באוקראינה שומעים את הד הנשמה היהודית מול הניאו־פשיזם הרוסי

זה כמו רעש רקע. מוזיקה חלשה וארורה, מתוזמרת על ידי הפרופגנדה של פוטין והאידיוטים השימושיים שלו.

באופן כללי, מדובר בטענה שאוקראינה הנלחמת והמעונה היא גם אחת ממדינות אירופה האנטישמיות ביותר - וללא שום תקווה לתיקון הבעיה. לפיכך, פעם אחת ולתמיד, האם הדבר נכון?
ובכן, ודאי שבשנות ה־30 וה־40 של המאה ה־20 היתה אוקראינה ארץ דמים עבור היהודים.

הדבר נובע מכך שאוקראינה הסובייטית, שעברה סובייטיזציה, או ליתר דיוק, אוקראינה שהיטלטלה מצד לצד בין השליטה הסובייטית לזו הנאצית - שימשה גם אחת הבמות המרכזיות של השואה להוצאה להורג בירייה. בעמק באבי יאר לבדו הוכרחו 33,771 גברים, נשים וילדים יהודים לחפור את קבר האחים שבו ייקברו גופותיהם החמות עדיין, הרועדות עדיין - שכן, הם לא מתו מייד.

כאשר אני כותב "סובייטית" או "שעברה סובייטיזציה", אני בוודאי לא אומר זאת כדי להקטין את חלקם של האוקראינים מאזורי הכפר והערים מסביב, אלא כדי להזכיר שהיו, וממשיכות להתקיים, שתי "אוקראינות".

מסרבים להיות משרתים

אוקראינה אחת שעדיין לא התקיימה כאומה חופשית וריבונית. שהמשורר הרוסי ממוצא אוקראיני יבגני יבטוּשֶנקוֹ צייר את דמותה ברקוויאם שכתב על נרצחי באבי יאר. מדינה שבה "מנהלי הפונדק" היו צמאים "לדם פוגרומים" והסריחו "מוודקה ובצל", וכשהקורבנות "המוטלים ארצה בבעיטות מגפיים" ביקשו רחמים, עודדו הרוצחים: "הכו את היִידים, הצילו את רוסיה!" - אכן, את רוסיה...
ואוקראינה שנייה, אחרת לגמרי, שהשתחררה מאותה רוסיה בדיוק. אוקראינה שמסרבת למעמד של צמית מאז התפרקותה של בריה"מ, מאז המהפכה במָאידָן (כיכר העצמאות בקייב, המתרגם) והפלישה של צבא פוטין. אוקראינה המסרבת להיות משרתת פשוטה לפולשיה ואחותם התאומה, אוקראינה המסרבת להיות סינדרלה מהטוּנדרות, שפולשיה השיכורים ממרחב המחיה שלהם דוחקים בה להיות. אוקראינה הנמצאת בדרכה להעביר דף בעברהּ, כי היא נעשתה למדינה חופשית וצעירה, ובחרה לצדד במחנה המדינות הדמוקרטיות באירופה באופן שאינו משתמע לשתי פנים.

זוהי המדינה היחידה בעולם שבה בנר ראשון של חג החנוכה אפשר היה לראות חסידים מציבים מנורה עצומה בכיכר המאידן, ואנשים רבים - מובלים בידי ראש העיר של קייב - מלווים את ההדלקה

אוקראינה זו, השנייה, יודעת שהיא אחת מארבע המדינות עם המספר הגדול ביותר של חסידי אומות העולם, כמו הארכיבישוף המטרופּוליטני אנדריי שֶפּטִיצקי ועוד רבים אחרים.

אוקראינה של אוּמן, עירו של רבי נחמן מברסלב, שצילמתי בה רב אחד, מין חסיד אומות עולם הפוך, מספר איך האיכרים מאובּלסט צֶ'רקָאסִי מצאו מחסה בבית הכנסת שעמד בראשו בימיה הראשונים של התקיפה הרוסית.

המדינה היחידה בעולם שבה בנר ראשון של חג החנוכה אפשר היה לראות חסידים מציבים מנורה עצומה בכיכר המאידן, ואנשים רבים - מובלים בידי ראש העיר של קייב - מלווים את אותה הדלקת אש; אש שעלתה לשמיים וזהרה לבסוף בפסגת העיר המופצצת והמנותקת מחשמל. כמו שהתבדח רב מסוים: "הרוסים משגרים עלינו טילים בליסטיים, אנחנו נשגר עליהם טילים קבליסטיים!"

מדובר באוקראינה של היחידה הצבאית "אָזוב", שאחד ממפקדיה, איליה סַמויילֶנקו - חייל אמיץ עד אין קץ, ששרד את התופת במפעל הפלדה אָזוֹבסטָל - חזר זה עתה מישראל. הוא ביקר במצדה כדי לשאוב את הכוחות הנחוצים לו לפני ששב אל הלחימה. נדמה שאין הכחשה צורבת יותר - אל מול משב הרוח הטובה של ההיסטוריה - עבור הכסילים המבטיחים את חזרתה של אוקראינה לשדי עברהּ, מאשר התמונה הזו של בחור צעיר המפלס את דרכו בין האבנים החמות על אותו הר המסמל את ההתנגדות היהודית, בעוד באוקראינה יורד שלג וקר; מאשר הרעיון הזה של קנאי אוקראיני הצועד בין העשב והאבנים של מצודה בת אלפיים שנה במדבר יהודה, בשעה שהוא רואה בעיני רוחו את ההפצצות ואת ההריסות שזיהמו את מחסני הברזל התת־קרקעיים במָרִיוֹפּוֹל שבהם החזיק מעמד, אף הוא, במשך 40 יום.

דוד מול גוליית

ולבסוף, אוקראינה הזו, השנייה והאחרת, היא גם מולדתו של וולודימיר זלנסקי, נשיא בעל שיעור קומה צ'רצ'ליאני שנבחר ברוב קולות - וגיבור יהודי. האם סיפור חייו של אותו בן לניצולי שואה, שלא היו לו תחילה טנקים, מכשור או אַפָּרַטְצִ'יקים כדי להתמודד עם הענק הרוסי, אלא רק את חירותו הקשה - אינו אחד מהסיפורים שמקורם בתנ"ך?

ומול חזרתו של גוליית הפלישתי, האם לא מדובר בלידתו של דוד קטן, אדון האמת ואלוף צבאות, אמן נעים זמירות ואסטרטג שאין שני לו, היכול להתנגד לעלבון הפלישה רק באמצעות תבונת שריריו ותחבולותיו? האם לא מדובר באברהם המתעורר לבד, לפי המדרש, כדי להילחם בארבעת המלכים המחזיקים את לוט בשבי? האם לא מדובר ביהודה המכבי מול הממלכה הסלאוקית, בניצחונם המפתיע של החלשים על החזקים, של הענווים על המתנשאים, של המיעוט על הרוב?

ובסופו של דבר, מול הניצוץ הכוזב של בית המקדש המחולל, האם לא מדובר בכד שמן קטן שאורו לא נובע מעוצמה, אלא מכך שהוא יוצא דופן?

תחבולה של התבונה. הרפתקה של הזיכרון. זאת עובדה קיימת. ההיסטוריה היא לא תמיד קללה. לא מדובר בחזרה נצחית של טינה ועוון. ואם יש מקום מסוים במלחמה הזו שבו נוכל לשמוע את הדהּ של הנשמה היהודית מול הניאו־פשיזם הרוסי - יהיה זה באוקראינה.