אריה קרישק (70) הגשים חלום, שגם בין החולמים חלומות מהסוג הזה, לא כל אחד רוצה להגשים אותו. זה להיכנס כדמות לתוך תסריט שכותבת המציאות. כסופר צללים גלוי הוא נשאב במכונת הזמן לתוך "עסק הביש" ואחריו פרשת לבון. "האדם השלישי" העניק לפרשת עסק הביש משנות ה־50 את הנופך הקונספירטיבי. היה סרט כזה שיצא כמה שנים לפני שבישראל אימצו את הביטוי ככינוי לאחת הדמויות הראשיות בפרשה, זיידנברג, הוא אברי אלעד. דמות האדם השלישי מופיעה תמיד כששני צדדים בסכסוך לא מגיעים להכרעה, ודמות מסתורית של צד ג' עוזרת לערפל את האמת המרה והקשה.
דמות של סוכן בכיר בשירותי המודיעין הישראליים, של אדם לא אמין המנהל אורח חיים פזרני, בזבזני, מכור לנהנתנות, שמניעי יוקרה חומרניים מושלים בו, הופיעה על הרדאר של המוסד קצת לפני אברי אלעד. הוא מוצג בתולדות הפרשיות בשם טדי קרוס. לפני יותר משנתיים פרסם איש הפלמ"ח והמוסד ברוך תירוש מאמר קצר בביטאון המרכז למורשת המודיעין, שכותרתו "עלילות טדי קרוס כזרז לפרשת לבון". תירוש ראה את טדי קרוס באירוע חברתי, וציין בנוכחות בכיר במוסד שהאיש מרגל. כעבור שלושה שבועות כבר תכנן איסר הראל לצוד אותו. הוא נעצר, הועמד למשפט ונידון ל־14 שנות מאסר. אבל תירוש מציין שבעקבות הפרשה נאלצה צמרת המוסד, ובראשה ראובן שילוח, לפרוש.
יש גרסה שהמבצע שהפך ל"עסק הביש" ביולי 1954 נולד מתוך אמביציה של שר הביטחון לבון ושל ראש אמ"ן בנימין גיבלי לאיזושהי הצלחה ספקטקולרית. לסכסך בין מצרים הנשלטת בידי נאצר לבין מזכיר המדינה ג'ון פוסטר דאלאס נחשב להישג מפתה עבור מי ששואף לקידום או לחיזוק מעמדו בצמרת המדינית. הפיתוי למבצע המשותף במצרים, שבסופו נכנסו חברי הרשת הישראלית למאסר ממושך ושניים התאבדו, היה גדול. לאורך השנים תפחה דמותו של בנימין גיבלי כשותף בכיר לפרשה, וכתוצאה מכך לאחת הדמויות הבולטות והמשפיעות - לרעה - בשנות ה־50. אבל לפחות זה הציל את עם ישראל מהאפשרות שבנימין גיבלי יהיה רמטכ"ל. "עליו כולם אמרו שהוא דומה לגרגורי פק. הוא גבוה, הוא אינטליגנטי, יש לו קול בריטון, הוא מבין באמנות, יודע ספרות", אומר אריה קרישק בפגישה בבית קפה בכפר תבור. מה עוד צריך כדי להיות רמטכ"ל, חוץ מגובה וקול בריטון?
"הוא אמר לי 'הופתענו' בנוגע לתוצאות הקטסטרופליות של המבצע בקהיר", אומר קרישק. אחרים שמכירים וחיים את הפרשה עד היום אומרים "בדיות". "ההפתעה היא כביכול הצדקה לכישלון. 'הבנו שאם לא אדאג לעצמי לכיסוי', זה מה שגיבלי אמר, 'אני אהיה השעיר לעזאזל'. הם הביאו את זיידנברג־אלעד ארצה ולקחו אותו לתדרוכים. אבל להגיד שאלעד תכנן מראש (את הפלת הרשת והסגרתה) זה מרחיק לכת מאוד".
אמרתי לקרישק שהתפקיד שנועד בפרשה שלאחר הכישלון הנורא לאברי אלעד בהחלט מתאים לקונספט של "האדם השלישי". "בעניין האדם השלישי, כל הזכויות שמורות לסופר גרהם גרין. תמיד יש דמות שהיא דואלית או שיש לה אג'נדה נסתרת".
הפרשות שלא פורשות
אם מדברים על התופעה, העובדה שעסק הביש ופרשת לבון עוד יכולים לפוצץ כותרות כאלה בתקשורת היא מפתיעה, 68 שנים אחרי עסק הביש וכ־60 שנה אחרי פרשת לבון. ההקשרים הספרותיים והתסריטאיים מתחילים להיות מעניינים יותר מהעובדות עצמן. לא מקרה שקרישק שולף לי תצלום משנת 1969 שבו נראים הוא עצמו, כנער בן 16 או 17, יחד עם מיכה לוינסון ואיל ברטונוב, חבריו מבית הספר התיכון, על החוף של בת ים בצילומי סרט שנקרא "עטלפים". אלא מה. "לא יודע אם אתה זוכר, בשנת 69' יצא גיליון 'קשת קולנוע' שערך משה נתן", הוא אומר.
"זוכר. דור שלם של קולנוענים גדל על החוברת הזאת", אמרתי.
"בסוף החוברת היה תרגום מחזה של הרולד פינטר, 'המרתף'. קראנו לזה 'עטלפים'. ביררתי מי מייצג את פינטר בארץ. הפנו אותי למנכ"ל הקאמרי שייקה וינברג..." וינברג הוא תעלומה נוספת, אבל זאת אופרה אחרת. "הסוכן שלו בארץ אמר לנו, 'אלמלא צעירותכם ותמימותכם היינו נוקטים הליכים משפטיים'", ובכך הסתיימה ההיתקלות הראשונה ולא האחרונה של אריה קרישק עם הכוחות העליונים בסוגיות של זכויות יוצרים וקניין רוחני.
ב־76' היה שותף עם יעוד לבנון לסרט "קשר הדבש", שטיפל לראשונה בגוש אמונים ככת קנאית שחבריה עולים על פסים של טרור. גיבורי הסיפור הבדיוני־עלילתי, אם לא הלכו לעולמם לאורך השנים, התקדמו מאז והם מכהנים היום בממשלת ישראל. לפחות צאצאיהם. קרישק מתעקש שהיום הוא רחוק מעמדות השמאל.
הרגיש שהוא מוכרח לדבר
מי שהעלה אותו על המסלול של גיבלי, ובלא יודעין סיבך אותו בקרוסלה המסחררת של סרט חדש בנוסח "סופר הצללים", היה העורך הספרותי של "על המשמר" א.ב יפה. עם בנקו אדר, שהיה עורך המוסף "חותם", היו לו שיחות ארוכות על הפרשה. מי זה בנקו אדר? אפשר לשמוע את גניחות הקהל. הוא היה מהבולטים בחוג אורנים המרקסואידי־קונספירטיבי, חבר עין שמר ולחלוטין לא איש שמאל. "זה היה ב־1992. יפה אמר לי, 'גיבלי מחפש ביוגרף'. הוא פנה לעיתונאים בעלי שמות ידועים, גם לרונן ברגמן. ברגמן כתב שלמרות הפיתוי הכספי, הוא לא חשב שגיבלי יספר את כל האמת, ולכן סירב".
בספר "סופר הצללים" של רוברט האריס גיבור הסיפור חושף בהדרגה, ואולי בניגוד לרצונו, את האמת לגבי מקרי מוות שונים ולגבי ראש הממשלה לשעבר ששכר את שירותיו, ומשלם על כך בחייו. קרישק חי את חייו בין ביתו בקצרין שבגולן לקיבוץ בית זרע, שבו חיה אשתו, ולא נראה שהוא מרגיש עכשיו מאוים. בתסריט בדיוני אפשר היה לקשר איכשהו את הסתבכותו עם החוק לפני כ־20 שנה עם ההסתבכות כסופר צללים.
כתב היד של הספר שהוא היה אמור להיות חתום עליו עם בנימין גיבלי נגנז, וזה כ־25 שנה הגנוז הזה צף בכל פעם מחדש ועושה כותרות. במשך קרוב ל־40 שנה דיברו על כך שמתישהו גיבלי יפצה את פיו ויספר את גרסתו לעסק הביש. זה לא קרה. הוא קיבל לאחר פרישתו מצה"ל מצנח זהב ועשה לביתו. עשה הרבה. אדם במעמדו ובתפקידיו הכלכליים לא רוצה לחולל זעזועים. בא הספר "עונת הגז" של שבתי טבת, שעוסק גם בפרשת טוביאנסקי וגם בעסק הביש בחלק שנקרא "קלב"ן", ב־1992, "ואז הוא הרגיש שעושים אותו שחור לגמרי. בלי טבת זה לא היה קורה", אומר קרישק, "הגיעה השעה. 38 שנים אחרי, הוא מוכרח לדבר".
פצע מדמם
כדי להבין את הדמות של גיבלי, צריך להציב אותו ליד יהושפט (פטי) הרכבי. כשיצא ספרו של טבת, אורגן באוניברסיטת תל אביב רב־שיח בהשתתפות טבת, הפרופסורים שאול פרידלנדר, אריאל רוזן־צבי ז"ל ויהושפט הרכבי. הנחה פרופ' יורם דינשטיין. "עד מהרה התברר שהאווירה ברב־שיח מחושמלת, אבל בין היתר קרה דבר בלתי צפוי מבחינתי", כתב דינשטיין, "לא רק שהתגלעו חילוקי דעות עמוקים בין שבתי טבת לבין פרופ' הרכבי, אלא התחוור לי כי הרכבי - שלתומי סברתי שהקשר האישי שלו לפרשה שולי בהחלט - נרעש ונפעם בצורה שהקשתה עליו להתבטא כראוי". טבת כתב אחר כך בחוברת שהוקדשה לפולמוס עם הרכבי, כי הפרשה היתה "פצע" בליבו של הרכבי, וכי הוא לא יחדל לדמם עד שיעצום את עיניו. גיבלי עצם את עיניו 14 שנים אחרי פטי, ואיש לא העיד על איזה פצע אצלו, בוודאי לא מדמם.
"מצפון. זה ההבדל ביניהם", אומר קרישק. טבת האשים שהרכבי השלים עם אי־חקירת הזיופים וההדחות לשקר. זה מה שהיה רצוי לדרג המדיני ואילו פטי, בכך שהשלים עם זה, שותף לאחריות. אני שמעתי גרסה הפוכה: לאחר שהחליף את גיבלי כראש אמ"ן, פטי לא רצה להכניס את הארגון מחדש למחול שדים של חקירות.
בקפה ההוא, למרגלות איזו אנדרטה ליגאל אלון, המלך של מסחה, אני שואל איך קרישק בכל זאת מסביר את הפיצוץ המחודש של הפרשה בכותרות כאלה, כי זה לחלוטין לא מובן.
"שאלה טובה מאוד", הוא אומר, "הפרשה הזאת היתה התשתית, שבה התחיל העימות הגדול בין צבא לממשלה. נחשפו האינטריגות. זה התגלם בעסק הביש ובפרשה. זה הניח את היסודות להרבה דברים שהתרחשו בעתיד, מאוחר יותר. יש, כמובן, בפרשה קורבנות בנפש. סקנדל של 14 שנים בכלא של נידוני קהיר. העימות בין מאיר עמית לדיין, כשעמית מאיים להניח את המפתחות אם לא משחררים את האסירים.
"וזה התפוצץ כעת בגלל הספר הגנוז. אנחנו עוד נאחזים בתקווה להוציא את הספר".
"שם רע בצה"ל"
גם ניסיונו לכתוב ביוגרפיה על חיים בר־לב, בתכתובת עם עמותת הפלמ"ח, נפל תוך כדי תנועה. גם שם היו דברים שלטענתו לא פורסמו, הוא נתקל בהם, ונותני החסות החליטו להעביר את המשימה לכותבת ידידותית יותר, כרמית גיא. כך שזה לא "האדם השלישי" ולא "סופר הצללים". "אתה הופך עם הזמן להיות האדם שיודע יותר מדי", אמר קרישק.
"על הפגישה הראשונה היה בינינו קליק. ראיתי את גיבלי כאיש מרשים ומעניין, דמות אפלה כלשהו. לא רציתי להיראות כסופר מטעם. הוא אמר שהארכיון שלו נשרף בחיפה, לא האמנתי לו".
אמרתי לקרישק שבעיניי יש בגיבלי משהו מהשרלטן. "לא הייתי אומר שרלטן, אופורטוניסט בוודאי. הוא האמין עוד הרבה אחרי הפרשה שהוא נועד לקידום".
באופן מפתיע הוא לא עף מייד אחרי המפולת בקהיר ובאלכסנדריה, אלא המשיך בתפקידו כראש אמ"ן עד מאי 1955, ואז הוחלף על ידי יהושפט הרכבי. אבל דיין מינה אותו כמח"ט גולני, וזה היה תפקידו במלחמת סיני. מי שסתם את הגולל על הקריירה שלו היה חיים לסקוב, ב־1958, ארבע שנים אחרי עסק הביש, כשסירב לבקשתו לקבל דרגת אלוף לצורך קידום כאלוף פיקוד מרכז.
"שר הביטחון היה שמח אילו שמך לא היה משתרבב לחקירה של אלעד", אמר לו הרמטכ"ל החדש. ולשר הביטחון ורה"מ בן־גוריון כתב לסקוב: "לאל"מ גיבלי שם רע בצה"ל, וכל עוד לא ינוקה שמו על ידי עובדות ועבודה, יעמוד הדבר כמכשול בדרכו בעלייה בדרגה".
שדה מוקשים
"כשקיבל את כתב היד, כעבור שנתיים, הוא היה מאוד מבסוט", אומר קרישק, "זה היה ב־94'. הספר נקרא 'ההוראות'. תוכנן סרט תיעודי במקביל. הספר אמור היה לצאת בהוצאת 'מעריב'. פתאום זה התחיל להתהפך. פתאום בשיחות טלפון הוא אמר, 'זה צריך ליטוש, זה צריך עריכה'. התחיל להסתייג. עד שנדם.
"אחרי שאני לוחץ ושוב לוחץ לגבי הספר, שוב אני מזומן לעו"ד דובי ויסגלס. הוא אמר לי, 'הם פשוט רוצים לקנות את כל הזכויות'. משהו בנוסח 'ניים יור פרייס'. העברתי במסגרת רכישת הזכויות על ידי גיבלי ורעייתו אלישבע את כל החומרים, וויסגלס הוסיף והדגיש, 'שלא יישאר אצלך כלום. כל הניירות'. זה שדה מוקשים לכתוב על היסטוריה קרובה. עובדה, כתבי יד שלמים שוכבים בכל מיני כספות".
את הסיכום הכי משמעותי לפרשה נתן פטי הרכבי במסגרת העימותים שלו עם שבתי טבת, והוא נוגע למשמעות "ההוראה": "מתן פקודה בדרגים גבוהים הוא דיאלוג" בין הקברניט המדיני והמפקד הצבאי. "אם אין המפקד מגיב נגד הפקודה ומבקרה, הוא שותף לה... המפקד יכול להביא את הקברניט למחשבה שנייה. אם יתעקש הדרג המדיני, אין ברירה, יש לציית, או במקרה קיצוני על הדרג הצבאי הבכיר להתפטר".
בשלב זה שמעתי לראשונה פרט חדש שנוגע לספר "ההוראות" הגנוז. אריה קרישק סיפר שלאחר שהחל תהליך ההסתייגות של בנימין גיבלי ובעקבותיו הגניזה של קהיר, מסיבות שלא הובהרו עד הסוף, מסר גיבלי עותק מצולם של כתב היד לידיד שלו, אדם ידוע בישראל, שיחזיק את זה בכספת. זה פותח אפשרויות חדשות בעלילה. האיש שהחביא את העותק הנוסף בכספת כבר לא במצב שהוא יכול לעזור בנושא הזה. מדוע לא התחלת במבצע בילוש לאיתור הכספת? אני שואל את קרישק. נראה שגיבלי קלט שגם הגרסה הכנה שלו, לכאורה, כפי שנחשפה בקטעים נרחבים מהספר ב"ידיעות אחרונות" לא מכבר, אינה מיטיבה עימו. אולי להפך.
צילומים: אייל מרגולין, ג'יני. אברהם ורד, באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו