מאחורי מסך הליברליזם: מה הכשירו המשפטנים בימי ההתנתקות

הפיכה עושה שימוש במנגנוני המדינה, ובייחוד בפקידים משרתי ציבור, כדי לאגף את המערכת הפוליטית. זה אחד הכללים שקבע אדוארד לוטווק במחקר על ביצוע הפיכה שלטונית.
אבל בישראל מובן שזה לא ייתכן. רק בברזיל של לולה דה סילבה אפשר לנסות לבצע הפיכה נגד נשיא נבחר, שישב רק לפני שנים אחדות בכלא. הוא נהיה נשיא בלי קלון ובלי נבצרות. לוס ברזיליירוס פחות אנינים, הם מסתערים ישר על הפרלמנט. בישראל הדברים נעשים אחרת.

משתמשים במנגנונים שנוסו היטב. בג"ץ נגד מינוי שר בכיר כדי לערער את המבנה העדין של הקואליציה, ופעילות מסכלת של היועצת המשפטית לממשלה ויועציה. זה המנגנון הבדוק המאפשר בארצנו "לאגף את המערכת הפוליטית". זו הרי מייצגת את הסכנה הנוראית לדמוקרטיה, "שלטון הרוב". אייב לינקולן לא היה מתקבל היום אצל פרופ' ברק מדינה בשבועתו כי לא תסוף מהארץ "ממשלה של העם, למען העם ועל ידי העם".

ב־12 בחודש הכריזה היועצת המשפטית גלי בהרב־מיארה על עמדתה האנטגוניסטית לממשלה, שאותה היא צריכה לשרת. "מכלול החקיקה המוצע, אם יתקבע בנוסחו הנוכחי, יוביל למערכת איזונים ובלמים חסרת שיווי משקל. שלטון הרוב ידחק לפינה את יתר הערכים הדמוקרטיים... הממשלה תוכל לפעול ללא מחויבות לייעוץ המשפטי".

היא הגדילה לעשות כשהתריעה כי "שיח חסר אחריות כגון 'שלטון הפקידים', 'שלטון המשפטנים', 'כנופיית שלטון החוק' (מעניין מי השתמש בביטוי הזה), 'תופרי תיקים' וכדומה - חייב להיפסק". אלה כמובן ביטויי חנה בבלי, בהשוואה להסתה המשווה בין הרפורמה לבין הנאציזם.

כדי לבצע הפיכה באמצעיים משפטיים הכלי השימושי יכול להיות עילת הנבצרות. אליעד שרגא התרה בנשיא המדינה שיכריז על נבצרות ביחס לראש הממשלה נתניהו. לא פלא שהרעיון נהפך לכותרות השבוע כאילו בהרב־מיארה בוחנת את סוגיית נבצרות ראש הממשלה. היא הכחישה בצורה רפה. מכתב השרים אליה היה ארוך ומסורבל והפגין נחיתות מול התשובה הלקונית, הלא מחייבת, בת השורה וחצי, של היועצת.

ברור שפקיד כל כך חזק, שהצהיר על עמדותיו נגד הממשלה, פשוט לא יכול למלא את תפקידו. עכשיו לא ברור בכלל איך מזיזים את גלי בהרב־מיארה מתפקידה. הרי צריך להתייעץ עם היועצת המשפטית בהרב־מיארה על הדרך להעביר את היועצת המשפטית מתפקידה. בכל מדינה דמוקרטית נורמלית החלטת ממשלה על פיטוריה של היועצת המשפטית היתה מספיקה. אבל אצלנו... ארוכה הדרך. די לחכימא בסעיפי השתק מפולפלים בבג"ץ כדי להבין שדמוקרטיה זה אמנם שלטון הרוב, אבל יש גם "ערכים" דמוקרטיים המאזנים את שלטון הרוב.

ברור שלגלי בהרב־מיארה חסרה התרבות הדמוקרטית הליברלית הבסיסית. אם עד לכניסת הממשלה החדשה בקושי ראו כתם צהוב מרצד על המסכים, הרי מאז הבחירות היא לא יוצאת מהפריים. היא פשוט היתה צריכה לעשות מעשה, כמו השגרירה בפריז והשגריר באוטווה, ולהתפטר או לפחות להציע את התפטרותה. משלא עשתה כן לממשלה יש די סיבות לפטר אותה, ואפשר גם להסתמך על חוות דעתו של הנשיא בדימוס גרוניס, שלפיה אין לגלי הכישורים הדרושים לתפקיד.

פעולותיה בממשלה הקודמת בנושא חקירת הרוגלות המשטרתיות, ועדת מינויי הבכירים ופרשת הסכם הגז עם חיזבאללה, תוך מחיקת הכנסת ממסכת האישורים, מוכיחות שהיא פועלת משיקולים זרים, לא מקצועיים ולא דמוקרטיים, לדעת רבים. עכשיו גם ברור שלא יכול להתקיים שום שיתוף פעולה בין הממשלה לבינה.

מאחורי מסך הליברליזם

לא משנה אם ההתנתקות היתה מוצדקת או לא; מה שחשוב הוא שברגע מבחן היסטורי מערכת המשפט לא היוותה שום בלם ואיזון על החלטות הרוב. בדיוק להפך

להבדיל מהרבה קשקשנים העוסקים בדמוקרטיה בהיבטיה המשפטיים המופשטים, ד"ר בועז סנג'רו בחן את הדמוקרטיה בתנועה. דהיינו, בשעת מבחן. ערב ההתנתקות, בתוכה ולאחריה. במאמר גדול ומפורט הוא כינה את המשטר באותה עת "דמוקרטיה מגומדת". ביטוי מנומס. יש שהיו משתמשים בביטויים בוטים יותר, כמו הרעיון הגדול של פרופ' קלוד קליין בדבר "דיקטטורה קונסטיטוציונית". הוא אמר ב־2005: צריך לתת תמיכה ורוח גבית להחלטות הממשלה והכנסת. הלב נחמץ לראות שלא קם שום שופט או יועץ משפטי או איזה ריבוינע של עוילם באותה עת, שיתקומם כנגד חוק שלפיו החל מתאריך מסוים באוגוסט 2005 - אם אתה נמצא בבית שלך שבו גרת שנים רבות, אתה אוטומטית נהפך לפושע שדינו שלוש שנות מאסר. אבל סנג'רו חושף את הערכים האמיתיים שמאחורי הצדקנות ה"ליברלית" ו"הפלורליסטית".

השופטים והיועמ"ש מצאו בשעתם כל תרגיל גמישות ניסוחית כדי להצדיק פסיקות דרקוניות לדיכוי מחאת ההתנתקות. קשה לתת אמון באותם אישים, הבאים היום להמריד נגד תיקונים שמציעים אישים פוליטיים שמעולם לא ירדו לשפל מוסרי כזה

חשוב ללמוד כיצד נערכה מערכת המשפט מלמעלה, בית המשפט העליון ונשיאו ברק, ועד למטה דרך היועצים המשפטיים שבראשם מני מזוז, הפרקליטים וגם בתי המשפט המחוזיים ושופטיהם. את רוח הדברים ראיתי בישיבת ועדה כלשהי בכנסת לפני ההתנתקות, שבה הופיעה שרת המשפטים ציפי לבני ודיברה מדם ליבה: היא שפכה חמתה על ילדה בת 14 או 15 שהתייצבה כנגד שוטר - שומו שמיים, שוטר! - והאשימה אותו ואת המשטרה שהם פועלים כמו הבריטים. כמו הבריטים!, ציפי לבני התקוממה. איך מאפשרים לילדה לדבר ככה?! מי הם ההורים? מי המחנכים?!

לא פלא ששופטות ביהמ"ש העליון אילה פרוקצ'יה, הליברלית הנאורה הנואמת בראש חוצות על קץ הדמוקרטיה, ועמיתתה מרים נאור הפליאו מהלומות מחץ משפטיות על ראשן של ילדות בנות 12, 13, 14 שמחו על תוכנית הפינוי מרצועת עזה ומצפון השומרון. "הדברים הגיעו לשיא בהחלטה של בית המשפט העליון - מפי אילה פרוקצ'יה - לעצור עד לתום ההליכים ילדה בכיתה ח' (בת 14), אשר הפגינה נגד ההינתקות תוך הפרת התנאי של מעצר בתחומי יישוב מסוים..." הסיבה: העלבת שוטרת. הילדה ישבה 39 יום במעצר. בהנמקתה קבעה השופטת פרוקצ'יה: "המשיבה היא נערה צעירה בשנים (קטינה), אשר עד לתקופה האחרונה לא היתה לה כל מעורבות עם החוק... תופעות אלה אינן יכולות לזכות ליחס מקל או מתון בשל רקע רעיוני כזה או אחר... לא תינתן לגיטימציה כלשהי למעשים של הפרת החוק, הננקטים לצורך החדרת רעיון חברתי או מדיני כזה או אחר... כללי המותר והאסור ייאכפו בעיתות רגיעה וכך בעיתות משבר; כך לגבי בוגרים וכך לגבי צעירים (קטינים), ככל שיהיו מעורבים במעשים של הפרת חוק". פרוקצ'יה עסקה בהשלכת ילדים נוספים למעצר.

חברתה נאור החזירה עצור שלא היו נגדו כל ראיות חזרה להישפט בערכאה הראשונה, במקום לשחרר אותו. פרוקצ'יה נואמת בימים אלה בהפגנות מחאה, שעל פי הקריטריונים של שנת 2005 כרוכות בהן הפרות בוטות ואלימות של החוק, כגון חסימת כבישים. מתברר שאצלה החדרת רעיונות חברתיים או מדיניים מסוג מסוים מזכים ילדה במעצר, אף כי מדובר בהעלבה בלבד, ואילו החדרת רעיונות מדיניים מסוג אחר מזכים את פרוקצ'יה בדוכן נואמים כשגרירת הצביעות השיפוטית.

גם לנשיא בדימוס ברק היה מה לומר באותה תקופה אפילה על "המרדה", סוג עבירה שסנג'רו המליץ למחוק מספר החוקים. "מילות המפתח להבנת האגרסיביות של מערכת אכיפת החוק הן 'המרדה' ומולה 'דמוקרטיה מתגוננת'", כתב סנג'רו, והביא ציטוט מאהרן ברק. "לא במרי אזרחי עסקו הנאשמים אלא בהמרדה... אכן, הדמוקרטיה שלנו היא דמוקרטיה מתגוננת... היא מגינה על עצמה מפני אויביה מבחוץ. עליה להגן על עצמה מפני מתמרדים נגדה מבפנים", כתב נגד מנהיגי ימין שקראו לחסום כבישים. "חובה זאת מוטלת על כולנו: על רשויות השלטון... על כל השופטים". זאת לא בדיוק עצמאות מערכת המשפט, כאשר מתבצע גלייכשאלטונג דורסני כזה לאורך כל שרשרת הפיקוד המשפטית. השופטים קלטו את המסר, ואחד מהם קבע כי "בית המשפט רשאי וחייב במקרה הזה להעביר לציבור את המסר, שאדם המנסה לסכל ביצוע החלטות של מוסדות השלטון שנתקבלו כדין - אדם כזה לא יינקה".

מי שהפגין את ערכיו הדמוקרטיים בצורה המחרידה ביותר היה השופט יצחק זמיר, שוב כשהוא מנחית את פטישו על ראשי ילדים: "כאשר עוסקים בצעירה (קטינה; השופטים טיפלו בנערות בנות 14-12) שהשתתפה בהפגנות אלימות, צריך לראות את הרקע: מרד נגד שלטון החוק. זאת מלחמה על היסודות של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, ובמלחמה כמו במלחמה. החוקים באופן בסיסי בעת מלחמה אינם אותם חוקים של ימים רגילים... במאבק הזה נגד ביצוע החלטות כנסת וממשלה - חיל החלוץ של חוסמי הכבישים ומסכני החיים היו צעירים מאוד... ההורים סירבו לגנות... וכשהם (הילדים) נשלחים כפורעי חוק - צריך להתייחס אליהם כאל פורעי חוק".

ברור שמערכת המשפט ושלוחיה באכיפת החוק מאיימים הרבה יותר על חירות האדם בישראל ועל כבודו מאשר המערכת הפוליטית. לא משנה אם היה מוצדק לבצע את ההתנתקות או לא; מה שחשוב הוא שמערכת המשפט וגדוליה לא היוו שום בלם ושום איזון על החלטות הרוב. כן, שלטון הרוב. השופטים והיועץ המשפטי לממשלה מצאו כל תרגיל גמישות ניסוחית כדי להצדיק פסיקות דרקוניות מימי למך. קשה לתת אמון באותם אישים, הבאים היום להמריד נגד תיקונים שמציעים אישים פוליטיים שמעודם לא ירדו לשפל מוסרי כזה כמו אילה פרוקצ'יה, מרים נאור, מני מזוז, יצחק זמיר ואהרן ברק.

ייתכן שהמבנה שקיים היום, של התלכדות השורות כמערכת שלטונית מקבילה על ידי היועצים המשפטיים, התגבשה בתקופת ההתנתקות. בית המשפט העליון מייצר את הקו האידיאולוגי ומתפקד כמו בשיטה הסובייטית כפוליטביורו. היועצים המשפטיים כפופים ליועצת המשפטית לממשלה, שמתואמת עם נשיאת בית המשפט העליון שנמצאת בראש הפירמידה. כך הפכו היועמ"שים לקומיסרים החייבים דין וחשבון ליועצת המשפטית, ולא לשרי הממשלה. במערכת הכמו־סובייטית הזאת הקומיסרים המשפטיים מוצמדים לכל שר, לכל מנהל, לכל מח"ט ואוגדונר ואלוף פיקוד בצה"ל.

במקום שיעזור לשרים להתמצא בסבך המשפטי הכרוך במדיניות שהם רוצים ליישם, היועץ המשפטי בכל משרד מביא איתו שיקולים זרים. אחד מהם, אולי החשוב ביותר, הוא עצם שרידותה של המערכת המקבילה שאינה נבחרת ושהוא חלק ממנה. הסיסמה המצדיקה את התנהלותו היא שהוא נאמן הציבור. בראייה זאת, השר הפוליטיקאי הוא אויב פוטנציאלי.

מי שעוטף וקושר את כל החבילה הזאת ומגיש אותה בטוב טעם לאזרח הנאור זה עיתון "הארץ". כשאחד המפקדים הבכירים בהתנתקות הודיע כי אנשיו יגיעו לאתר הפינוי בידיים חשופות, ולא יכניסו נשק לשטח, "הארץ" נזף בו במאמר מערכת: "זה מרד, לא מחאה" היתה הכותרת, ודרש להביא את הנשק. התפיסה של החוק והמשפט היא אינסטרומנטלית ככלי שלטוני שימושי כוחני. לא מדובר בתרבות דמוקרטית עמוקה. זהו ליברליזם צמא דם.

איש החברה הפתוחה

הוא החל את דרכו בקומוניסטים העברים והפך לאחת הדמויות שאי אפשר בלעדיהן באינטליגנציה הישראלית. קולו של פרופ' יוסף אגסי יחסר בוויכוח העכשווי

קצת אירוני שהופעתו הציבורית המשמעותית האחרונה של פרופ' יוסף אגסי שנפטר השבוע, היתה כמנחה האירוע יוצא הדופן של ד"ר משה ברנט נגד נבחרת הקשישים של השמאל. זה היה לפני איזה שנה וחודש. ההקלטה של ברנט פוצצה את הרשת. יושב ישראלי מלומד עם רקע של אוקספורד ומשווה בין המשפט המפוברק נגד בנימין נתניהו לפרשת ארלוזורוב ולמשפט דרייפוס. האיש שישב על ידו והנחה ביד אמונה היה יוסף אגסי, סגר עליו מאחור ד"ר חיים אסא. היתה שם נדמה לי גם יואלה הר־שפי. בשלב מסוים אמרה מישהי: "אנחנו נוהגים בבריונות כלפי משה".

אגסי קטע אותה: "חס וחלילה, אנחנו אוהבים אותו". ואכן, זה היה הפילוסוף, שהחל את דרכו בשנות ה־40 בקומוניסטים העברים והפך לאחת הדמויות שאי אפשר בלעדיהן באינטליגנציה הישראלית. הוא היה נשוי ליהודית בובר, נכדתו של מרטין בובר. ב־2008 דרש שהלאום שלו יירשם בתעודת הזהות כ"ישראלי" במקום "יהודי". היה תלמידו של קרל פופר בלונדון סקול אוף אקונומיקס בשנות ה־50 וערך בעברית את ספרו "החברה הפתוחה ואויביה". כבן למשפחה חרדית ירושלמית היו לו ערכי תשתית שאפשרו לו להבין את מושג "החברה הפתוחה", שזו תרבות שלמה שאינה מובנת לא לברק ולא לברק מדינה.