכה להיות בת ערובה של מדינת חמאסטן, שקמה על חורבות גוש קטיף. מגורשי גוש קטיף התאוששו מהמכה והמשיכו להיות אזרחים למופת. אף אחד לא ירד מהארץ.
אז לכם, מתנגדי הנורמליזציה המשפטית, אומר: למדו מתושבי גוש קטיף איך לנהל מאבק דמוקרטי על הבית. במקום לאיים בנשק, במרד, בירידה מהארץ, בהרס הכלכלה, בשביתות ובחסימות כבישים, במקום להשחיר את שם ישראל בעולם - לכו לדבר עם העם. עוד לא הומצאה השיטה הדמוקרטית הכוללת החלפת עם, גם כאשר הוא מאוד־מאוד מעצבן. במקום לדרוש לעצור הכל כדי לקדם הסכמה והידברות, רדו ממגדל השן שלכם, לכו אתם לדבר עם העם, עברו דלת־דלת, חלקו פרחים ונסו לשכנע את ההמונים. אולי בבחירות הבאות תצליחו יותר. בשונה מכם, אנחנו בכל מקרה נקבל את הכרעת הבוחר.