"אין באמת עניים בישראל, חוץ מכמה מקרי סעד של זקנים ואנשים שפיזית לא מסוגלים לעבוד. מי שרוצה היום לעבוד ולא להתפנק - ימצא עבודה. בכל שנה העיתונים מפרסמים את דו"חות העוני הרשמי והאלטרנטיבי, וזה כמו מדע בדיוני. כי אם הם היו נכונים, אז איפה כל הילדים שמסתובבים רעבים ללחם ברחובות? איפה כל המיליון־2 מיליון עניים?
"ברור שיש אנשים שכלכלית קשה להם, אבל בסוף זה כי אין להם יכולת להתנהל כלכלית נכון, או שהם מבזבזים את הכסף על אלכוהול, סמים ושטויות, ואחרי זה מתלוננים שאין להם כסף לאייפון 14. שלא לדבר על האוכלוסיות שבוחרות להיות עניות במודע, כמו החרדים - שמבחינתם זה בסדר גמור לעשות הרבה ילדים, ללמוד תורה ולהתנהל על פי התוכנית הכלכלית 'השם ירחם', או כל מיני מובטלי ביטוח לאומי שיושבים בבתי קפה, במקום ללכת לעבוד ולעשות משהו עם החיים שלהם.
"שלא לדבר על כל הערבים או הבדואים הפטריארכאיים האלו, שלא מאפשרים לנשים ללמוד או לעבוד, אז אלה בטח עניים, אבל מבחירה! עדיין, סע לרהט, או לכל היישובים ה'עניים' האלו ותסתכל כמה ג'יפים חדשים ונוצצים מהניילונים מסתובבים שם. דו"ח העוני הוא בדיחה. יש המון אנשים שמתעשרים מהעוני, אומרים על החרדים שהם משאירים את הקהל שלהם בעוני, והעו"סיות לא? וכל עמותות הסיוע? נראה לך שיום אחד הם יסגרו את הבסטה ויגידו - חברים, תודה, לא צריך יותר תרומות, הצלחנו להגשים את מטרתנו? שמעת פעם על ארגון או עמותת סיוע שנסגרו אי־פעם בשל הצלחה במשימתם?"
בסוף השנה התפרסם דו"ח העוני האלטרנטיבי של ארגון "לתת", והמספרים מבהילים. צרפו את העלאת הריביות, מחירי הדיור המאמירים, המזון, החשמל והמים, לעומת המשכורות שנשרכות מאחור - והנה דומה המצב הכלכלי למשחק קרחונים מוזיקלי. האחרונים להזדרז ולתפוס מקום ימצאו את עצמם נסחפים אל הים הקר על פני קרחון נמס מבלי יכולת לשוב חזרה. אלא שבעולם החדש, שבו כל דבר נתון לביקורת התבונה הטעונה, הכל נתון לפקפוק, וגם העוני מוטל בספק.
סביר להניח שמידת ההסכמה או ההתקוממות אל מול הדברים שקראתם זה עתה, קשורה ככל הנראה למרחק שלכם מקו העוני. ועדיין, עד כמה שמשנתו הכלכלית של אחד ממכריי נשמעת מופרכת בתחילה, האם באמת היו לכם תשובות לכל השאלות והתהיות שהעלה? כדי להבין את הקשר בין דו"ח העוני והעוני בישראל לבין המציאות, נפגשתי עם מי שכבר בהתחלת השיחה התוודתה - "השם השני שלי הוא עוני. אולי כך אתה צריך להציג אותי - פרופ' מיכל 'עוני' קרומר־נבו", היא צוחקת.
פרופ' קרומר־נבו מהמחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן־גוריון חוקרת את העוני. היא כתבה מסמכי מדיניות שמשרד הרווחה אימץ, והספר שלה, "תקווה רדיקלית: פרקטיקה מודעת עוני בעבודה סוציאלית", יצא ממש לאחרונה בהוצאת פרדס.
אז מהו עוני, שאלתי אותה. "עוני אמיתי זה חוסר בהזדמנויות. בהזדמנות לשירותי בריאות, לדיור טוב, לחינוך טוב, זה חוסר בהזדמנויות לכבוד ולערך חברתי. זה ש'לא רואים את העניים' זה לא כי לא יודעים להסתכל, אלא משום שלא רוצים להסתכל.
"גם במונחים השמרניים, עוני נמדד בישראל בצורה יותר חמורה מאשר במדינות ה־OECD. הם מודדים לפי 60 אחוזים מההכנסה הפנויה לנפש, אנחנו לפי 50 אחוזים. מה שאומר שיותר 'קשה' להיחשב עני בישראל מאשר במדינות אחרות. אם היינו מאמצים את ההגדרה המקובלת, היו הרבה יותר עניים בדו"ח. במקביל למספרים, חבל שלא מדברים על המדד של עומק העוני, כלומר אם המרחק שלך מקו העוני הוא שקל או אלפי שקלים, ובישראל עומק העוני הממוצע נמוך ב־33 אחוזים מהקו, כלומר רבים מאלו שמתחת לקו נמצאים עמוק מתחתיו".
העליתי בפני פרופ' קרומר־נבו את התהייה שרבים מעלים - אם אלו הנתונים, איפה בעצם הילדים הרעבים? "זו טעות לזהות עוני עם רעב. רעב זו הדוגמה הכי קיצונית לעוני, כשאין לבן אדם כלום. רעב זה צורך בסיסי וראשוני שאנחנו צריכים לספק אותו. יש ילדים שחיים מלחם ושוקולד למריחה. הם אולי לא רעבים, אבל הם לא אוכלים בריא, זהו אוכל שלא מזין".
פרופ' קרומר־נבו מבקשת לנפץ את המיתוס שלפיו אם ייתנו לעניים קצבאות במקום תלושי אוכל, "הם ישתמשו בזה לאלכוהול ולסמים". "זו דעה רווחת הקשורה לזה שתמיד מחפשים את התכונות של העניים ש'אשמות בעוניים', כדי להגיד 'הנה, אלו הדברים שמייצרים את העוני שלהם'. אבל עוני הוא לא תוצר של תכונות אופי, אלא של קשיים חברתיים ומערכתיים.
"העוני הוא תוצר של כשלים בשוק התעסוקה, במערכת החינוך, במערכת הבריאות, במערכת הדיור, הרווחה. זו סדרה של כשלים חברתיים, שמובילים אנשים מסוימים למצב הזה. אבל רוב העניים הם נורמטיביים. לא צרכני סמים, לא שותים אלכוהול, לא מרובי ילדים ולא מחוסרי דיור. להאשים את העניים בעוניים משרת את המדיניות שמעדיפה לחזק את העשירים, ולא להקטין את הפער החברתי. כי כך תמיד אפשר להאשים את העניים, שמעצם היותם עניים זו הוכחה שהם לא עשו מספיק כדי לצאת מהמצב שלהם".
שאלתי למה בעצם העוני לא "נראה יותר" בעיניים, ופרופ' קרומר־נבו הסבירה כי מדובר בעצם בהסתרה מכוונת. "כמו כל אחד אחר, אנשים בעוני מאוד חרדים לכבודם, ורוב העניים לא רוצים שיראו עליהם את המצוקה. הם לא רוצים להיחשב 'מסכנים', והם עושים כל מה שהם יכולים כדי שלא יראו אותם במצב הזה. נכון שיש אנשים שבמצבים קשים מאוד יסכימו להיחשף, כמו שהיה בתוכנית של דודו טופז שבה הוא הלך לעזור לעניים בשביל רייטינג. אבל ככלל, אנשים שחיים בעוני עסוקים בלנסות להסתיר את זה, וזאת תשובה אחת לשאלה למה קשה לראות את זה. התשובה השנייה היא שאף אחד לא רוצה לראות את זה. אתה רואה את בתי הקפה המלאים, אתה לא רואה את העובדים במטבח".
האם בעצם העולם מייצר כיום יותר "עניים סמויים מהעין", תהיתי. "הוא מייצר יותר את חוסר היכולת לראות", אומרת פרופ' קרומר־נבו, "יש כל כך הרבה גירויים ודברים מדליקים שממסכים, ולכן פיתחתי את התפיסה של מודעות לעוני, שזו פרדיגמה שלמה שמשרד הרווחה אימץ אותה. התפיסה הזו אומרת שעוני זה הפרה של זכויות אדם, שבאה לידי ביטוי בכשל כל המערכות החברתיות האלו ובזכות לכבוד.
"אנשים בעוני מתנגדים לעוני כל הזמן באופן אקטיבי, והם ממש לא פאסיביים. הם מנסים לשפר את הדיור שלהם, את החינוך שלהם ואת הבריאות שלהם, וגם מנסים להסתיר את העוני כדי לשמור על הכבוד העצמי. כך, למעשה, כל הכשלים המערכתיים שיוצרים את העוני הופכים לסמויים מהעין. עובדים סוציאליים צריכים להתקרב לאנשים ולשמוע את הסיפור שלהם, להיות אקטיביים בהבנה של העוני וביכולות הטיפול שלהם בו.
"אנחנו שטופי מוח בהקשר של עוני, ושטיפת המוח הזו מקשה עלינו להבין מה זה עוני, ומקשה עלינו לראות את הכשלים של המערכת שמובילים אליו. עוני צריך להיות מצב שבו אנשים מגיעים אליו כתוצאה ממשברי חיים - העסק לא הלך, פוטרת, מישהו נפטר, גירושים, דברים שקורים. במצב כזה העוני הוא רק פאזה שיכולים גם לצאת ממנה. עוני לא צריך להיות מצב קבוע, שבו גם אתה וגם הילדים שלך לא יכולים לצאת מזה.
"מה שאנחנו רואים בישראל זה שקבוצות מסוימות נמצאות בתוך העוני לאורך דורות וזמן רב, ולא יוצאות ממנו. זה לא שהערבים והחרדים והמזרחים ועיירות הפיתוח עניים כי עשו לקבוצות האלו ועדות קבלה, ובחרו להכניס רק את העניים. העובדה שהעוני ממשיך ונשאר באותן קבוצות רק מחזקת את התובנה שמדובר בתוצאה של כשל מערכתי, ולא כשל של קבוצה ספציפית".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו